בן לשושלת של נצח | בנימין גרוס

 

כמו שמירת השבת, כך מצוות כיבוד ההורים מספקת לאדם נקודת התייחסות טרנסצנדנטית, החיונית למימוש חירותו. פרק מעיזבונו של פרופ' בנימין גרוס לרגל שנה לפטירתו

בשני המופעים של עשרת הדיברות – בספר שמות ובספר דברים – סומכת התורה את מצוות כיבוד הורים לשמירת השבת. ממבט ראשון אפשר לתלות את הזיקה הזאת בעובדה שקידוש היום השביעי בידי הא–ל הוא אמת–יסוד שיש לממש "לדורותם". בשל כך חשוב לדאוג למסירתה מדור לדור ולשמור על קשר של אמון ונאמנות בין הילדים להורים. מהיבט זה אין תמה שמצוות כיבוד הורים ממוקמת בלוחות הראשונים, בצד החובות של אדם למקום, ולא בלוחות השניים העוסקים בקשרים החברתיים, גם אם ציווי זה אינו נבדל מהם עד תום.

SNAPSHOT

ברכה ויראה

הערה זאת מובילה אותנו לצורך להעמיק חקור בעצם אופיו של מושג ההורות ונאמנות הילדים, ולהתבונן בו מזווית הטרנסצנדנטיות הא–לוהית. הרעיון המרכזי של השבת הוא מעין הפסקה בחליפות הזמן הבלתי הפיכות. הוא מכניס להתנהגות האדם פתיחוּת מחשבה הדוחפת אותו להביא בחשבון הבדלים ולהגביל מרצון את שליטתו. כלומר, מדובר ביצירת פיצול בזמן וגם נקודת התייחסות: פיצול בשל חלוקת הזמן לשתי איכויות שונות, ונקודת התייחסות המחברת את הזמן למוצאו.

גם ההתייחסות כבדת הראש לתפקידך כבן להורים היא מעשה שיש בו מעין פיצול בסובייקטיביות של היחיד. היא נבנית במתאם עם הורים שהבן לא בחר, אבל שעמם הוא קשור באורח בלתי הפיך. התנסות זאת מכניסה להתנהגות האדם פתיחות מחשבה, המביאה אותו להתחשב בהבדלים ולקבל ברצון קשר שהוא בעל משמעות רבה יותר מאשר רק כפיפות. גם כאן מדובר אפוא בהיווצרות פיצול ונקודת התייחסות בעת ובעונה אחת: פיצול המשפיע על האוטונומיה של האדם, ונקודת התייחסות המחברת את האדם עם מקורו. הילד אינו ישות מבודדת, תוצר מקריות, אלא חוליה בשרשרת המשתבצת בתוך היסטוריה ודרכה הוא מממש את מלוא פריחתו ומגיע לאינדיבידואליות האמיתית שלו. הוא לא יצליח להיות הוא עצמו במלוא מובן המילה אם לא ישתלב בה.

לפי המסורת היהודית, ההורים לאדם הם מה שהשבת לעולם: נקודת התייחסות שהיא ברכה ומושא יראה. המסורת רואה בהם קטגוריה אונטולוגית המתעלה מעל לביולוגי, שעמה מקיים הפרט יחסים ייחודיים בתכלית. ההורים אינם אנשים ככל האנשים. אף לא המוות יכול למחוק את הקשר הייחודי המחבר אותנו אליהם. היינו, יחסים חד פעמיים אלה אינם רק קרבה או הדדיות. בבסיסם הם אינם סימטריים. באמצעות ההורים חודר מושג הטרנסצנדנטיות אל התודעה, ובזכות חווית השבת במשמעותה העמוקה מסוגל האדם להבין מה המשקל שעליו לייחס להיותו בן להורים, לשם תפיסת אופי מצבו האנושי כיציר נברא. זהו גם המובן המדויק של הפועל "כבד" שמשמעותו הנוספת היא גם "לתת משקל", לייחס חשיבות, להביא בחשבון. היפוכו, "קלל", משמעותו הנוספת היא "להפוך לקל", לחסר חשיבות. הכוונה אפוא לייחוס חשיבות לעובדה שההורים, כמות שהם, ללא תלות בהתנהגותם, בתכונותיהם או במגרעותיהם, הם מקור היותנו והם שהעבירו לנו את התפקיד הזה.

מחפשת את ההקשר

הטקסט בעברית מדבר במפורש לא על ההורים אלא על האם והאב, כדי לעורר בנו את המודעות לתפקיד השונה של כל אחד מהם ביצירת אישיותנו, לפי תפקידם בתא המשפחתי. כיבוד הורים ככיבוד השבת פירושו חיים הרמוניים עם הבריאה, רגע התעלות של חזרה לשורשים. משמעו גם התוודעות לאחריותנו כלפי הבריאה, עתידה וחובתנו כלפיה, טרם נתבע את זכויותינו שלנו.

שיקולים אלה מאפשרים לנו, ולדעתנו אף מחייבים אותנו, להבהיר מהו הקשר בין היחיד לכלל, שהיום כה לא ברור. בעקבות מסורת פילוסופית ארוכת ימים, החברה המודרנית שואפת שלא לקחת בחשבון, או אפילו לבטל, את הקשר הזה עם ההורים, קשר הנראה כה הכרחי ביהדות. היחיד רואה עצמו כסובייקט המנותק לגמרי מכל שיוך ומבקש לשלוט לטובתו שלו בכל האירועים, שמבחינתו הם תוצר המקרה הצרוף. הוא נוטה לראות את עצמו כמי שהוא המקור של עצמו. כדוגמת אדון טסט (ספרו של פול ואלרי), הוא אינו רוצה אלא להיות "רק אני עצמי", להיות לעצמו מקור, ללא כל יחסי רגש.

הנטייה הזאת מצויה בבסיס הפילוסופיה המערבית, שעל פיה היחיד הנידון לבדידות שואף בסופו של דבר להאלהה. אפשר לאתר זאת ב"קוגיטו" (התבונה שלטת בעולם), בפילוסופיה הפוליטית של הובס, באתיקה של קאנט, כמו גם בפדגוגיה של רוסו. המודרניות והבתר–מודרניות הביאו את השאיפה הזאת לקיצוניות.

היהדות מתנגדת מכול וכול לאינדיבידואליזם המוחלט הזה שבו לאדם אין אב ואם, הוא אינו שייך לעם כלשהו או לקהילה כלשהי ולעתים אף אינו מזדהה עם גופו שלו. זהו אדם מופשט שאינו מכיר את משמעותה וערכה של האחריות. מנקודת הראות של היהדות, הקשר החברתי ובעיקר הקשר ההורי הם מציאות אונטולוגית המצויה בבסיס קיומו של היחיד והמעצבת את אישיותו במידה ניכרת.

הטרנסצנדנטיות הזאת באימננטיות היא בסיס מוצק שעל גבו יכול הוא לבנות קיום אוניברסלי, והיא עולה בקנה אחד עם המהות. אין פירוש הדבר ויתור על החרות אלא נהפוך הוא, חיזוקה בכך שהוא מחבר אותה למציאות ולדינמיות של החיים. היא מזמינה אותו להטביע חותם אישי על מציאות זאת בהתאם לתושייתו האישית ולנסיבות ההיסטוריות הספציפיות של זמנו. האדם היהודי מלכתחילה בא בעקבות אביו ואמו. היותו בנם ממקם אותו. הוא מגדיר את עצמו כבנם של… וכך משלב עצמו בשושלת, מה שמבחינתו מקנה מובן, ככל שהדבר נוגע לרוחניות האדם.

משפחה יותר מלאום

בהקשר זה יש להבין שעצם המושג "העם היהודי" הוא בעל זיקה רבה יותר לישות משפחתית מאשר לזהות לאומית, ושהתנ"ך מדבר על "בני ישראל" בציינו את הקבוצה הזאת. היהודי הוא יהודי לא משום שהוא דבק בדוגמה מסוימת אלא מפני שהוא משתייך למשפחה ספציפית מבין כל אומות העולם. אנחנו נוגעים כאן בנקודה חשובה, שיש בה כדי להסביר את המשך התקיימותו של העם היהודי. זוהי משפחה שייעודה המוגדר הוא לשמור את השבת כעדות לטבע היקום שנברא, ולא כתוצר מקריות או כורח. כאשר השבת נתפסת ברוח זאת, הרי שזאת הזמנה ליצור אורח חיים חברתי מסוים המובנה על ידי שאיפה לטרנסצנדנטיות.

המסורת היהודית הקפידה לממש זאת קונקרטית במישור המשפחתי. בעוד במהלך ששת ימי השבוע מוסדר הקשר החברתי באמצעות חוק יחסי העבודה ופזורת בני המשפחה, השבת מכנסת אותם מדי שבוע סביב מסר חיים, באינטימיות ובהרמוניה שבהן כל אחד יכול למצוא נשמה יתרה. תוך שמירה על הייחודיות יכול כל אחד להתאחד עם האחרים בקשר ממשי. ציווים רבים מטרתם לחזק את אחדות הבית במהלך השבת, את השלום במשפחה, במסגרת שמחה שמקורה באחדות מחודשת.

כך, מדור לדור מבטיחים כיבוד השבת וכיבוד ההורים את מימושה של תוכנית המקיפה את האנושות כולה והמתאפיינת בחותם הנצחיות. אלה הם הביטויים המשמעותיים ביותר של מאבקה של היהדות כנגד עבודת האלילים בכל הזמנים, עבודת אלילים המושתתת על האלהת העולם (עולם ללא שבת) ועבודת אלילים המבוססת על האלהת האדם (אדם ללא הורים). באמצעות "עדויות" אלה חי היהודי באורח מטפיזי. היבטים אלה נחוצים היום יותר מתמיד כדי שהאנושות לא תשקע בחשכת הברבריות.

 


 

הוגה, חוקר ומנהיג

 

פרופ' בנימין גרוס נולד בשטרסבורג (צרפת) בשנת 1925. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הקים וניהל את בית הספר "עקיבא" שהציע חינוך יסודי ועל יסודי, מתוך אמונה וחזון שרק בדרך החינוך ניתן לשקם את יהדות צרפת לאחר התופת. היה תלמיד קרוב של הפילוסוף הנודע אנדרה נהר וכתב בהנחייתו את עבודת הדוקטורט על התפיסה המשיחית של המהר"ל מפראג בספר "נצח ישראל". בהמשך כתב ספרים ומאמרים רבים שהקנו לו שם עולמי בחקר כתבי המהר"ל.

גם לאחר עלייתו לארץ עם משפחתו בשנת 1969 המשיך להיות מנהיג רוחני ומושא להערצה בקרב היהדות בצרפת והקהילה הצרפתית בארץ. עד שנתו האחרונה המשיך לטוס ברחבי העולם כדי לחזק את הקהילה היהודית ולעודד עלייה לארץ. הוא לימד במסגרות שונות, היה ממעצבי המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן ושימש שם כדיקן הפקולטה למדעי הרוח.

פרסם שורה של ספרים, שיש לראות בהם פריצת דרך בהיבט התרבותי של מחקר מחשבת ישראל. כתביו הרבים בנושאי חינוך והוראה, יהדות ותרבות מעמידים אותו בשורה הראשונה של המומחים בתחום ההגות היהודית בת זמננו בארץ ובעולם. בהקדמה למהדורה הצרפתית של "נפש החיים" שעליה עמל, כתב עמנואל לוינס: "הגרסה הצרפתית של 'נפש החיים' המוגשת על ידי פרופ' גרוס מעידה על עבודה מרשימה ומאוד רגישה של פילוסוף, של הוגה דתי, של סופר ושל מלומד המכבד בדקדקנות מרבית את המקוריות של שיח הנובע מעומק הפנימיות, מהמופלאות של התודעה והספרות".

המאמר המתפרסם כאן, מתוך הספר "שבת – רגע של נצח", יצא לאור במהדורתו העברית (הוצאת ראובן מס) ביום פטירתו של המחבר בח"י באב תשע"ה.

בספר זה מבקש פרופ' גרוס לעמוד על המשמעות העמוקה של השבת כרגע של נצח, הצופן בחובו תקווה להשתחררות הדרגתית מהמצב שבו שרוי האדם המודרני. מבחינתו כינונה של השבת הוא לא רק תרומתה החשובה ביותר של היהדות ליהודים אלא לציוויליזציה כולה. המחבר מבקש להראות את הבסיס המהותי של השבת שיש בה כדי לאפשר לעולם שאיבד כיוון לשוב ולמצוא את רוח החיים האמיתיים. 

אריאל גרוס

 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו אב תשע"ו, 19.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 באוגוסט 2016, ב-גיליון ואתחנן תשע"ו- 993 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: