תחייתו של האוונגרד האמנותי | דוד גדנקן

 

התערוכה "אופק חדש לאופקים חדשים" בעין חרוד מקימה לתחייה את יצירותיה של אגודת האמנים המהפכנית והחשובה ומכתבת אותן עם יצירות עכשוויות. חגיגה פלסטית של צבע, תוכן וסגנון

 

ראשיתן של תולדות האמנות בישראל היא בשנת 1906, עם ייסוד בית הספר לאמנות "בצלאל", פרי רעיונו וביצועו של בוריס שץ. ראשוני האמנים שיצרו בארץ בתחום הציור והפיסול היו מורי "בצלאל" שהובאו על ידי שץ מאירופה. אליהם הצטרפו יוצרים שעלו ארצה מטעמים ציוניים, או בעקבות פרעות והתנכלויות. התערוכות הראשונות של אמנים ארצישראליים נערכו במגדל דוד בירושלים בין השנים 1921–1928 (שבע תערוכות), בצריף תיאטרון "האוהל" ובאולם הכניסה של תיאטרון "הבימה" בתל אביב.

הציור בארץ משנות ה–20 ועד שלהי שנות ה–40 היה בעיקרו ציור קלאסי פיגורטיבי–ריאליסטי. מיטב היוצרים דאז הרבו לצייר את נופי הארץ: ירושלים, צפת, נופי הגליל והכנרת, יפו וכו', כמו גם נושאים תנ"כיים ויהודיים, דמויות ייחודיות של עולי תימן, חסידים, ערביי הארץ ועוד.

ההתארגנות הציבורית הבולטת בשנות ה–20 הייתה הקמתה של "אגודת אמנים עברית" (אוקטובר 1920) שבראשה עמדו אז אברהם מלניקוב (יוצר פסל האריה השואג בתל חי), אבל פן, מאיר גור אריה ועוד. כשעברה ההגמוניה האמנותית לעיר תל אביב, הוקמה בשנת 1934 "אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל". לאחר הכרזת עצמאות המדינה היא שינתה את שמה ל"אגודת הציירים והפסלים בישראל" (גילוי נאות: הח"מ שימש מנכ"ל שלה בין השנים 1969–1974).

מלחמת העולם השנייה גרמה לנתק בין אמני ארץ ישראל למרכזי האמנות באירופה ובארה"ב. בתום המלחמה יצאו אמנים רבים, ותיקים וצעירים, לפאריס ולאיטליה. חלקם מתוך מטרה של לימוד והשתלמות, אחרים לביקור במוזיאונים ובריכוזי היצירה העדכנית במטרה ליצור במקום ולחשוף את עבודותיהם לגלריות האירופיות ולציבור הרחב. אין ספק שרבים מאמנים אלה נחשפו אז לראשונה לזרמים מודרניים שתססו באירופה, בדגש על הזרם הקוביסטי שהובילו פבלו פיקאסו וז'ורז' בראק. לצעירים ולבני גיל הביניים היה זה מפגש ראשוני עם הפוסט אימפרסיוניזם הצרפתי–הולנדי ועם הציור והפיסול האקספרסיוניסטי שהגיע מגרמניה ומאוסטריה. חשיפה זו הביאה ליוצרים החוזרים ארצה "זעזוע" בחשיבה לגבי דרך יצירתם העתידית.

תהליך זה בלט בגישתו של אויגן קולב, תיאורטיקן ומבקר אמנות שניהל בין השנים 1952–1959 את מוזיאון תל אביב לאמנות. קולב הביע תמיהות וטענות, מאז עלה ארצה אחר המלחמה, על היעדרותו של אוונגרד "בועט ולוחם" בין היוצרים בתחום האמנות הפלסטית בארץ ועל היעדרותה של תנועה אמנותית–מודרנית. קולב החליט לאצור תערוכה במוזיאון תל אביב של שבעה אמנים: אריה ארוך, יעקב וכסלר, אהרן גלעדי, מאירוביץ, נתון, שטרייכמן וזריצקי. הוא דרבן והנחה את המציגים לצאת מהקנון המוכר בארץ ולהציג עבודות בסגנון מקורי ופחות מוכר.

 

ג1

ג3

מהפך מודרניסטי

בסוף שנות ה–40 ביקש יו"ר "אגודת הציירים", הצייר יוסף זריצקי, לצאת מהבינוניות ברמת התצוגות השנתיות של האמנים חברי האגודה. במהלך שנת 1948 הוזמנה אגודת הציירים להשתתף בביאנלה הבינלאומית לאמנות בוונציה. זריצקי, בניגוד למקובל בעבר, בחר לבדו את האמנים שיצירותיהם יוצגו בביאנלה. כשנודע הדבר לאמנים חברי האגודה החלה שערורייה רבתי. אספה כללית של החברים התכנסה בביתו של הצייר חיים גליקסברג (ממייסדי האגודה ומנהיגיה) והחליטה על הדחתו של זריצקי מאגודת הציירים והפסלים. פרסום ההחלטה הביא להתאגדות של כמה מהיוצרים הידועים בישראל: שטרייכמן,יוחנן סימון, משה קסטל ועוד, ואלה הודיעו על פרישתם מאגודת הציירים וקראו לזריצקי לייסד אגודת אמנים עצמאית. לקריאת "המרד" הצטרפו 15 אמנים נוספים שפרשו מהאגודה והחרימו את התערוכה הכללית של אמני ישראל.

ביולי 1948 פרסמו האמנים שפרשו גילוי דעת בעיתון "הארץ" ובו הביעו תמיכה מוחלטת בגישתו של זריצקי כי חובה להבליט את העידית שבציור העברי ולא לתת לבינוניות להשתלט על סצנת האמנות בישראל. קבוצת ה–15 התארגנה להצגת תערוכה במוזיאון תל אביב. הפתיחה התקיימה ב–9 בנובמבר 1948, תוך כדי מלחמת השחרור, תחת הכותרת: "אופקים חדשים" – תערוכת ציור ופיסול.

"אופקים חדשים" היוותה תנועה אמנותית–רעיונית–מהפכנית, מהחשובה ביותר בתולדות האמנות הישראלית עד ימינו אלה. המוטיב המהפכני היה הדגש על הצד האוניברסלי ביצירה, לעומת הפן הלוקאלי שהיה דומיננטי באמנות המקומית. חובה להבהיר שלמרות שינוי הדגשים היו שהמשיכו לצייר נופים מקומיים, לא שינו את מרקם הצבעוניות ואת ההדגשה של האור המאפיין את אזורנו. המהפך היה השינוי הסגנוני בעיקר לכיוון הציור והפיסול האבסטרקטי, או כפי שפרשנים רבים כינוהו אז "האבסטרקט הלירי". "אופקים חדשים" דרבנה את היוצרים להזדהות עם הזרמים המתקדמים באמנות המודרנית והעדכנית.

יחד עם זאת, יש לציין שלא כל האמנים בקבוצה עברו לסגנון האבסטרקט. אהרן גלעדי, יוחנן סימון ואברמוביץ המשיכו ליצור בסגנון הפיגורטיבי, אך זריצקי המשיך לתמוך בהם. זאת משום שהוא העריך את הידע, הכישרון והיכולת היצירתית של האמן ולכן לא חיפש חד–גוניות.

החל מתערוכתה השנייה של "אופקים חדשים" (אוקטובר 1949) הצטרפה האמנית (הראשונה) רות צרפתי–שטרנשוס לתצוגה. באפריל 1952 הציגה "אופקים חדשים" בבית האמנים (ברח' אלחריזי) בתל אביב ולקבוצה צורפו הפסל יחיאל שמי מקיבוץ כברי והצייר אפרים ליפשיץ. בתערוכה שנערכה במוזיאון תל אביב (בית דיזנגוף) בנובמבר 1953 צורפו עבודותיהם של חיים קיווה ושל אפרים ליפשיץ.

תערוכתה האחרונה של "אופקים חדשים" נערכה במשכן לאמנות שבעין חרוד (יולי 1963). כאן נקטו זריצקי והמובילים בקבוצה צעד מהפכני. לתצוגה הוזמנו קבוצה גדולה של אמנים צעירים מודרניסטים (לימים כמה מהם יהיו מובילי הזרמים המהפכניים באמנות הישראלית): רפי לביא, אורי ליפשיץ, יגאל תומרקין, אריה אזן (אייזמן) וכן שני ציירי אבסטרקט בני גיל הביניים (דאז): יחיאל קריזה ומשה קופפרמן. חובה לציין כי מוזיאון ישראל בירושלים ערך תערוכה של רוב מייסדי "אופקים חדשים" בינואר 1966. אמני הקבוצה המשיכו ביצירתם ומדי פעם הציגו תערוכות יחיד או הצטרפו לתערוכות בעלות נושא משותף כדוגמת "קו נקודה" שאצר רפי לביא בתחילת שנות ה–70 בבית האמנים בתל אביב, ובה הציגו זריצקי, שטרייכמן, סטימצקי ועוד.

ג4
ג2

 

התכתבות עם העבר

את המחקר התיעודי לתולדות "אופקים חדשים" ערכה וכתבה פרופ' גילה בלס מאוניברסיטת תל אביב. ספרה יצא בשנת  1980, ובשנים האחרונות זכה לעדכונים שונים.  השנה (2016) הוציאה בלס לאור את הספר המעודכן על "אופקים חדשים" בהוצאת מודן. בנוסף לעדכון המחקרי–תיעודי, רמת ההדפסה הצבעונית עולה עשרת מונים על המהדורה משנת 1980 ונוסף פרק נכבד גם בשפה האנגלית.

בנלווה להשקת הספר, אצרה בלס יחד עם המנהל והאוצר הראשי החדש של המשכן לאמנות בעין חרוד, יניב שפירא, ובעזרת החוקרת והגלריסטית דליה דנון, תערוכה רבת היקף תחת הכותרת: "אופק חדש לאופקים חדשים", תערוכה מעניינת ומרתקת הפרוסה על רוב אולמות התצוגה של המשכן. האתגר שהעמיד מנהל המשכן הוא להציג תערוכה המקיפה את מיטב היצירות של מייסדי "אופקים חדשים" יחד עם אלה שנספחו לתערוכותיה לאורך השנים, כולל ההזמנה המיוחדת לאמנים בני "הדור הצעיר" שהוזמנו לתערוכה האחרונה ביולי 1963 שהוצגה במשכן בעין חרוד.

הייחודי בתערוכה הנוכחית הוא הצורה שבה היא נערכה ונתלתה או הועמדה (החלק הפיסולי). אתגר ראשון היה הרצף הכרונולוגי החל מהתערוכה ב–1948 ועד התערוכה ב–1963. האתגר השני שעמד לנגד עיני האוצרים היה ליצור כעין שיח בין יצירות האמנים מבחינה נושאית, סגנונית וצבעונית. הפרק החדשני בתערוכה הוא האגף הגדול שבו מוצגות עבודותיהם של אמנים צעירים ועכשוויים המתייחסים ליצירותיהם של אמנים ידועים מתוך קבוצת "אופקים חדשים". השאלה ששואל הצופה את עצמו היא האם אכן נטעו ותיקי האוונגרד המודרני בתולדות אמנות ישראל שתיל שצמח וגדל והיה לאמנות חדשנית, יצירתית ו"בועטת"?

הנאה צרופה היא לראות את עבודתו של האמן גלעד אפרת, ציור שמן על בד בשם: "ללא כותרת (אשל)" משנת 2015. היצירה הינה חגיגה של צבעוניות (צבעים קרים: כחלחלים, אפורים, קונטורים וכתמים בשחור במרקם נפלא, עם צבעים מונוכרומים חמים של חום, כתמים צהובים ועוד), והיא מתכתבת עם ציורו של אביגדור סטימצקי "נוף" (סוף שנות ה–50). טריפטיכון בשם "מתרחצות בירוק" (2015), עבודתו של האמן יוני גולד, היא טקסטורה הבנויה משימוש של פיגמנטים צבעוניים תוך ערבובם עם דבק ושעווה. היצירה מתייחסת ישירות לעבודה ידועה של יוחנן סימון "במקלחת", ציור שמן מתקופת חברותו של סימון בקיבוץ גן שמואל.

האמנית שירה גפשטיין מושקוביץ מציגה יצירה פיגורטיבית–ריאליסטית שכבר בשמה: "יוחנן ואני" (ציור שמן משנת 2011), טמונה עדות להתכתבות עם יצירתו הקנונית של יוחנן סימון "שבת בקיבוץ" (שמן על בד מ–1947). המוטיב הדומיננטי הוא המשפחה, אמהות וילדים, בפוזיציה של קשר אוהב והדוק, על מדשאות הקיבוץ. אזכיר גם את האמנים יונתן הירשפלד בציורו "על הארץ" (צבעי שמן, עיפרון ועט כדורי בהדבקה על בד, 2012), המתייחס לסדרה ידועה של זריצקי בשם "יחיעם" (הקיבוץ משנת 1953); גל ויינשטיין בעבודת טריפטיכון מעניינת של "עמק יזרעאל בחושך"(2015), טכניקה ייחודית של שימוש בצמר פלדה ולבד על דיקט, המתכתבת עם אקוורל פרי מכחולו של זריצקי בשם "נען" (1952).

החלק הפיסולי בתצוגה מיוצג בשתי עבודות מיוחדות. "מלך הרועים" של בועז ארד הוא יציקת סיליקון, פסל אפריקאי ולינוליאום (2015), העומד כאנטיתזה לפסל בכותר זהה של יצחק דנציגר (1955–6) – פסל אבסטרקטי ומלא תנופה יצוק מפליז מוזהב. ההפתעה הגדולה בחלק זה של התערוכה היא היצירה "חוגה חוגה" המורכבת מגופי עץ מוארכים שעובדו ידנית ושולבו זה בזה בעזרת חוטי שפגאט, בשילוב יציקות בטון בקצוות. זהו פיסול בסגנון עכשווי מאוד, עתיר תנועה ותנופה ועדינות נשית. כשצפיתי בו יחד עם רעייתי "ניחשתי" בקול כי זו עבודה מוקדמת של הפסל יחיאל שמי מקיבוץ כברי, אך טעיתי. העבודה היא פרי יצירתה של אביטל כנעני (2016), נכדתו של יחיאל שמי, גם היא בת קיבוץ כברי. אביטל מתכתבת עם שורשי משפחתה היצירתית שפעלה במסגרת "אופקים חדשים".

*

אסיים בסיפור אישי. שנים רבות שאני קשור לאמנות פלסטית וזכיתי והתאפשר לי לבקר בעשרות ומאות תערוכות בארץ ובחו"ל. בביקורי בתערוכת "אופק חדש לאופקים חדשים" במשכן לאמנות בעין חרוד קרתה לי לראשונה תופעה שלא הייתה כדוגמתה בעבר. כשסיימתי את הסיור בתצוגה פרצתי במחיאות כפיים וצעקתי בקול  "בראוו!".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוגוסט 2016, ב-גליון דברים תשע"ו - 992 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. https://www.facebook.com/groups/1475912812726406/?ref=bookmarks

    *yaacov elimelech*
    *yaacoveli88@gmail.com *

    *Home Phone Number 025859681*
    *Israel Jerusalem*

    בתאריך 17 באוגוסט 2016 בשעה 1:25, מאת "מוסף שבת – לתורה, הגות ספרות ואמנות"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: