שלשלאות שחורות | שלום רוזנברג

 

התפילין והציצית נראות למתבונן מן החוץ כחבלים מגבילים, אך בתוך תוכן הן מייצגות את השאיפה לאידיאליזם טהור. על מלחמות אברהם וכנען ושיריו של טשרניחובסקי

 

אני מחזיק בידי ברגע זה שטר כסף של 50 ש"ח ובו תמונתו של שאול טשרניחובסקי. הכרתי אותו לראשונה דרך אחד משיריו לפני שנים רבות. הייתה זאת יצירה עצובה עד למאוד: "לביבות מבושלות". מאחורי הפרטים של בישול הלביבות מסתתרת הטרגדיה של התקופה. לפרקים אחרים של יצירתו הגעתי אחרי עשרות שנים, ועל שיר אחר ידוע מאוד מבקש אני להוסיף הערות מספר. אך אקדים בקטע מהגמרא, שבו מדובר על שני סמלים יהודיים קלאסיים: טלית ותפילין.

טוהר המלחמה

חז"ל התייחסו לטלית ולתפילין מפרספקטיבות שונות. ביניהן בולטת, לדעתי, זו של האמורא הגדול רבא (סוטה יז ע"א): "בשכר שאמר אברהם אבינו 'אם מחוט ועד שרוך נעל' זכו בניו לשתי מצוות: חוט של תכלת ורצועה של תפלין". אכן, בבראשית קוראים אנו שאברהם יוצא למלחמה כדי להציל את לוט ואת אנשי סדום שנפלו בשבי. אברהם מציל אותם ואת רכושם הנשדד. או אז פונה אליו מלך סדום בבקשה: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". בצעד אצילי עונה אברהם: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ–ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ…".

על פי רבא יש קשר עמוק בין החוט של אברהם לחוטי הציצית, ובין שרוך הנעל לתפילין. אברהם מוותר על "זכויותיו" כמנצח ומציל. בספר העתיק והמופלא תנא דבי אליהו מעובד רעיון זה:

ומשלו משל למה הדבר דומה, למלך שאמר לבנו: בני, צא והרוג את כל הליסטים הללו ולא תקח כלום מן הממון שלהם אם יפלו בידך, כדי שלא יאמרו: לא יצא בן המלך להרוג את הליסטים הללו אלא בשביל לקחת את הממון… בחזרתו יצא אביו לקראתו ואמר לו: ברוך אתה בני.

כך יתנהג אחרי דורות גם הנביא אלישע (מלכים ב, ה). נעמן שר צבא ארם בא לישראל לחפש מזור לצרעתו אצל הנביא אלישע. אלישע אכן מרפא אותו, ונעמן מציע לו מתת בעד מעשהו. אך אלישע עונה לו בלשון המזכירה את דברי אברהם: "חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקָּח". על פועלו כנביא ממאן אלישע "אִישׁ הָאֱ–לוֹהִים" לקבל מתת כלשהו, "וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן". אולם גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע בוגד ברבו, רץ אחרי נעמן ומקבל ממנו ברמאות "כִּכְּרַיִם כֶּסֶף… וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים". אלישע ידע את אשר קרה: "מֵאַיִן גֵּחֲזִי?", הוא שואל אותו, גיחזי מתכחש למעשיו, אך לשווא: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו (אלישע)… הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף?… וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ". כמו תאמר שהמחלה שהייתה למנותח עוברת למנתח המועל בטיפול בחולה בגלל אינטרסים כספיים.

האם אנו מסוגלים להתגבר על האינטרסים, על ה"חוט" של חמדת הממון, על ניצול לא הוגן של סיטואציה שהגורל אינה לידינו? האם חייל הפורץ לבית כדי לאתר מבוקש מסוכן מסוגל לוותר על "שרוך נעל" של שלל או שמא הוא יזהם את המצווה החיונית שבה הוא עסוק? השלל והאינטרסים עלולים לטמא את המלחמות הצודקות, וגם את העבודה והאהבה.

נחזור כעת אל הטלית והתפילין. אלו מסמלים לפי רבא את האפשרות להיות קצת אידיאליסטים ואת היכולת לוותר על האינטרסים הפרטיים לשם שמים. זהו מרכיב מהותי של אהבת ה' העומד כנגד האינטרסים המבטאים את אהבת עצמנו.

לא הביט אל התוך

לספרות העברית החדשה היו אסוציאציות משלה על התפילין. הבולטת ביותר מצויה ב"נוכח פסל אפולו" – יצירה של טשרניחובסקי שבה הוא פונה אל פסל האל היווני ו"חוזר בתשובה" למכורתו האלילית שלפני אברהם: "באתי עדיך, מול פִּסְלָךְ אֶקוֹדָה". לפִּסְלְךָ – סמל המאור בחיים, אקוד, אֶכְרָעָה לטוב ולנעלה. הוא מסיים את שירו בגעגוע אל הא–ל של בני ישראל כובשי כנען לפני שאסרוהו ברצועות של תפילין. בשיר זה מסמלות רצועות התפילין את ההגבלות והאיסורים וטשרניחובסקי עורג לעולם חופשי ממגבלות אלו. חילול הקודש? אולי! אך יצא שטשרניחובסקי שניסה לחלל יצא משבח.

אכן, מודעים אנו היום יפה, לא הכול מותר לכוח. לפי חז"ל גם הקב"ה כביכול מניח תפילין (ברכות ו, א). הפרשיות שבתפילין של הקב"ה שונות מהפרשיות שאיתנו ומבטאות קשר מיסטי של אהבה בין השמים לבין מניחי התפילין שבארץ. אך טשרניחובסקי לא הביט אל מה שבתוך התפילין, הספיק לו לראות את הרצועות כמעין שרשראות – מוסרות האוסרות וקושרות את א–לוהי ישראל, ובעצם את המאמינים בו. אמנם כן. מצווה גדולה לחזור ולקשור את רצועות הנעליים הצבאיות, אך מבלי לעזוב את רצועות התפילין! ואכן, לימד אותנו רבי יוחנן: "כתפילין כך מנעלין – מה תפילין ב[יד] שמאל אף מנעלין [קושרים קודם את הרצועה] בשמאל". עלינו לקשור את נעלי הצבא והעבודה כשרצועות התפילין בהכרתנו.

רצועות התפילין מסמלות את המאבק בזיהום המלחמה, חוטי הציצית – את המאבק בזיהום האהבה, במתירנות ובהפקרות. התלמוד הירושלמי קישר סמלים אלה עם המוסרות והעבותות שמהם מנסים בני אדם להשתחרר: "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ: נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ" (תהלים ב, ב–ג). פסוקים אלה מתארים מרד בסגנון ניטשה כנגד הא–ל והמוסר, מרד נגד התפילין. זאת סכנה האורבת לכולנו.

הופך אני את שטר הכסף ומוצא דבר נוסף משל המשורר: "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז". אך אני לא אאמין בכל אדם! לא בזה המלא עוז, עוז המסואב ברוח רצח והרס.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוגוסט 2016, ב-גליון דברים תשע"ו - 992, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. https://www.facebook.com/groups/1475912812726406/?ref=bookmarks

    *yaacov elimelech*
    *yaacoveli88@gmail.com *

    *Home Phone Number 025859681*
    *Israel Jerusalem*

    בתאריך 17 באוגוסט 2016 בשעה 1:57, מאת "מוסף שבת – לתורה, הגות ספרות ואמנות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: