מרן 
בשר ודם | אריאל הורוביץ

לאחר שפרסמה את עבודת הדוקטורט שלה על הסוד המשיחי בחסידות וזכתה לכתף קרה מצד האקדמיה, לקחה מור אלטשולר פסק זמן מהמחקר. כעבור 14 שנים היא מפרסמת את ספרה השני, ביוגרפיה על רבי יוסף קארו, ומספרת על החרם האקדמי שהוטל עליה, על המוטיבציה להמשיך ולחקור וגם על ההרפתקה הפוליטית הקצרה שלה

ארבע עשרה שנים חלפו מאז פרסמה ד"ר מור אלטשולר (58) את ספרה הראשון, "הסוד המשיחי של החסידות". הספר, המבוסס על עבודת הדוקטורט שכתבה, הציג הבנה שונה של החסידות מכפי שהיה מקובל אז במחקר. אלטשולר טוענת בו כי החסידות התפתחה מלכתחילה כתנועה משיחית, וזאת בשונה מעמדתו של גרשם שלום, שטען לנטרול הגורם המשיחי בראשית החסידות. "מכיוון שזה שונה כל כך מהמסורת המחקרית, הטילו עליי חרם", היא אומרת כיום.

אנו נפגשים בביתה במושב כרמי יוסף שבתל גזר, לרגל צאת ספרה החדש, "חיי מרן יוסף קארו" (הוצאת אוניברסיטת תל אביב), מונוגרפיה על חייו ויצירתו של אחד מן הפוסקים המשפיעים ביותר בתולדות היהדות. אלטשולר, "חוקרת עצמאית", כהגדרתה, מלמדת כיום בסמינר הקיבוצים, ובשיחה לרגל צאת הספר היא מספרת על רבי יוסף קארו כפי שנגלה אליה, על חדשנותו ותעוזתו של איש ההלכה הארץ–ישראלי, על האורתודוקסיה ועל מצב מדעי היהדות במדינת ישראל.

אלטשולר

חרם שקט

למה את מתכוונת כשאת אומרת שהטילו עלייך חרם?

"זה חרם לא רשמי, אבל חרם לא רשמי הוא אכזרי יותר מחרם רשמי, כי תמיד אפשר להכחיש אותו. זה מתבטא בכך שאין סיכוי בעולם שאקבל משרה באוניברסיטה. עד היום אין לי משרה קבועה, ואני מלמדת בסמינר הקיבוצים כמורה מן החוץ. זה מתבטא בכך שאף חוקר שכותב דוקטורט בחסידות לא מזכיר את הספר שלי. סטודנטים שעוסקים בחסידות לא יודעים שכתבתי ספר בתחום. אנשי האקדמיה מתיימרים לחופש המחקר, אך הם מחרימים חוקרת שחושבת אחרת. אף אחד מהם, אגב, לא העז להתעמת עם טענותיי. רק מאחורי הגב אני שומעת שאני 'סכנה לאמת ההיסטורית'. יש פחד ממשהו חדש, ויש קיבעון והיצמדות לדוגמות הישנות".

אבל יש חוקרי קבלה וחסידות שערערו על הפרדיגמות של המחקר, כולל גם על גרשם שלום עצמו, ועדיין קיבלו משרה באוניברסיטה והפכו לחוקרים בולטים בתחום.

"נכון, אבל הם עשו זאת אחרי שגרשם שלום נפטר, ואחרי שהם קיבלו קביעות באוניברסיטה. כנראה שאסור לעשות מהפכה מדעית אמיתית כשאין לך קביעות. אני לא מתחרטת לרגע על מה שכתבתי. אני כתבתי את האמת ההיסטורית. אני משלמת את המחיר. אני לא נהנית לשלם אותו, אך אני עושה זאת בכבוד".

החרם הזה פגע בך.

"זה פגע בי עד כדי כך שהחלטתי לא לכתוב יותר ולא לחקור יותר. אין דבר יותר פוגע מזה. הייתי שקופה. אני עדיין שקופה. במשך כמה שנים לא כתבתי ולא קראתי. הייתי בסוג של מוות אינטלקטואלי, בבדידות מוחלטת".

אלטשולר החליטה לחזור לכתוב בזכות בעלה, ציון. "ציון אמר לי – 'את לא יכולה להרשות לעצמך להרים ידיים, כי יש לנו שני ילדים, והם מסתכלים עלייך. אם את מרימה ידיים ונכנעת כשקשה לך, את נותנת להם לגיטימציה להרים ידיים כשלהם יהיה קשה'. זה נגע בי כל כך, כי זו הייתה האמת. פתאום הסתכלתי על עצמי מהצד ואמרתי: תתביישי לך. את נותנת לכמה בינוניים לקבוע לך מה תעשי ומה לא תעשי? איך את עושה את זה? הבנתי שאין לי מה להפסיד – גם ככה לא נותנים לא משרה, לא פרסים ולא מלגות. אין לי מה להפסיד. אז התחלתי לכתוב על רבי יוסף קארו".

מור

ראש לציונות

תחילה פרסמה מאמרים על רבי יוסף קארו, ולפני שבע שנים התחילה לכתוב את הביוגרפיה. "יש נושאים שאתה לא בוחר בהם, אלא הם בוחרים אותך", אומרת אלטשולר. "רבי יוסף קארו בחר אותי. מצאתי בו דמות מופלאה. בתרבות היהודית הוא מוכר בעיקר כבעל השולחן ערוך, אך הוא דמות מורכבת שיש בה הרבה מעבר לזה. הדבר ששבה את לבי היה שרבי יוסף קארו הוא היהודי הראשון שעלה לארץ ישראל לגאול ולהיגאל. זה הצד הפחות מוכר שלו. בתיקון ליל שבועות הוא נשבע לשכינה שהוא יעלה לארץ ישראל. פירוש הדבר שאיש ההלכה הדגול לא מכיר בתוקפן של שלוש השבועות. הוא עולה ארצה ופותח את תור הזהב של צפת במאה ה–16, ובכך מקדים את החלוצים הציונים. רבי יוסף קארו הוא מהאבות המייסדים שלנו, שהציונות חייבת להם חוב של כבוד.

"מי שטען את זה לפניי היה בן–ציון דינור, היסטוריון גדול ושר החינוך בממשלת בן גוריון", ממשיכה אלטשולר. "הוא טען שכל העליות המשיחיות הטרימו את הציונות ואפשרו אותה. גם המשיחיות היהודית וגם הציונות מתייחסות לארץ ישראל כאל המקום היחיד שבו העם היהודי יכול לפרוח. בכך אין הבדל בין שתי התנועות הללו, וזה לא משנה אם מדובר במקובלים שעולים ארצה כדי לקדם את פני המשיח או בחלוצים שמגיעים לכאן כדי לבנות את היהודי החדש. המטרות אמנם שונות, אך המטרה הגדולה נשארת ארץ ישראל. העליות המשיחיות והחסידיות הן הניצנים האמיתיים של הלאומיות היהודית. זה דבר אדיר מה שדינור טען, ובעולם המחקר דחקו אותו, אך הוא צדק.

"הסיפור של רבי יוסף קארו ממחיש בדיוק עד כמה דינור צדק. אם מבינים נכון את רבי יוסף קארו, צריך לעשות מהפכה בתפיסת הציונות ולהבין שיסודות הלאומיות והחזרה לארץ ניטעו במאה ה–16, ולקח מאות שנים עד שהחזרה לציון הבשילה לתנועה פוליטית שהצליחה. אבל העובדה שזה לקח מאות שנים לא מטשטשת את זה שהציונות איננה שבר בהיסטוריה היהודית, כמו שטען שלום, אלא מימוש שלם של ההיסטוריה היהודית. יש בציונות ממד של משבריות וממד המשכיות. היום נוטים להדגיש מאוד את המשבריות, אבל צריך להפנות את הזרקור גם להמשכיות".

את עוסקת בתפיסה המטאהלכתית של רבי יוסף קארו. איך אפשר להגדיר אותה?

"הדבר החשוב ביותר אצל רבי יוסף קארו הוא חידוש של שיטת פסיקה גאונית – פסיקה על פי דעת הרוב, כדרך שנהגה הסנהדרין העתיקה. אך מכיוון שאין לו סנהדרין ארצית, הוא בונה סנהדרין שמימית, שמורכבת מכל חכמי ההלכה שהיו לפניו. הם למעשה חברי 'ישיבה של מעלה', שנגלים לו בחזיונותיו המיסטיים. המלאך שמדבר מפיו הוא שליח של ישיבה של מעלה, ורבי יוסף קארו פוסק בהתאם לדעת הרוב בסנהדרין השמימית, שמתחילה במשה רבנו ומסתיימת בו.

"החזיונות המיסטיים שלו מצליחים לקרב בין הפסיקה השכלתנית לבין עולם הדמיון והחלום. הסנהדרין השמימית נותנת לו אישור שהוא אהוב בשמים, גם כשהוא פוסק בניגוד לחכם זה או אחר. הקול השמימי הוא סוג של אישור, תמיכה, אהבה, שמכוחם הוא יכול לפסוק גם כנגד דעת קודמיו. היה בו שילוב של ענווה גדולה – הוא פוסק כדעת הרוב בישיבה של מעלה, הוא לא מבליט את עצמו – ועצמאות. הוא לא מפחד להתעמת עם כל גדולי הדור של זמנו, מכוח העובדה שיש לו סוג של דיאלוג ושיח עם השמים. הם המצפון המנחה אותו לפסוק לפי האמת, לא לפחד משום חכם שמטיל עליו יראה".

לא קדוש מבטן

"אחד הדברים המעניינים ברבי יוסף קארו הוא ששתי תנועות יהודיות שונות לגמרי נתלות בו בעת ובעונה אחת. מצד אחד, האורתודוקסיה הקיצונית המזרח–אירופית קידשה אותו, הקפיאה את ההלכות שלו והפכה אותו לסמל השמרנות. יש ביטוי ביידיש, 'יהודי של השולחן ערוך' – מי שאינו זז מאומה מהנהגותיו של מרן.

"והנה, אותו שולחן ערוך מזין במשך מאות שנים חכמים יהודים בארצות האסלאם, שגם הם מקבלים אותו כפוסק הקובע שלהם, אך יש להם מסורת של מתינות, של מאור פנים, של התחשבות בעם ישראל, של הקלה במקום שאפשר. שני זרמים הפוכים לחלוטין ניזונים מאותו פוסק. ללמדך שהכול תלוי בפרשנות. כל אחד רואה בשולחן ערוך את מה שהוא רוצה לראות בו. מי שרוצה להקפיא את ההלכה בזמן, יוכל לתלות את עצמו בשולחן ערוך. מי שרוצה להיות אנושי, הומני, סובלני, גם הוא ימצא בשולחן ערוך את מבוקשו".

חלק נכבד ממחקרה של אלטשולר מוקדש לפענוח היומן המיסטי של רבי יוסף קארו, "מגיד מישרים". "כמעט אין לנו מידע על רבי יוסף קארו מכתבי ההלכה שלו", היא אומרת. "יש מידע ביומן המיסטי, אבל חלקים מהיומן המיסטי כתובים בצופן. צבי ורבלובסקי, שכתב בשנות השישים את הספר החשוב ביותר על רבי יוסף קארו, לא הבין שיש כאן כתיבה מוצפנת, ושצריך לסדר את הביוגרפיה של רבי יוסף קארו כדי להבין את הכתיבה המוצפנת שלו. הוא נשבע לשכינה שהוא יעלה לארץ, ואז אשתו הראשונה מתה. הוא מתחתן שוב, מייסר את עצמו ולא מקיים יחסי אישות עם אשתו השנייה, מתוך תחושת חטא. הוא מטהר את עצמו, עד שהדיבור השמימי חוזר אליו, ורק אז הוא מרגיש שהוא תיקן וכי הוא רשאי לעלות ארצה. כל התבנית הזו של המסע אל הישועה ותפקיד האישה השנייה בתיקון שלו בלתי אפשרית להבנה אם לא מסדרים נכון את האירועים".

יהודי שומר מצוות שהולך לפי השולחן ערוך ולא הכיר את הסיפור הזה מה לדעתך הוא החמיץ?

"הוא החמיץ פן חשוב מאוד באישיות של רבי יוסף קארו. דמותו של רבי יוסף קארו מלמדת אותנו שאין אדם שחסין מחטא. גם משה רבנו חטא ונענש. אין ביהדות קדושים. הנצרות מלאה קדושים, נקיים מחטא, אבל לנו יש בשר ודם. הגדולה של האדם היהודי איננה לא לחטוא, אלא לקחת אחריות ולדעת לתקן. לרבי יוסף קארו היה את זה. הייתה לו היכולת לקחת אחריות ולתקן את חטאיו, לא להימלט, לא להאשים אחרים. לצערי, הדימוי שלו בעולם האורתודוקסי לא כולל את ההיבטים הללו.

"יש היום נטייה להתייחס לרבנים כאל מורמים מעם, אנשים שכל מה שהם אומרים הוא אמת. זו מין גרסה נוצרית של היהדות. אני מנסה להראות שרבי יוסף קארו לא חשב כך על עצמו. הוא חשב שבמקום שהוא קלקל, הוא צריך לתקן ולקחת אחריות. זו האמת הגדולה האוניברסלית של היהדות, וחייו של רבי יוסף קארו מגלמים אותה.

"זו גם הסיבה שלאורך הספר, אני לא קוראת לו 'מרן'. הוא לא נולד 'מרן'. רציתי להראות איך הוא גדל והתפתח להיות מרן. הוא לא נולד קדוש וצדיק, הוא אדם בשר ודם, והגדולה שלו היא לדעת להכות על חטא. כך הוא מתפתח להיות מרן. מבחינה אנושית, זה הדבר הכי נפלא בו".

לא מתייאשת מהאקדמיה

אני רוצה לחזור לתחילת השיחה שלנו. החוויה שעברת סביב פרסום ספרך הראשון מה היא לימדה אותך על האקדמיה בכלל, ועל מדעי היהדות בפרט?

"אני סבורה שמדעי היהדות מיצו את עצמם. החוגים מתפוררים, והסטודנטים מצביעים ברגליים. חוקרים מבריקים נפלטים החוצה, ומי שנשאר בפנים אלה הבינוניים, שמקדשים את הבינוניות. הבינוניים לא מאיימים על הדור הקודם, על המורים שלהם, ולכן הם מקבלים תקנים. הממסד האקדמי לא פחות מאובן מהממסד הרבני. סטודנטים צעירים מבינים שלמרצים אין מה למכור להם, ולכן הם לא באים".

ואולי זה קשור לרצון במקצועות פרקטיים, רווחיים, ולא בתחומים שעוסקים ברוח?

"הבלים. גם כשאני למדתי באוניברסיטה הסטודנטים היו חומרניים, וגם כשהוריי למדו באוניברסיטה הסטודנטים היו חומרניים. זה פשוט לא נכון. עובדה שהחוגים לפילוסופיה, לספרות ולאמנות מלאים. חוגי מדעי היהדות מתרוקנים כי הם פשוט התנוונו. המרצים לא מעודדים חשיבה ביקורתית וערעור על הנחות היסוד הקודמות. סטודנט בחוגים למדעי היהדות יודע שהדרך שלו להתקדם היא להחניף למורים, ולא לאתגר אותם ולבקר אותם. אז נשארים החנפנים, והם מקבלים משרות.

"דיברתי לא מזמן עם עמית שלי, שגם הוא נמצא בשולי האקדמיה. הוא אמר לי: במאה ה–16 באיטליה האוניברסיטאות היו במצב כל כך מנוון, עד כדי כך שלא משם יצאו החידושים הגדולים, אלא מאקדמיות פרטיות, מאנשים שישבו ולמדו בינם לבין עצמם. והנה, במאה ה–21 אנחנו נמצאים לכאורה באותו מצב – החידושים הגדולים לא יוצאים מהאוניברסיטאות הממוסדות.

"אני לא חושבת כך. אם זה נכון, מדוע מדינת ישראל משקיעה כספים באוניברסיטאות? תתכבד המדינה ותפסיק לתקצב אותן. אבל זה לא מה שצריך לקרות, לדעתי. בעיניי, האוניברסיטאות בישראל הן אחד הביטויים המובהקים של התחייה הציונית. את החלום להקים אוניברסיטה הגו הרצל וחבריו כבר בקונגרס הציוני הראשון, מתוך רצון שלא אחרים ילמדו אותנו על עצמנו, שלא אחרים ישבו בקתדראות בגרמניה ובצרפת וילמדו אותנו על עצמנו, אלא שהעם היהודי ייקח אחריות על גורלו ויחקור את עצמו בכוחות עצמו. זה דבר חשוב, עד עצם היום הזה. האוניברסיטאות הן הדגל החשוב של הציונות, ואי אפשר לקפל את הדגל הזה ללא קרב. אני לא מסכימה לקבל מצב שבו המוחות המבריקים ביותר יושבים באקדמיות פרטיות וחוקרים בינם לבין עצמם, ומשם תצא החכמה של הדור הבא. לא נראה לי שזה נכון".

לצד מחקריה, אלטשולר עסקה במשך שנים בפובליציסטיקה, השתתפה בתוכניות טלוויזיה פוליטיות ובשנות התשעים אף ניסתה להיבחר לכנסת ברשימת הליכוד. היום, היא אומרת, אין לה בית פוליטי. "אני לא חושבת שבליכוד מעוניינים באינטלקטואלים. לתפיסתי יש מקום לאינטלקטואלים בפוליטיקה – ראה למשל את מפלגת העבודה, שם זה עובד יפה. אינטלקטואלים תמיד מוסיפים לפוליטיקה: הם מוסיפים בדיוק את מה שחסר לפוליטיקאים המקצועיים – פרספקטיבה.

"בליכוד לא מעוניינים בזה, כי האינטלקטואלים פוגעים במה שאני מכנה 'סינדרום סינדרלה' של הליכוד. סינדרלה מופיעה בנשף עם השמלה הכי יפה והשטיח האדום, אבל בתודעה שלה תיכף השעון יקרא חצות והמרכבה תחזור להיות דלעת. כך הליכוד. הם כבר ארבעים שנה בשלטון, אך בתודעה שלהם תיכף האורות יכבו והם יחזרו לאופוזיציה. אינטלקטואלים לא נמצאים במודוס הזה. הם לא סינדרלה. הם חושבים לטווח ארוך ולא לטווח קצר, הם גאים בשורשיהם, הם ביקורתיים גם כלפי פנים. אם אני פוגעת בדימוי הזה של הליכוד, למה שירצו אותי?".

יש השקה בין העולמות השונים שאת עוסקת בהם? בין הפובליציסטיקה והעניין בפוליטיקה לבין המחקר והכתיבה על רבי יוסף קארו?

"בוודאי שהעולמות משיקים ומתחברים. ממרן למדתי ששום עולם, שום שדה ידע, לא מנותק מחברו. הכול שלמות אחת. אני חושבת שקיבלנו פיקדון יקר – מדינת ישראל – ותפקידנו להעביר אותה לדור הבא בשיפור ממה שקיבלנו. זה התפקיד של הפוליטיקאים, של האמנים ושל החוקרים. מחקר כזה, אני מקווה, מסייע לשפר קצת את המקום שבו אנחנו חיים, ולהעביר אותו לדורות הבאים כשהוא במצב קצת יותר טוב".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוגוסט 2016, ב-גליון דברים תשע"ו - 992 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. https://www.facebook.com/groups/1475912812726406/?ref=bookmarks

    *yaacov elimelech*
    *yaacoveli88@gmail.com *

    *Home Phone Number 025859681*
    *Israel Jerusalem*

    בתאריך 17 באוגוסט 2016 בשעה 1:33, מאת "מוסף שבת – לתורה, הגות ספרות ואמנות"

  2. לפי דברים אלו,הן הר' יוסף קארו והן תלמידי הגר"א מייתרים את פירוש הגר"א!!

    כך סיפר הרב מרדכי ברויאר :"שאלתי את הרב,הרי בתורה נאמר "ושבת עד ה' אלוהיך…ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך,ושב וקבצך…והביאך ה' אלוהיך אל הארץ,ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל,ב-ו).לפי סדר המקראות תשובתם של ישראל,"ושבת עד ה' אלוהיך" קודמת להשבתם לארץ, ואילו אנו רואים שהם שבים לארץ טרם שחוזרים בתשובה?

    ענה הרב חרל"פ: הגר"א מפרש מקראות מסוימים לא לפי סדרם אלא ככותרת שלאחריה בא פירוט. וכן בפסוקינו: הפסוק "ושבת עד ה' אלוהיך" מהווה כותרת לקטע ורק אחריה מסודרים הדברים בסידרם הכרונולוגי: תשובה לארץ, קיבוץ גלויות ולבסוף תשובה: "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (כתב ד"ר אריה סטריקובסקי, דף לתרבות יהודית, גליון 271, עמ' 17).

    אך מעתה לא נצרכת פרשנות זו, ונמצאת הנבואה מזהירה כפשוטה

    להרחבה צעל במה זו על עליית תלמידי הגר"א כראשית הציונות ראו:https://musaf-shabbat.com/2015/04/24/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%99-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/

  3. בס"ד י"ג באב תשע"ו

    העלייה לארץ ישראל כדי לקרב את הגאולה, יסודה בדברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי שארץ ישראל לא תיבנה אלא כשישתוקקו אליה ישראל בתכלית הכוסף, יעלו אליה ויחוננו את עפרה. ומאז לא חדלו נסיונות של חכמי ישראל לעלות לארץ ולבסס את יישובה. הרמב"ם עולה לארץ, אך נאלץ לרדת למצרים. רבני צרפת ובראשם רבי יחיאל מפריס עולים ומתיישבים בעכו; הרמב"ן עולה ומתיישב בירושלים; תלמיד הרשב"א, רבי שם טוב ן' גאון, עולה לצפת; מחכמי איטליה עולים רבי פרץ קולון המתיישב בצפת ורבי עובדיה מברטנורא המתיישב בירושלים.

    אחרי גירוש ספרד, נוהרים לארץ חלק מהמגורשים. ובהם רבי דוד ן' זמרא (הרדב"ז) ורבי יעקב בירב (רבו של מרן ומחדש הסמיכה), המתיישבים בצפת, ורבי לוי ן' חביב, המתיישב בירושלים. מארצות הבלקן מגיעים רבי יוסף קארו, חבירו ובר פלוגתו, רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי משה קורדובירו ורבי שלמה אלקבץ ורבים אחרים. בצפת וירושלים יש קהלים של מוסתערבים, אשכנזים וספרדים, יוצאי צרפת ובני איטליה. אף מתימן מגיעים רבי זכריה אלצ'הארי ורבי שלמה עדני. ראו בספרו של ד"ר אברהם דוד, עליה והתישבות בא"י במאה הט"ז.

    רבי יוסף קארו אכן היה מעורב בנסיונו של רבו רבי יעקב בירב לחדש את הסמיכה, על פי דבריו של הרמב"ם שניתן לחדש את הסמיכה על ידי הסכמת רוב חכמי ארץ ישראל, ונסמך ע"י רבו יחד עם המבי"ט ושני חכמים נוספים. אך את סמכותו לא שאב רבי יוסף קארו מהיותו, כדברי הכותבת 'שליחה של סנהדרין שמימית', ודברי ההלכה שקיבל מפי 'המגיד' אינם תופסים מקום מרכזי בספרי ההלכה של רבי יוסף קארו.

    הצורך בכינוס דברי הפוסקים הראשונים והכרעת ההלכה על פי רוב הדיעות, גבר בדור של גירושים, שבו נעקרות קהילות מארצות שונות ומתקבצות במקומות חדשים, כשכל קהילה מביאה איתה מסורות הלכה ומנהג שונות, ויש צורך דחוף ב'עשיית סדר' בבליל המסורות המנוגדות, בשאיפה להלכה כלל ישראלית.

    אף בן דורו של מרן, רבי משה איסרלש (רמ"א) עשה ספר דומה ל'בית יוסף' שבו כינס את דיעות הראשונים על סדר הטורים וקראו 'דרכי משה', אך משקדמו רבי יוסף קארו והדפיס את ספרו – גנז הרמ"א את 'דרכי משה' שלא ולא מסרו לדפוס, בהכירו בערכו של רבי יוסף קארו כגדול הדור, והסתפק בכתיבת הגהות על השלחן ערוך, בהן הוסיף כ'יש אומרים' את מנהגי אשכנז ופולין.

    רבי יוסף קארו מודע להיות בית דינו בצפת המרכז שממנו יוצאת הוראה לכל ישראל, והוא כותב: 'והנה בזמן הזה בית דין העיר הזאת מומחה לרבים, וגדול בחמה ובמניין מכל המקומות ששמענו שומעם, ומארבע כנפות הארץ יריצו להם שאלותם, ואחר דברי תשובתם לא ישובו, וכיוון שכן, דין בית דין הגדול יש להם, כל שכן שהמחום כל הקהילות עליהם' (אבקת רוכל סי' יז, הובא ב'יוסף בחירי', עמ' כו).

    פרופ' מאיר בניהו ז"ל הצביע על המפנה שחולל חיבור ה'בית יוסף' וה'שלחן ערוך' בספרות ההלכה, שמיום שיצאו לאור היו ליסוד פסיקת ההלכה בכל הארצות, וכתיאורו של הרב חיד"א 'שכל מורה הוראה, בראש כל מראי"ן, לקוחין הן בידו טור ובית יוסף, ומבלעדם לא ירים איש את ידו בהוראה'; פסקיו של מרן הם היסוד לכל דיון הלכתי: 'תחילה וראש בכל דין, רואים בבית יוסף ודעתו בש"ע, והדר שקלי וטרו להעמיד ההלכה על בוריה' (יוסף בחירי, עמ' שסג).

    אף אנן נימא: כל הרוצה לעמוד על חייו, פועלו ויצירתו של רבי יוסף קארו, על בתי המדרש שיסד, תלמידיו וחיבוריו בהלכה ובקבלה – ייקח 'בראש כל מראי"ן' את ספרו של פרופ' מאיר בניהו, 'יוסף בחירי – מחקרים בתולדות מרן רבי יוסף קארו', ירושלים תשנ"א, 'והדר ישקול ויטרי להעמיד המחקר על בוריו'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. אלטשולר טוענת שספרה על החסידות הוחרם ואף אחד לא התעמת עם טענותיה.
    הקורא מוזמן לחפש באתר הארץ את מאמר הביקורת המפורט של פייקאז על ספרה (פורסם בשלוש חלקים), בו הוא מפריך את טענת המחברת המרכזית בספרה – שהמגיד מזלוטשוב הוא מייסד החסידות והוא ה"המגיד" בכל הספרים; וכי היה איזשהוא טקס סודי (שאף אחד מן החסידים לא שמע עליו עד היום) של התגלות וייסוד המשיחיות.
    כמו כן גדליה נגאל פרסם מאמר בו הוא מפריך את הקריאה המשיחית באגרת הגאולה
    וכן דוד אסף ועמנואל אטקס פרסמו רשימות קצרות בהן הם מסתייגים מן הספר (אם כי בלי נימוקים מפורטים).

    כך שלא היתה התעלמות מן הספר. הוא פשוט נידחה כיוון שהוא מופרך מעיקרו.

    (ואולי אותו הדבר לגבי יחסיה עם הליכוד…)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: