ספר דברים הוא ההזדמנות האחרונה של משה לדבר אל העם, ולכן הוא מאופיין במגוון עשיר של אמצעים רטוריים וספרותיים. פתיחה לספר

החומש האחרון הוא מכלול הדברים שדרש משה לפני כל ישראל סמוך למותו. מצד מסוים ספר זה הוא "משנה תורה" משום שהוא חוזר ושונה דברים רבים הכתובים בכל חלקי התורה. ואולם, באמת, אין בו חזרה על כל התורה כולה אלא רק על חלק מן הדברים הכתובים בה. יתרה מכך, חזרות אלה אינן זהות לחלוטין למה שנאמר, אלא יש בהן תמיד איזשהו שינוי וחידוש, לעתים בפרטים קטנים ולעתים בעניינים הרבה יותר גדולים.

עד כאן תורה

ספר דברים מתאפיין גם בשוני מהותי מבחינת סגנונו. כבר העירו חכמינו על כך שבתחילת נבואתו טען משה על עצמו שהוא כבד פה וערל שפתיים,ולפיכך היה זה אהרן שדיבר אל פרעה ואל העם בשמו של משה, ואילו ספר דברים כל–כולו הוא דבריו של משה.

זאת ועוד; גם בחלקים ההלכתיים של הספר יש צד בולט של רטוריקה, הסברה והטפה, נוסף על פרקים ארוכים של דברי מוסר ותוכחות שבהם מוכיח משה את ישראל על חטאי העבר שלהם ומבטא את חששו מכך שהם ישובו לחטוא אחרי מותו. משה אף הוא עושה דבר שלא עשה קודם לכן: מספר דברים הרבה יותר אישיים, כגון כיצד התחנן ובכה לפני ה'. מסתבר כי אחרי ארבעים שנה במדבר, שבמהלכן היה על משה לדבר עם בני ישראל בצורות רבות ושונות, הוא למד להבין אותם ולדבר אליהם בלשון שהם מסוגלים להבין.

מרכיב נוסף, המופיע – במפורש או במרומז – לכל אורך הספר, הוא העניין של "אם לא עכשיו אימתי". משה רבנו יודע שאלה הם דבריו האחרונים לעם ישראל, ולכן הוא משתדל בכל כוחו לדבר באוזניהם בכל צורה אפשרית: להסביר ולספר להם דברים שונים, לתת להם דברי חיזוק על מה שעתיד להיות לאחר מותו, וביתר שאת – לבטא את תקוותו שאחרי ארבעים שנה, שבמהלכן הם למדו מפיו ושמעו את דבריו, יצליחו להבין את הדברים, להפנימם ולחיות על פיהם. משום כך יש בספר גם לא מעט הפצרות, בקשות ותחנונים, שהרי משה יודע היטב שאחריו יתחיל עידן שונה לגמרי בהיסטוריה היהודית. אמנם יהיו גם נביאים וחוזים אחרים, אך לא יהיה עוד מי שיוכל לומר בפירוש לבני ישראל מה ה' רוצה מהם.

שלב חדש הזה משתקף גם בעצם כתיבתה של התורה, לאמור: עד כאן זו תורה, ומכאן והלאה זהו עולם חדש ושונה. משה מכין את עם ישראל לקראת הבאות, ומבקש מהם לתת את לבם לכך שעוד מעט קט זה משה האיש לא יהיה עוד בעולם. דבריו וזיכרונותיו אמנם יישארו, אך לא הוא עצמו, בכל מלוא עוצמתה של אישיותו. לכן יש להיאחז עד כמה שאפשר בזכרו של משה: "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי ג, כב), ובכל מה שעתיד להיאמר על ידי הנביאים בכל הדורות שיבואו.

סיכום מעשי ומדיני

בפרשת דברים יש מעין סיכום של כל המהלך מיציאת מצרים ועד להגעתם של ישראל לנקודת הכניסה לארץ ישראל בערבות מואב. אמנם מטבע הדברים משה רבנו עוסק, כמובן, גם במהויות ובתכנים, אך בפרשה זו מועלים העניינים הרוחניים רק בדרך אגב, שכן עיקרה הוא סיכום מעשי ומדיני של יציאת מצרים וארבעים השנים במדבר. לאמור: פירוט המעשים שבני ישראל עשו בכל הזמן הזה (גם אלה שלא עשו, כגון סירובם להיכנס לארץ ישראל בשנה השנייה, לאחר פרשת המרגלים), ולאחר מכן תיאור מסעותיהם, בהנהגת משה, אל עבר הארץ.

כמו כן מסופר שם על העמיםשבני ישראל נצטוו שלא להילחם בהם, ואף לא להתגרות בהם, ומצד אחר – על המלחמה עם שני המלכים התקיפים של עבר הירדן, סיחון ועוג, ששלטו ברוב השטח שבעבר הירדן המזרחי וצפונה לו, ועל הניצחון המשמעותי שבעקבותיו נספח כל השטח הזה לארץ ישראל.

וכך יכול משה לומר בסופה של הפרשה שאמנם דרך של אחד עשר יום ממצרים לארץ ישראל ארכה ארבעים שנה, אך בסופו של דבר הכול הגיע לכדי גיבוש מלא: לעם ישראל יש צבא מנצח ומערכת מגובשת של שלטון פנימי (שופטים ושוטרים) וחיצוני (השבטים והנהגתם). משום כך אפשר לראות פרשה זו כהקדמה המתארת את השלמת תפקידו של משה: להוציא את ישראל ממצרים ולהביאם אל סף הארץ, כאשר כל המסגרות וההכנות שהיו צריכים להן הוקמו בשלמות ובכל התוקף האפשרי. משה רבנו אומר כאן לישראל שהוא השלים את המלאכה עד מקום שידו מגעת, וכעת הוא נפרד מהם ומודיע להם כי מכאן ואילך הכול תלוי בהם.

ועכשיו, כשהכול ברור ומסודר, אפשר לפנות לעניינים הפנימיים יותר של אמונה ושל הלכה למעשה – וזה בדיוק מה שקורה בפרשות הבאות, העוסקות באמונה ובמצוות, שהן מרכזו של ספר דברים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ח' אב תשע"ו, 12.8.2016