תורת הכיבוש | עדיאל כהן

עיון במבנה הספרותי של הציווי על הורשת הארץ חושף את הדרישה הכפולה מישראל ומלמד על ייחודה של ההורשה לעומת שאר העמים

כחלק מן ההכנות לקראת מעבר הירדן והכניסה המיוחלת לארץ מובא בפרשת השבוע צו ה' הנוגע לחובה להוריש את יושביה הנכרים (לג, נ–נו). להלן אתייחס לצו זה. תחילה אביא את לשון הכתובים לפי המבנה הספרותי של יעקב מילגרום בפירושו, ולאחר מכן אציע את פשרם.

A

1. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם

2. וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ.

3. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ

4. כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.

X

a. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם

x. לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ

a‘. אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ.

A‘

1'. וְאִם לֹא תורִֹישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם

2'. וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם

3'. וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

4'. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

גורל אחד

קל להבחין בהקבלה העולה בין הקטעים A־A‘: בקטע הראשון A מובא תוכנו הפוזיטיבי של הצו על הורשת יושבי הארץ, והקטע השני A‘ מוסר מה יהא אם ישראל לא ישעו לו. הקטע X מתייחס לדרכי חלוקת נחלותיה של הארץ: גודל (x) וגורל (a־a‘). מיקומו, בלב המבנה הספרותי, משקף את חשיבותו ואת היותו התכלית אשר הורשת יושבי הארץ מאפשרת אותה.

נתבונן תחילה בקטע A כשלעצמו. קטע מספר 1 מדבר על הורשת "יושבי הארץ" ואילו קטעים 3–4 מדברים על הורשת "הארץ". שתי הורשות אלו שונות זו מזו: הורשת יושבי הארץ פירושה גירוש או השמדה, ולעומת זאת הורשת הארץ פירושה התיישבות והיאחזות בה (כפירוש רמב"ן, ולא כפירוש רש"י). שתי ההורשות תלויות זו בזו: הורשת יושבי הארץ היא שתאפשר את הורשת הארץ והישיבה בה. אולם גירוש יושבי הארץ לא די בו לבדו כדי לאפשר לישראל לרשת את הארץ ולשבת בה. יש צורך גם לאבד את פולחן העבודה–זרה של יושבי הארץ. וזה טיבו של האמור בקטע 2: מַשְׂכִּיֹּת הן בתי הפולחן של יושבי הארץ, שהיו מרוצפים באֶבֶן מַשְׂכִּית (ויקרא כו, א). צלמים ובמות הם אביזרי הפולחן.

A' מתאר, כאמור, את תוצאותיה של אי הורשת יושבי הארץ ופולחנם. קטע 2' מרמז כי הגויים הנשארים יפתו את ישראל לעבודת אליליהם. המילה שִׂכִּים האמורה כאן, שפירושה כנראה (לפי האכדית) מסמר או חוד, קרובה בלשונה ללשון מַשְׂכִּיֹּת האמורה בקטע 2. ופשר ההקבלה הזו: אם לא תאבדו את המַשְׂכִּיֹּת – הם יהפכו שִׂכִּים. בכתובים מקבילים מיתוספות למילים "צנינים" ו"שכים" המילים פח או מוקש המציינות מכשול ותקלה.

קטע 3' מציין כי בשונה מ–3 ישראל לא יוכלו לשבת בשובה ונחת בארצם כי הגויים ילחמו איתם על הארץ. קטע 4' זוקק ביאור וכך ביארו רמב"ן: "כאשר דמיתי לעשות להם – על ידיכם – שיגלו כולם מן הארץ ולא תותירו מהם שם, ולא שמעתם בקולי, כן אעשה לכם, ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד". ובדומה לו גם פרשנים אחרים.

הקושי בפירוש זה מובן: הכתוב מתאר עשייה א–לוהית ישירה לגויים: "לעשות להם" ולא על ידי מתווכים כל שהם. וכמדומה שהפסוק מתבאר אל נכון לאור הכתוב המקביל לו במבנה. 4 מסביר כי ישראל יירשו את הארץ "כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" – לכם דייקא, לכם ולא להם. לעומת זאת, 4' מלמד כי אם ישראל לא יגשימו את רצון ה' ולא ישמידו את יושבי הארץ ופולחנם או אז גורלם יהיה כשל כל העמים אשר בקרבם הם יושבים. ישראל לא יוחרגו מן התוכנית הא–לוהית המיועדת לעמים כולם וכאשר דימה ה' לעשות להם כך יעשה גם לישראל.

הקבלה לחלוקה

הקטע X מלמד על שני סוגי חלוקה המשמשים בנחלת הארץ: חלוקה על פי גורל (a–a‘) וחלוקה על פי גודל האוכלוסייה (x). שתי שיטות החלוקה הללו שונות זו מזו, ועמדתי על כך בעבר. חלוקת נחלות לפי גודל היא שיטת חלוקה טבעית ידועה ומוכרת בכל אומה ולשון. חלוקה לפי גורל, המסמנת את מעורבותו של ה', היא מיוחדת לישראל ומבטאת את ההשקפה כי ישיבת ישראל על אדמתו תלויה בהבטחה הא–לוהית, ולא רק במעשי האדם.

מיקומו המרכזי של הקטע X מלמד כי גירוש יושבי הארץ וכילוי פולחנם נועדו לאפשר את התנחלות ישראל בארץ, ושתי שיטות חלוקת הארץ האמורות בו הן אנלוגיות לשני סוגי ההורשה או אי ההורשה המתוארים ב–A–A'. בשני קטעים אלו מתוארת החובה על ישראל להשמיד/לגרש את הגויים, אך גם להשמיד את פולחנם. השמדת האויב היא הדרך הרגילה של כובשים בכל עם ולשון לנשל ארץ מיושביה, וכנגדה עומדת שיטת החלוקה לפי הגודל. אולם לישראל מיוחדת גם החובה לבער את תרבותם של יושבי הארץ שקדמו להם ולהשמיד את פולחנם – חובה המבטאת את זיקתו של ישראל לה' ואת הצורך לייחד את עבודתם לו בלבד – וכנגד חובה זו עומדת החלוקה לפי הגורל.

נר לנשמת מו"ר האהוב והבלתי נשכח,

הרב יהודה עמיטל זצ"ל,  ראש ישיבת הר עציון,

במלאת שש שנים לפטירתו, כ"ז תמוז תש"ע

 אנו נפרדים בתודה מהרב ד"ר עדיאל כהן שעיוניו בעומק הפשט ליוו אותנו לאורך חומש במדבר. כן אנו מקדמים בברכה את הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) שדבריו ילוו אותנו לאורך חומש דברים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אב תשע"ו, 5.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2016, ב-גיליון מסעי תשע"ו - 991 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: