רוחי או גווייתי | שלום רוזנברג

בעוד הנפש מייצגת את החיים הביולוגיים של האדם, הרוח מייצגת את הפסיכולוגיה שלו. על סערות הים וסערות הנפש, וסכנת חוסר הכנות

חזונו של הנביא זכריה (ד, א–ז) הפך לסמלה של מדינת ישראל: "וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ… וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ… וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין… וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָה". סמליות החזון מוסברת בפסוק שהפך קלאסי: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'". אכן, אורה של המנורה מסמל את הרוח, וליתר דיוק, "רוּחִי" – רוח ה'.

ברשימתי זאת מבקש אני להרהר ולדון במילה רוח, אך אקדים ואפתח בהערה הכרחית. הרוח נוכחת במקורות רבים כמשחקת משחק לשוני על בסיס שתי הוראות שונות של המילה היוצרות ניגוד: הרוח הגשמית (במדבר יא, לא): "וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם", והרוח "הרוחנית" היורדת על שבעים הזקנים (יא, כה): "וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו [על משה]… וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ". הרוח הגשמית הפכה למטפורה, משל, לרוח "הרוחנית". וכך שתי המשמעויות שברוח נפרדות זו מזו, אך חוזרות ומתחברות שוב.

דימוי של סערה

מהי משמעותה של הרוח? יחד עם עוד שני מושגים, "נפש" ו"נשמה", יצרה המילה רוח קבוצה לשונית המתייחסת לאדם. בשפה המקראית יש קרבה רבה בין נפש לרוח, ולמרות זאת קיים לדעתי הבדל יסודי בין השתיים, הבדל שניטשטש במקצת במשך הדורות ואפילו במקרא עצמו. לדעתי, מתארת ה"נפש" בעיקר (ואני מדגיש: בעיקר), את החיים הביולוגיים, בעוד "רוח", כפי שנראה, מתייחסת בדרך כלל לחיים הפסיכולוגיים של האדם. אמנם כן, גם המילה נפש מציינת פעמים רבות את עולמו "הנפשי" של האדם, אולם יש משהו ב"רוח" שאין ב"נפש". "נפש" ו"נשמה" מתייחסים לנשימה ההכרחית לחיינו. לעומת זאת המושג "רוח" בנוי על בסיס המטפורה של הרוחות הפיסיות שהן בעלות כיוון, מגמה ותכלית.

מכיווני הרוחות נגזר הביטוי "רוחות השמים" – צפון ודרום, קדם וים, הכיוונים שמהם הרוחות מגיעות. בחזון העצמות היבשות משחק יחזקאל (לז, ט) עם שתי הוראות אלו: "כֹּה אָמַר אֲ–דֹנָי ה', מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ". לרוח יש כיוון, אך גם אנרגיה. מכאן המשמעות הבסיסית של מטפורת הרוח. הרוח מציינת את המניעים הפנימיים ביותר של האדם, המכוונים את מעשיו ומעניקים להם כיוון וכוח. האדם פועל "כאילו" הוא מונהג על ידי רוחות פנימיות המכוונות אותו לכיוונים שונים, לפעמים בצורה כפייתית. האדם עלול להיתפס על ידי "רוּחַ זְנוּנִים" (הושע ד, יב), או "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה, יד). לפעמים הוא מונע על ידי "רוּחַ בִּינָה" (ישעיה כט, כד), אך פעמים רבות אחרות הוא לכוד ב"רוּחַ עִוְעִים" (ישעיה יט, יד) דהיינו רוח תעתועים, ולפי ריש לקיש – ב"רוח שטות", רוחות אשר יביאו אותו לחורבן.

הרוח עלולה להתעצם לידי סערה ולהפוך הרסנית. כמו סערה בים העלולה להטביע את האונייה על מלחיה ונוסעיה. בתהלים קז מתוארת בצורה חיה חוויית הסכנה של "יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת" המצפים שהקב"ה יושיעם "וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם": "וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו, יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת… יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע". סערת הים היא מטפורה לסערת הנפש. לא מעט צדיקים סובלים מסערות נפש, אך היא שונה, לפי הנביא (ישעיה נז, כ–כא), מהסערה המתרחשת בעולמם הפנימי של הרשעים, הנראים לכאורה נהנים ושלוים: "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל". הגלים שבעולמם הפנימי אינם גלי מים אלא גלי רוע: "וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט". "אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱ–לֹהַי לָרְשָׁעִים".

מצליחנים של הבל

עד כאן סכנת הרוחות. בספרות חז"ל אנו מוצאים מלחמה נוספת, המתנסחת בנוסח קצת שונה. במלחמה זו מתמודדים שני כוחות: ה"אמת" הנאבקת כנגד השקר והטעות. בלשון חז"ל זאת היא מלחמת ה"לב" וה"פה". הכישלון במלחמה זו התנסח בלשונם בצורה קלאסית: "אחד בפה ואחד בלב" – כאשר האדם הפרטי מאבד את האפשרות להיות כן ואמיתי. יותר מכך הדבר בא לידי ביטוי בציניות ובצביעות בדיפלומטיה שבין המדינות. על רקע זה מתממשים דברי הנביא הושע (ט, ז) שבתפיסת ההמונים "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" – דווקא איש האמת הוא זה שנדחה.

בלב האדם יכולה לשכון רוח קדושה. אך גם רוחות שהם שֵדים משתכנים בו. יש יצירות הבאות כאילו מכוחה של הרוח – בספרות, באמנות, בתיאטרון ובריקוד. אך הן מבטאות לא את "רוחי" – רוח ה', אלא פעמים רבות דווקא רוח אנוכית ואגוצנטרית. הם "הַנְּבִיאִים הַנְּבָלִים אֲשֶׁר הֹלְכִים אַחַר רוּחָם" (יחזקאל יג, ג), המבטאים את רוחם הרעה ולא את האמת והטוב. היצירות מרשימות וכותביהן הופכים ל"מצליחנים", אך, כמוץ, את "כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל".

כנגד "מצליחנות" זו כתב דברים נכוחים ר' משה אפרים, נכדו של הבעש"ט ("דגל מחנה אפרים", פרשת ואתחנן). לדבריו הקב"ה מעדיף דווקא את אלו שהעולם הציני דחה:

ובלב מהו הטוב שלו והשלמות? בוודאי הוא לב נשבר, כמו [שנאמר] (ישעיה נז, טו) 'כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא… מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ' וכמו [שנאמר] (תהלים נא, יט) 'זִבְחֵי אֱ–לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה', וההיפוך 'גובה הלב' כי (משלי טז, ה) 'תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב', והלב נברא להיות שוכן בו הקב"ה כדאיתא (שמות כה, ח) 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' ממש… והקב"ה אינו שורה כי אם בלב נשבר… [ואז] ירושלים עיר הקודש יקרא לה…" – ירושלים שבה בוחר הקב"ה לשכון עשויה להימצא דווקא בלבו של האדם שנדחה. ואנו נתברך שהקב"ה ישכון בלבבות, "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. 

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אב תשע"ו, 5.8.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2016, ב-גיליון מסעי תשע"ו - 991, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: