זקנו של אדם כבודו | אליהו בירנבוים

המרפסת של הרצל, הגנב שפחד ממני בבוליביה והביטחון בקהיר. על תקריות משעשעות שאירעו לי בעקבות המראה המזוקן שלי

לא כל הרבנים הם בעלי זקנים. בארצות ובתקופות שונות, כגון בארצות המזרח ובאיטליה, היו רבנים ללא חתימת זקן. מנגד, הן בעבר והן בהווה, הזקן היווה סמל לקבוצות שונות בעם היהודי ומחוצה לו. בעולם הדתי יש כמרים נוצרים וגם שייח'ים ואימאמים מוסלמים בעלי זקנים. בתחום הפוליטי, ציונים רבים המשיכו את דמותו של הרצל וגידלו זקן, המהפכנים בקובה ובארצות שונות למדו מצ'ה גווארה וראו בזקן סמל למהפכה, וגם בתחום החברתי – הזקן הוא סימן היכר להיפסטרים ולגברים של כת האיימיש.

כמי שעוטה זקן מאז ימי הישיבה והצבא, ברצוני לשתף אתכם בחוויות שונות שאירעו במסעותיי בעולם בגלל הזקן. לא פעם מדמים אותי לנוצרי, למוסלמי או למהפכן. להלן תיאור כמה מחוויותיי בתחום זה.

‭"‬האם‭ ‬אמרו‭ ‬לך‭ ‬שאתה‭ ‬דומה‭ ‬להרצל‭?". ‬הרב‭ ‬בירנבוים‭ ‬במרפסת‭ ‬בבאזל‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

‭"‬האם‭ ‬אמרו‭ ‬לך‭ ‬שאתה‭ ‬דומה‭ ‬להרצל‭?". ‬הרב‭ ‬בירנבוים‭ ‬במרפסת‭ ‬בבאזל‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

כמו אותו האיש

בדרך כלל, כאשר אני מבקר בקהילות יהודיות בעולם, התגובה הראשונה של אנשים רבים היא "האם אמרו לך שאתה דומה להרצל?". רק לפני כמה שבועות זכיתי לבקר במלון "שלושת המלכים" על גדות הריין בבאזל ולעמוד על המרפסת המפורסמת שבה הצטלם הרצל, וככל הנראה אמר את המשפט הידוע: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". כאשר באתי למשרד הקבלה של המלון ביקשתי להצטלם על המרפסת של חדר 106, במקום שבו עמד הרצל. בדרך כלל יש צורך לשלם סכום מסוים כדי לזכות בתמונה זו, אולם אנשי המלון הסתכלו עליי והיו בטוחים שאני בן משפחתו של הרצל ואפשרו לי להצטלם ללא תוספת תשלום.

לא תמיד הציבור מדמה אותי לחוזה מדינת היהודים. כאשר אני צועד ברחובות מדינות שונות באמריקה הלטינית, כגון פרו, בוליביה וגואטמלה, מדינות שבהן האוכלוסייה המקומית לא ראתה פני יהודי מעולם, אנשים רגילים לעצור אותי ברחוב ולומר לי: "כומר, כומר, תברך אותי!". לפני כמה שבועות ביקרתי בעיר אנטיגואה בגואטמלה, עיר עתיקה מהמאה ה–16, שיש בה כנסיות רבות והיא אף הוכרזה על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית. בלכתי ברחוב נעצרה חבורה של כמרים אשר פסעו לעברי ומתוך השתאות וכבוד רב הם אמרו לי: "אתה ממש דומה לישו!".

מכאן למדתי שלא הדמיון שלי להרצל הוא הקובע, אלא הכול תלוי בעיני המתבונן. יש המסתכלים באדם עם זקן ומדמים אותו להרצל היהודי ואחרים לכומר או ליש"ו הנוצרי.

לפני מספר שנים נסעתי יחד עם אשתי ברכבת מבואנוס איירס, עיר הבירה של ארגנטינה, ללה פאס, עיר הבירה של בוליביה. בדרך עצרה הרכבת בתחנה בכפר קטן בבוליביה ועובדי הרכבת הודיעו שהם פותחים בשביתה למשך 24 שעות והרכבת תישאר בכפר. מצאנו מלון קטן לשבות בו ויצאנו להליכה בתוך הכפר. כדי לנצל את הזמן ביקשתי להיכנס למספרה לצורך סידור שערות הראש והזקן. הספר שהיה נוצרי אדוק ולא ראה מעולם יהודי בכפר הקטן שהוא מתגורר בו, היה בטוח שאני כומר ולא היה מוכן לגזור את שערות זקני. הוא אמר לי: "אתה איש קדוש ואני לא יכול לנגוע בשערות זקנך". יצאתי מהמספרה כלעומת שבאתי.

כאשר יצאתי מדלת החנות, עבר לפתע נער צעיר לידי וחטף בחוזקה ובמהירות את הארנק שהיה בכיס מכנסיי. תגובתי הראשונה הייתה להתחיל לרוץ אחריו כדי להציל את ממוני ולהביא אותו לתחנת המשטרה הקרובה, אבל מהר מאוד הבנתי שלא אוכל להתחרות בו בריצה. מחשבה מהירה עלתה במוחי… אם הלא–יהודים רואים בי דמות של כומר נוצרי, מדוע לא לפתור את הבעיה ככומר נוצרי, שכן "בתחבולות תעשה לך מלחמה"? מיד התחלתי לצעוק לעבר הנער: "אני כומר, ואם לא תזרוק מיד את הארנק אלוהים ויש"ו יקללו אותך ודמך בראשך". לאחר כמה שניות החוטף זרק את הארנק מידו. הוא אשר אמרתי, הכול תלוי כיצד האדם השני מסתכל על הזקן שלי.

אחד משלהם

פעמים רבות נהגי מוניות בעולם שלא תמיד בקיאים במדע הדתות ובמאפיינים החיצוניים של כל דת חושבים שאני כומר נוצרי או שייח' מוסלמי. זכורני שלפני כמה שנים ביקרתי בקהילה בסופיה שבבולגריה. יצאתי מהמלון במונית לעבר בית הכנסת וביקשתי מהנהג שיסיע אותי לסינגוגה, אך הוא הביא אותי למסגד. ביקשתי ממנו שוב שיסיע אותי לסינגוגה והוא הביא אותי לכנסייה המקומית. הבנתי שלא אצליח להסביר לנהג שאני יהודי ומבקש להגיע לסינגוגה היהודית – לבית הכנסת, ולכן ירדתי מהמונית והלכתי ברגל לבית התפילה.

לעתים המראה של הזקן הארוך יוצר סכנה מסוימת ולעתים הוא תורם לשמירה על הביטחון האישי. בתקופת מלחמת המפרץ ואחריה נסעתי למקומות שונים בעולם, ולא פעם אנשים קראו לעברי "בן לאדן". גם כיום באירופה הזקן מגלה "פנים יהודיות", ויש אנשים שמנסים להסתיר את זהותם על ידי הורדה או כיסוי של הכיפה או על ידי הורדת הזקן. מאידך גיסא, בנסיעותיי במדינות מוסלמיות, כגון מצרים, כורדיסטן, ירדן, תוניס, מרוקו ועוד, הזקן מדמה אותי לאוכלוסייה המקומית. די לי בחבישת כיפה מוסלמית ואני מרגיש כמעט בבית.

לפני מספר שנים טיילתי ברחובות העמוסים של השוק במרכז קהיר במצרים, מתוך מגמה להגיע לבית הכנסת של הרמב"ם הנמצא בתוך השוק. לאחר מספר דקות הלכתי לאיבוד בשוק ההומה ובהחלט חששתי לשלומי, אולם מהר מאוד שמתי לב שבני המקום לא מתייחסים אליי כאל שונה או כאל יהודי או ישראלי המשיג גבול, אלא היו בטוחים שאני מוסלמי טוב ואפילו קיצוני והכול בזכות הזקן. לא הזקן הוא הקובע אלא האדם המביט בזקן, ועל כך נאמר: "שבעים פנים לזקן אחד".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אב תשע"ו, 5.8.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 באוגוסט 2016,ב-גיליון מסעי תשע"ו - 991, רב עולמי / אליהו בירנבוים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: