הדוצ'ה לא מת | ירון אביטוב

 

הרודן האיטלקי מוסוליני הוברח לארגנטינה לבוש כנזיר מתבודד בעל זקן ארוך, זו טענת הקונספירציה ברומן ההיסטורי האחרון שכתב אומברטו אקו. גודש מידע המסתיר את העלילה

imgres-copy-2מספר אפס

אומברטו אקו

מאיטלקית: אריה אוריאל

כנרת, זמורה–ביתן, 2016, 187 עמ'

תיאוריות קונספירטיביות על מלחמת העולם השנייה מזינות עד ימינו את דמיונם של חובבי הקונספירציות וחורשי המזימות בכל רחבי העולם. בספרו התיעודי "בעקבות היטלר" טען הסופר הארגנטינאי אבל באסטי שהצורר הנאצי לא התאבד בבונקר בברלין ב–30 באפריל 1945, כפי שנהוג לחשוב, אלא נמלט בזהות בדויה בצוללת לארגנטינה. עכשיו בא הסופר האיטלקי אומברטו אקו, שהלך לאחרונה לעולמו, וטוען בספרו הבדיוני "מספר אפס" שאחד מבעלי בריתו של היטלר, הדוצ'ה בניטו מוסוליני, לא נורה ב–28 באפריל 1945 על ידי הפרטיזנים ליד אגם קומו בשעה שניסה לברוח לאוסטריה ונתלה בראש חוצות לאחר שההמון התעלל בגופתו, אלא הוברח אף הוא לארגנטינה.

בשם אחד מגיבוריו, עיתונאי מטורלל, מפתח הסופר והפילוסוף האיטלקי הנודע בספרו תיאוריה קונספירטיבית, שלפיה האיש שנתלה בפיאצה לורטו במילאנו היה רק כפילו של מוסוליני, בעוד הדוצ'ה האמיתי הוסתר כביכול על ידי הוותיקן, וכל זאת כחלק ממזימה לשלוף אותו ברגע האמת כנשק סודי נגד האפשרות שהשמאל הקומוניסטי ישתלט על איטליה.

הרומנים של אומברטו אקו, איש אקדמיה במקור, שהחל לפרסם ספרות יפה רק בגיל 50, הם דוגמה לשילוב מיוחד בין האקדמי והבדיוני. עלילת "שם הוורד", המפורסם ואולי המוצלח מבין ספריו, מתרחשת במנזר במאה הארבע–עשרה, שבו נזירים נרצחים בידי מאמינים נוצרים אחרים בשל פרשייה הקשורה לטקסט פילוסופי אבוד של אריסטו. "שם הוורד" הוא תמהיל של דיונים תיאולוגיים מפורטים מדי עם מותחן בלשי מעניין. אקו חוזר על המתכון הזה – רומן גדוש בפרטים מעולמות שונים, מהדת והמדע ועד ההיסטוריה, הספרות והמיסטיקה – ברוב ספריו, וגם ב"מספר אפס".

לא‭ ‬נורה‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬הפרטיזנים‭. ‬מוסוליני‭ ‬בצעדה‭ ‬בויה‭ ‬דיי‭ ‬פורי‭ ‬אימפריאלי‭, ‬רומא‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס‬‬‬

לא‭ ‬נורה‭ ‬על‭ ‬ידי‭ ‬הפרטיזנים‭. ‬מוסוליני‭ ‬בצעדה‭ ‬בויה‭ ‬דיי‭ ‬פורי‭ ‬אימפריאלי‭, ‬רומא‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס‬‬‬

עיתון למטרות סחיטה

הפעם לא מדובר בימי הביניים אלא במאה העשרים. הרומן מתרחש במשך קצת יותר מחודשיים בשנת 1992, אבל עוסק כאמור גם בשלהי מלחמת העולם השנייה. שוב מעורבת הכנסייה בסיפור ומתבצע רצח שנועד כנראה להסתיר מן העולם את ה"אמת" על מותו של מוסוליני. כמו תמיד, הקורא מקבל תמהיל של היסטוריה ושאר תחומים יחד עם מותחן בלשי, שבסיומו הגיבור הראשי, העורך קולונה, רוצה להימלט כי גורם מסתורי מעוניין להתנקש בו בגלל שהוא יודע יותר מדי. הסצנה הזו מזכירה במידת מה את ה"המטוטלת של פוקו" מאת אקו, שבה הגיבור הראשי קזובון נמלט מפריז דרך צינורות הביוב וממתין לקושרים שיבואו להורגו.

תקציר העלילה: העיתונאי והעורך הלא יוצלח קולונה, שעשה לו שם מסוים כסופר צללים, נשכר על ידי בא–כוחו של טייקון לכתוב ספר אוטוביוגרפי ולערוך עיתון בשם "מחר", שיפיק תריסר גיליונות פיילוט שלעולם לא יצאו לאור. איל הון, שהוא בעל רשת של מלונות ועסקים רבים נוספים, רוצה לזכות בכרטיס כניסה למגרש של הטייקונים הגדולים באמת ושל הפוליטיקאים, ובדעתו להשתמש בעיתון הפיקטיבי הזה ובשערוריות שיחשוף למטרות סחיטה. בסופו של דבר, הוא נסחט בעצמו בשל השמועה שהעיתון "מחר", שלמעשה אין לו מחר, עומד לפרסם כביכול מאמר על פרשת מוסולוני.

מלבד קולונה, מגויסים לעיתון עיתונאים זוטרים נוספים, שאחד מהם הוא בעל עבר מפוקפק למדי של שיתוף פעולה עם השירותים החשאיים. שיטות העבודה הנלוזות שלהם – פנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר, סחיטה והפלת חשדות על חפים מפשע, מחזור חומרים ישנים והצגתם כחדשים, הכחשות ועוד – מאפשרות למעשה לאקו להציג סאטירה נוקבת על עולם המדיה, שבחלקה עשויה להישמע מוכרת למי שעקב בשלושים השנים האחרונות אחר המתרחש גם בעולם המדיה הישראלי.

העיתונאי ברגאדוצ'ו, שחוקר את פרשת מותו של מוסוליני, מנסה לחבר קצוות של חוטים פרומים ולרקוח קונספירציה המוהלת הזיות שנשמעות מופרכות ומאורעות היסטוריים אמיתיים. וכך מתאר העיתונאי, הנוטה לראות מזימות מתחת לכל עץ רענן, את בריחתו של מוסוליני האמיתי: "עם דרכון של הוותיקן בתור נזיר חולני מתבודד עם זקן ארוך, לבוש בבגדים של אחד המסדרים, שולחים אותו בספינה לארגנטינה" (עמ' 104). וגם: "הכנסייה חיפתה על הבריחה של הדוצ'ה ב–1945 ונתנה לו מחסה" (עמ' 168).

קולונה לא ממש מאמין לברגאדוצ'ו וגם סימאי, נציגו של המו"ל הטייקון, מתייחס אליו כפסיכופת. כחלק מהתחבולה הספרותית, גם המחבר עצמו, אקו, מעניק לקורא את התחושה שהוא מתקשה להאמין לו, וכל זאת על מנת להפך את היוצרות כלפי הסיום כשברגאדוצ'ו נרצח בגלל התחקיר שלו, וכל האחרים מרגישים מאוימים ונאלצים להימלט.

לכתוב בימות החול

העלילה הדמיונית שרקח אקו על בריחתו של הדוצ'ה היא למעשה לב הסיפור. אילו כל הרומן היה עוסק רק בדמדומי שלטונו של מוסוליני, בכפיל שלו ובבריחה כביכול לארגנטינה, הוא היה עשוי להיות מוצלח יותר. אבל "מספר אפס" הוא סוג של מטוטלת, ספר פיילוט ממש כמו העיתון שעליו הוא מספר. הרומן מתקשה להחליט מה בדיוק הוא רוצה להיות: ספר סאטירי ואם כן למי בדיוק מכוונים חיציו (לעיתונות? לוותיקן? למוסוליני וחבר מרעיו?), ספר בלשי או היסטורי, ספר על עולם המדיה או ספר קונספירטיבי. אפשר לראות מעט מכל הכיוונים הללו בספר, כל אחד על קצה המזלג. הספר לא בוחר באופן מלא באף אחת מהסוגות הללו, גם לא בסיפור הקונספירציה. הדמויות לעתים פלקטיות מדי וגם עלילת המתח לא מצליחה ללפות את הקורא בגרון. לצד פרקים או סיטואציות מעניינות, באים גלים של עמודים מייגעים.

"אני רואה עצמי כפרופסור רציני, שבמהלך סוף שבוע כותב רומנים", הצהיר פעם אקו. "מספר אפס" הוא דוגמה לכך שצריך לעבוד על רומנים לא רק בסוף השבוע אלא גם בימות חול כדי שהתפרים – לעתים הגסים – של העלילה יבלטו קצת פחות. אם ב"שם הוורד" המתכון עובד, כאן לטעמי הוא עובד קצת פחות. עוד בעבר נטען שאקו הוא יותר איש אקדמיה שמתחפש לסופר מאשר סופר שמתחפש לאיש אקדמיה.

"חסר הומור… חסר שפה מדוברת אמינה… מלא בבלבולי שכל מכל מיני סוגים", כתב הסופר הידוע סלמן רושדי על "המטוטלת של פוקו". נדמה שאקו מנסה להוכיח ידע וחכמה, יותר מאשר לעבד את חכמתו לחכמת הסיפור והעלילה. בספר הנוכחי אקו מתכתב עם עצמו יותר מאשר עם הקוראים. תמיד זה היה כך בספריו השופעים ידע היסטורי ואחר, בחלקו מאלף ובחלקו קצת מייגע, אבל הפעם כמדומה שזה באמת מוגזם.

הרומן הוא יותר לוקלי מאשר אוניברסלי, ונראה שהוא מיועד בעיקר לקורא האיטלקי המתוחכם המתעניין בתולדות ארצו מאשר לקורא הזר, שיתקשה לעקוב אחר העושר הזה השמור לבעליו לרעה. ים של פרטים היסטוריים על אירועים שמוהלים עיקר וטפל (מלחמת העולם השנייה, פשיזם איטלקי, קומוניזם, מזימות בינלאומיות, ארגוני פשע, דת ומסתורין, ספרות ואמנות), שמות ומקומות שלא אומרים דבר וחצי דבר לקורא שאינו איטלקי וגם הניסיון של המתרגם להנהירם לקורא לא יכול להושיע. על כך נוספים קפיצות מעניין לעניין, ארמזים וקריצות, שעלולים לגרום לקורא לטיק בעין או לתחושה שהוא נבחן בחידון ידע או פותר תשבץ היגיון. כל זה אמנם משולב כמו תמיד בים של הברקות, שנינה ותחכום. נדמה שחסרה כאן יד עורך מקצועי, שצריכה הייתה לשלוח את אקו, למרות פרסומו הבינלאומי הרב, בחזרה אל שולחן העבודה למקצה שיפורים.

עכשיו זה כבר מאוחר מדי. "מספר אפס" הוא למעשה הרומן האחרון שפרסם אקו בחייו. הספר ראה אור ב–2015 ואקו נפטר בחודש פברואר השנה. במידה מה, "מספר אפס" הזכיר לי בכמה מחולשותיו את "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", הרומן האחרון שפרסם גבריאל גרסיה מארקס, שהיה ספר רע לתפארת. האחרון של אקו מעניין ומעשיר יותר מהאחרון של מארקס, אבל למען האמת ולמרבה הצער, היצירות הללו אינן מעניקות כבוד גדול לשניהם ולעתים אף מקלקלות את הטעם הטוב של רבים מספריהם הקודמים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון א' אב תשע"ו, 5.8.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 באוגוסט 2016,ב-גיליון מסעי תשע"ו - 991, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: