המשך סיפורן של החברות ה"גאונות" משכונת העוני בנפולי מספק דפיקות לב כתוצאה מאינטנסיביות שכמעט קשה להכיל. חומריו המזעזעים נותרים בתחום הנפשי–חברתי ללא מטען אידיאולוגי

הסיפור על שם–המשפחה החדש

אלנה פרנטה

מאיטלקית: אלון אלטרס

הספריה החדשה, 2016, 
496 עמ'

"אני קורא את הספר שלך כבר פעם שלישית ובכל עמוד יש משהו בעל עוצמה שאיני מצליח להבין מאין היא באה" (עמ' 476). דברים אלה מפי דמותו של העורך הספרותי לאלנה לקראת סוף הרומן, מאפיינים גם את הספר שלפנינו.

ספר זה הוא המשך ישיר לקודמו "החברה הגאונה", אך יש בו יתר התגוונות מבחינת נקודת התצפית והמקומות המתוארים. זה הכרך השני של הטטרלוגיה "הרומנים הנפוליטנים", הכתובים כסיפור חיים של המספרת וחברתה. גיבורות הרומן הן שתי חברות שנקשרו זו לזו בגיל הילדות, בשנות החמישים של המאה העשרים, וקורים סבוכים של אהבה–קנאה, תחרות ומסירות הופכים את יחסיהם למורכבות סימביוטית מרתקת.

 לפני הכול אני רוצה לציין את חוויית הקריאה ולהניח שאת דפיקות הלב המואצות חווה כל מי ששוקע בספר. יש תחושה של מיתר שעומד להתפקע מרוב לחץ. המון פורטה ופורטיסימו ואינטנסיביות שכמעט קשה להכיל. הביקורת ציינה את האומץ הספרותי בפנייתה של פרנטה למבנה הקלאסי של סיפורת כרונולוגית רבת כרכים, אך הכתיבה העכשווית וההיפר ריאליסטית רחוקה מקלאסיות בממד החופשי שבה, ואינה מתאימה למי שמחפש בסיפורת איפוק וצניעות מילולית.

אלנה פרנטה היא סופרת איטלקייה שבחרה באלמוניות אישית, ואין זה שמה האמיתי. היא החלה לפרסם בשנות התשעים ומיד זכתה בהצלחה אמנותית ומסחרית. ספריה תורגמו לעשרות שפות ואחד מהם הוסרט. חלקם תורגמו לעברית. למרות רמתם הגבוהה אין אלה ספרים אליטיסטיים והפופולריות שלהם רבה, ובאופן מיוחד מחוץ לאיטליה.

קשר‭ ‬בין‭ ‬עוני‭ ‬ובערות‭. ‬נפולי
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימג‭'‬ס

חיה על הקצה

העלילה בכרך זה, כמו בקודמו, מתרחשת ברובה בעיר נפולי שבאיטליה, בראשית שנות השישים, בשכונת מצוקה אפופת אלימות ופחדים. נפולי של פרנטה מעוצבת בחיות רבה ובכוח שכנוע, כמו פריס של בלזק ושבוש של עגנון. "לראות את נפולי ולמות", אומרת מימרה ידועה, אך בטוח שאין הכוונה לשכונה המתוארת ברומן. אחד הנושאים הקשים העולים ברומן הוא פערי התרבות בין השכונה לבין העולם שמעבר לה, שמתבטאים בכל תחומי החיים. רוב התושבים חיים ללא אמבט, מקלחת, רדיו, טלפון, עיתונים, מוצרי קוסמטיקה בסיסיים, מזון איכותי, בגדים סבירים. מאבקה השקט של הגיבורה אלנה בסביבתה ובנסיבות חייה הוא גם מאבק בהרגלים שנטבעו באישיותה כמו דיבור צעקני, ועליה להשיל אותם כדי להשתייך לחברה התרבותית שאליה היא חותרת.

אורח החיים המתואר ממחיש את הקשר בין עוני לבערות, ובין תנאי חיים להתנהגות יומיומית. אלימות בין הורים לילדים היא דבר שכיח. בכרך הראשון, המספרת רואה את אביה של לילה זורק את בתו מהחלון כמו הייתה חפץ. האלימות היא נורמה מקובלת בשכונה כולה, גם באינטימיות של חיי המשפחה וגם ברחובות, ומלחמת הקיום פוגעת באנושיות הבסיסית. אך גם המעטים שהגיעו לרווחה כלכלית מתאפיינים באותה תכונה חמקמקה שכונתה על ידי המורה אוליביירו בשם "פלבאיות" (המוניות, היעדר עידון וחיי רוח). נושא הפלבאיות מופיע באופן בוטה ברומן אחר של פרנטה בשם "הבת האפלה" (2011).

לבו של הרומן הוא תיאור הקשר בין שתי החברות אלנה ולילה המתבטא גם בכינוייהן הדומים: רפאלה היא לילה וגם לינה ואלנה המכונה לינוּ. הידידות בין שתי הילדות, הנערות והנשים מעוצבת בדקי דקויות וביכולת תיאורית בלתי שכיחה. לילה היא החידתית יותר מבין השתיים, דמות בלתי צפויה בעלת מאפיינים רבים וסותרים, שפועלת ממעמקי הרגש ותת המודע אך גם יודעת "לשחק אותה" באופן ציני מחושב. דמות דיוניסית, יצרית ופראית, בעלת יכולת חווייתית מיוחדת, המרחיבה את נפשה מעבר לגבולות אנושיים רגילים. הכוח הפנימי שלה, המהול לעתים ברשעות, מתבטא בכל פן מחייה, וממגנט אליה גברים. דמות מורכבת מאוד, שבה כלל הכוחות נוטים אל הקצה: "הכול או לא כלום" .

אלנה לעומת זאת היא דמות אפולינית מרוסנת היודעת להתחבב ולגרום לעולם לעזור לה. גם עולמה הנפשי מורכב, אך בכוח התבונה, המשמעת העצמית והחריצות האינסופית היא מפלסת לה דרך רבת חתחתים וטרשים אל עולם של השכלה וחיים רוחניים ואף מגיעה למימוש אמנותי. מאותה סביבה בדיוק צמחו שתי החברות, שכל אחת "גאונה" בעיני השנייה, אך נרמז שדווקא לילה היא המקורית והמיוחדת יותר, בעוד אלנה מגיעה להישגיה בכוח חריצותה והתמדתה, אך תמיד בתחושה שהיא נושאת בתוכה חותם מרעיונותיה של לילה.

שאלת הסביבה והאישיות מרחפת לאורך הרומן כולו. לילה הגאונה אינה זוכה בלימודים מסודרים ופונה לחיי עבודה בסנדלרייה של אביה, אך יש תקופות שבהן היא מתעקשת ללמוד את מה שאלנה לומדת, ואף דוחפת את אלנה ללמוד, כאילו במקומה, כמו היו מהות אחת הכוללת שתי נשים.

אבל החיים הקשים גוברים עליה, ותקופות ארוכות מאוד היא מנותקת לחלוטין מעולם הידע וחיה במין מוות נפשי ובסיגול שטחי וזמני של עצמה למחויבויות משפחתיות. ואילו אלנה זכתה למזלה באם שמשתכנעת לא להפריע ללימודיה ובמורות שהתגייסו לעזרתה ובהמשך היא זוכה בחסותם של משכילים טובי לב העומדים על ייחודה ויכולותיה ודוחפים אותה ללמוד ולהתקדם. אלנה היא ה"חרשנית" החכמה שיודעת לנצל כל בדל של מידע שמגיע אליה לצורך הרושם האישי והקידום הלימודי, אך בהמשך היא מגיעה למימוש אישי אותנטי ובעל ערך.

לא קומוניסטי ולא פמיניסטי

אין אידיאולוגיה בכרכים הללו, אך בעולם של קיפוח נצלני ועוני כבד יש כמה גיבורים תמימים שנאחזים בקומוניזם כדרך לגאולה. עבור אלנה הקומוניזם אינו אמונה אישית אלא טקסטים עיוניים שהיא מקבלת מהמורה שלה ומהבחור שהיא אוהבת, שאותם היא קוראת לעומק ומשננת. כמו כן אין ברומן אידיאולוגיה פמיניסטית, למרות שחומריו המזעזעים עשויים להזמין ניתוח סוציולוגי–פסיכולוגי ברוח התפיסה המגדרית.

גיבורות היצירה הסגורות בעולמן הצר לא נחשפו לתובנות מודרניות, אף שהרומן מתרחש בשנות השישים, שהן שנות הפריצה הגדולה של הפמיניזם בארצות המערב. הרומן אינו עומד על מסר אידיאולוגי אלא על יסודות נפשיים וחברתיים, המגולמים בכישרון גדול. הסופר אלון אלטרס שתרגם את הרומן רואה בטטרלוגיה של פרנטה יצירה מיתית, משמע יצירה שמדובבת ארכיטיפים קדמונים בעלי משמעות אוניברסלית.

דוגמה נהדרת לכך, בין שאר דוגמאות, בתיאור ליל הכלולות של לילה: החתן הטרי מנסה לשכך את זעמה המוצדק של אשתו ולהביא אותה לידי מגע גופני ש"מגיע לו". וכאשר הוא מנסה לאנוס אותה היא רואה דרכו את דון אקילה, האיש המפחיד של השכונה, אביו של בעלה, שאל מרתפו האפל חדרו הילדות בכרך הקודם. דון אקילה, מאפיונר שמגלם רוע ארכיטיפאלי, אמנם נרצח בכרך הקודם, אך קם לתחייה בדמותו האפלה של סטפנו בנו.

הרבה תהו על חידת אלנה פרנטה, שנתנה את שמה הבדוי לגיבורה המספרת, שאף היא כותבת ספר שתיאורו בפי המבקרים בדיוק כמו שהיינו מתארים ספר זה. בראיונות אנונימיים טענה הסופרת שאין כל קשר בין חייה למתואר ברומן, אך הרושם האישי–רגשי העולה מספריה פורץ את כל ההכחשות. גם אם הדברים לא קרו לסופרת בפועל, הם נראים כאילו קרו לה בממד הרגשי וכאילו תיארה הסופרת את עצמה.

בשיר "ספר שיריי" כתבה המשוררת רחל על הפער בין החוויה, השיר והקוראים, ועל רתיעתה מפני "יד כול" הממששת את השיר, כמו היה סחורה בשוק, ודרכו את חוויית המשוררת. אני משערת שתחושה דומה גרמה לסופרת להעדיף את האלמוניות ולוותר על תהילה אישית.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016