מקורות חז"ל מלמדים שמעבר להנהגה הקולקטיבית, יש להתייחס באופן מיוחד לכל פרט ופרט. בעקבות תפילתו של משה והפוליטיקה במשנת הרמב"ם

"יִפְקֹד ה' אֱ–לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (כז, טז), כך מתפלל משה על דבר יורשו. אך מה משמעות הביטוי "אֱ–לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר" בהקשר זה של מינוי מנהיג? נראה שהתשובה ניתנה על ידי המדרש, אך כדי להבינה נצטרך ללמוד קודם קטע מהתוספתא (ברכות ו, ה) הקובע נוסח של ברכה שכמעט נשכחה: "הרואה אוכלוסין (ציבור גדול) אומר: בָּרוּךְ חָכָם הָרָזִים". התוספתא מוסיפה הסבר: "שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתם דומה זו לזו". דווקא על רקע "אוכלוסין", מסה גדולה מאוד של אנשים, מדגישה הברכה את ייחודיות הפרט האנונימי. בכל אדם מתגלה חלק של האמת. לכל אדם פרספקטיבה ייחודית של העולם.

ברעיון זה מצוי, לפי המדרש (תנחומא פנחס, י), המפתח להבנת ההתייחסות ל"אֱ–לֹהֵי הָרוּחֹת". משה מתפלל לפני מותו ואומר: "רבש"ע גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד ואין בכל בניך דומה זה לזה, כשאני מסתלק מהן בבקשה ממך… מנה עליהם אדם שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו… שנאמר יִפְקֹד ה' אֱ–לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה". המנהיג צריך להתייחס לציבור, ל"ישראל", אך גם להבין את "ר' ישראל", את האדם האינדיבידואלי על צרכיו וכאביו, ועל המיוחד שבו.

אכן, בעין אי"ה (ברכות, עמ' 370) מלמד הראי"ה קוק שזאת ברכה על הסובלנות: "שראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לעניין תכונות ודעות הפכיות מתכונותיו ודעותיו הוא". פלא! הראי"ה מלמד אותנו שאף על פי שאנו משוכנעים, לפעמים בצדק, "שאין תועלת בתכונות ההן והדעות ההן, והן הפכים מהתכונה הישרה, יש רז המאחד ומקשר" ביניהן ושואף אל התכלית דווקא "מהפירודים הפרטיים". הברכה מלמדת אותנו "שראוי להביט בעין יפה על כל הדעות…", אולם חייב האדם "להשכיל לבחור מכל אשר ראו עיניו את הטוב ואת היפה לשלמותם הרוחנית והגשמית, אז יהיה אוהב את המקום ואוהב את הבריות". כי כשהאדם רוצה שכולם יהיו כמוהו, "באה חסרון הסובלנות, וצרות עין, ושנאת הבריות". כל אחד מאיתנו זקוק לאחרים. "על כן", מוסיף הראי"ה, "את כולם אאהוב וכולם אכבד".

חלוקת העבודה

דברי המדרש והתוספתא מתפרשים ומתארגנים במשנתו של הרמב"ם במורה נבוכים, הפורס בפנינו תיאוריה פוליטית מפוכחת, הבנויה על שלוש קומות. בקומה הראשונה נמצאת הקביעה שהאדם זקוק לארגון: "האדם הוא מדיני בטבעו", למה? התשובה נמצאת ברעיון חלוקת העבודה, בעולם שבחלקו עוין לאדם. הרמב"ם סבור (ח"ג, כז) שהקיום האנושי אינו אפשרי "אלא אם כן הוא מוצא את כל מה שהכרחי לו… מזונותיו ושאר הנהגת גופו, כגון דיור, רחצה וזולתם. אדם בודד אינו יכול להשיג זאת כלל… אלא בהתאגדות המדינית".

בקומה השנייה, אנו לומדים שהתאגדות מדינית זו אפשרית רק בגלל הגיוון הרב בין הפרטים, בין האנשים השונים. שינויים מקריים מתרחשים בכל מין, וחתולים וכלבים הם דוגמה נאה לכך, אולם השינויים בין בני אדם גדולים יותר. הרמב"ם נותן לנו דוגמה נוראה לכך: "עד כדי שמוצא אתה את אכזריותו של האחד מגיעה לשלב בו הוא שוחט את הקטן שבבניו מעוצם הכעס, ואחר חומל על פשפש או חרק ואינו הורגו מתוך רחמים". השינויים הגדולים בין בני האדם הכרחיים הם כדי להבטיח את מלוא הגיוון בעבודות ובפעילויות שהחברה צריכה. ואולי נוסיף לכך, אליבא דהראי"ה קוק, גם את ה"מקצועות" הבאים "להרחיב דעתו של אדם, ככל חכמות היופי" והאמנות ש"אי אפשר שיצאו לאור כי אם על ידי הבדלי תכונות", כלומר הכישרונות האינדיבידואליים שלכל אדם.

ומכאן לקומה שלישית – המנהיגות: "מכיוון שטבע האדם מצריך שבפרטיו יהיה שוני כזה… בהכרח לא ייתכן שתתקבץ חברה זאת אלא באמצעות מנהיג אשר יקבע שיעור ומידה למעשיהם, ישלים את החסר וימעיט את המוגזם, ויקבע מעשים ודרכי מוסר שעל כולם לבצעם תמיד בדרך אחת, עד שהשוני הטבעי יוסתר על ידי ריבוי התיאום", תיאום שהוא מדיני וחברתי ולא טבעי, "ואז החברה תהיה מסודרת".

אולי יש יד נעלמת המסדרת את החברה, ויוצרת את הפוליטיקה, אך יש צורך גם ביד גלויה. מעבר למבנה הפורמלי, מגדיר הרמב"ם המפוכח את האסטרטגיה הפוליטית בשתי דרישות: [א] "שיבוטל העושק שהם [בני האדם] עושקים זה את זה" והאדם לא יורשה "לעשות מה שהוא רוצה ומה שיש לאל ידו לעשות" תוך ניצול הכוח שבידו. [2] "שיקנו (המחנכים) לכל איש מידות המועילות… כדי שהמדינה תהיה הרמונית", כדי שה"רזים" האינדיבידואליים של כל אחד ואחד לא יסכנו את עצמם ואת החברה, ויובילו לאנרכיה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016