השאלה המונחת לפתחנו בעיצומו של המאבק הזה היא איך מיישמים את חוכמת המסורת ואת הרגישויות החדשות שלמדנו במהלך הזמן  לאור הכתוב בתורה? 

"בני הציונות הדתית שהגיעו לבירה פשוט הכריעו בתוך תוכם שהם יאזינו קודם כול לאינטואיציה שלהם, ורק אחר כך לצו הא–ל", כתב אמרי סדן בכתבתו באתר וואלה לפני שבוע, יום לאחר המצעד. והוסיף: "אם לאחר ההתנתקות השכילו הסרוגים הליברלים להבין ש'עם ישראל' חשוב יותר מ'ארץ ישראל', הערב הגיע תורה של התורה".

אני דוחה את פירושו של סדן. מי שצעד האמין בכל לב שהוא מקיים את "ואהבת לרעך כמוך", ואלו המידות שינקתי בבית הוריי. ועדיין, אי אפשר להימנע מן האתגר שהוא מעלה: קל ונכון לצאת נגד המבזים הומוסקסואלים, אלא שאז עלינו להסביר, במונחים של סדן, כיצד לא החלפנו את התורה ב"אינטואיציה".

איור: נעמה להב

הפרט מול הקהילה

בחיבורו "הדת בגבולות התבונה הטהורה" פרס עמנואל קאנט את הדרך לקרוא בכתבי הקודש: אם פסוק נראה מנוגד לחוקי המוסר – עליך לפרשו כך שיהלום את הצו המוסרי. בקביעה זו הלך קאנט בעקבות הרמב"ם ולא בעקבות שפינוזה. בעוד זה האחרון צידד בטענה שפשט הוא פשט, הרמב"ם קבע שאם פסוק מן הפסוקים עומד בניגוד לאמת מוכחת כי אז עלינו לפרשו אחרת. ככלל, התקבלו האילוצים הללו בעולם היהודי, והם מרכיבים מכוננים במסורת התורה שבעל פה.

הבעיה מתחילה כאשר מדובר בנורמות התנהגות שהקשר שלהן למוסר לגמרי לא ברור. בהבנתי, דיני טהרת המשפחה אין להם דבר עם אתיקה. זו אינה עמדה המקובלת על הכול. גילוי הדעת של הרבנים שקושרים משכב זכר ל"מוסר האנושי" לא מקובל בעיניי, והוא בסופו של דבר בעוכריה של העמדה התורנית. שכן מן הרגע שהבסיס לעמדה מתערער, ואין כל עוול או חוסר הוגנות ביחסי מין בהסכמה בין גברים, עלול האדם לחשוב שבזה מוצה העניין. אינני מתחייב שהמצוות הקשורות בגילוי עריות הן שמעיות, אבל מי שסבור שיש כאן עברה אתית האנלוגית לאיסור כמו גנבה, גזל או רצח, הרי שההוכחה עליו.

בכל חברה יש הסדרה של המיניות. גם בחברות החילוניות אין מקום לפדופיליה, לפוליגמיה, לנישואים בין אח לאחות ובין אב לבתו. החלטות מרכזיות בעניין זכויות ההומוסקסואלים אינן ממוצות בעזרת שיקולים מוסריים, אלא נוגעות לעניינים חמקמקים ולא קלים לניסוח. זהו מאבק בין הבניות חברתיות ולא מאבק בין אנשי מצפון מוסריים לאנשים חסרי מצפון מוסרי. לא מדויק לתאר זאת כמאבק בין מי שזכויות אדם נר לרגליו ובין מי ששולל זכויות אלו. אם כבר, אז ככל שמדובר בזירה המשפטית מדויק יותר לנסח זאת כמאבק בין זכויות פרט וזכויות קהילה.

ואולם, גם ניסוח זה אינו מדויק: זכויות הפרט אינן מנוגדות לזכויות הקהילה, למען האמת האחרונות מאפשרות את הראשונות. אם כל צורת נישואין הייתה לגיטימית היה זה ביטול מוסד הנישואין, וממילא מחיקת הזכות של הפרט לבחור את נישואיו. ואכן, פעמים זכות אחת גוברת  ולפעמים העניין שנוי במחלוקת כמו במקרה של סוגיות הקשורות בהומוסקסואלים.

מה הדין כאשר ההתנגשות היא עם נורמות שאין להן דבר עם התבונה? מה המקום של התורה בעניינים שהם נושא להבניה חברתית? קריאה של התורה לאור ההיגיון והמצפון היא בעיניי דרך להגיע לכוונת התורה, ובעצם היא מגלמת את היחס אליה ככתב קדוש, אך מן הרגע שנכנסות נורמות ממרחב שונה שפתוח לכל עבר, נשאלת השאלה האם עלינו לקרוא את התורה לאורן.

מיניות חילונית, מיניות דתית

אם קיומם של הסדרים חברתיים ומערכות נורמטיביות מובנה לחיים שלנו בחברה אנושית – איננו רשאים לבטל אותם במחי יד. גם אם ראיית המוסר כמערכת נורמטיבית שלמה אפשרית, הרי שאין לנו מושג למה אנו מתחייבים בכך. לא נוכל למנוע מאותו גרמני שציווה את ידידו לאכול את גופתו לעשות זאת, ואין לנו שום סיבה לאסור נישואי אח ואחות.

כאן נמצאת הטרגדיה של העמדה החילונית. העולם החילוני הוא יורש של מורשות דתיות. ירושה זו התאפשרה על ידי המעבר להומניזם. הטקסים, הפולחן, ייכנסו למערכת תרבותית, האמונה תבוטל או שתתועל לרגשות רליגיוזיים והמערכת הנורמטיבית שתישאר היא הומניזם. ואולם, כאשר הוא עומד עם מערכת הערכים שלו, הוא מתקשה להכריע בשאלות היסוד שמניחה המיניות לפתחו.

כאשר במועדון אלנבי 40 שכבה נערה עם מספר גברים בבת אחת לעיני כול, היו חילונים רבים שהתנגדו לכך, אך הם התקשו לעגן את התנגדותם בערכים מוסריים. במקביל היו כאלו שניסו להכניס זאת לקטגוריה של אונס, ופנו לשכרותה של הנערה, ללחץ הקבוצתי, וניסו להפוך זאת לבעיה אתית. היו גם כאלה שהרגישו בקושי המושגי שכרוך בטענה שמדובר באונס, בלעו את הצפרדע וגרסו שאין שום בעיה בהתנהגות הנערה שהרי לאישה יש זכות מלאה על גופה. יש לחילונים מושג של זימה ובושה, אך לא קל לנסחו והוא מועד לערעור.

כשם שאני מערער על עמדת הרבנים שמדובר כאן ב"מוסר אנושי" כך אני מערער על מי שסבור שענייני מיניות מוכרעים בצורה אתית. לאלו שמנסים לראות את מקרה אלנבי 40 כאונס, ראו המקרה של הנערה בחוף בוגרשוב בתל אביב שקיימה מין קבוצתי באור יום כשלא הייתה שיכורה ולא מפגרת בשכלה. ראו את המשפחות הפוליאמוריות שרוצות לחגוג את חייהן וסבורות שכל עניין המשפחה הוא הבניה חברתית מלאכותית דכאנית. מה תאמר ומה תפעל?  האם הלובי הפוליאמורי יקבע? שליחי הקנאות הדתית? האם השיח התקשורתי יקבע?

ומה ביחס לשומרי המצוות? בפניהם פתוחות כמה אפשרויות: לכבד את הערך שהביא איתו הזמן, לראות בהכרה של זוגות חד מיניים מרכיב של דרך ארץ, ולשנות מן היסוד את היחס למשכב זכר. חסידי הגישה הזו פונים לגמישות של המסורת, לפרוצדורות עמעום של אמירות מקראיות כאלה ואחרות. ואולם, בכך אנו מרחיבים את כללי הפרשנות של קאנט–רמב"ם: פרש את התורה כך שלא תסתור את הנורמות שהביא איתו הזמן.  אינני רואה דרך לאמץ זאת בלי לקפח את משמעות התורה.

ואולם, הזמן לא מביא איתו שום נורמות. אנשים מביאים את הנורמות, ומחליפים אותן. הטענה שהזמן מביא איתו נורמות היא פטליזם. כאן הברכה שיש בשומרי המסורת. אנו בעיצומו של מאבק עולמי על היחס ליחסים חד מיניים. השאלה המונחת לפתחנו היא זו: אם לוקחים בחשבון את חוכמת המסורת ואת הרגישויות החדשות שלמדנו במהלך הזמן, ומניחים אותן לאור הכתוב בתורה, מהי ההדרכה היוצאת מזה? מה העיצוב המומלץ לימינו העולה משילוב רגישויות בנות זמננו, המצפון וקולה של התורה?

שותפים בגיבוש עמדה

אילו אימצנו את הקונבנציות של הזמן בלי לאתגר אותן על ידי התורה הרי שהיינו היום במקום אחר לגמרי. ההתנגדות לעבדות, הרעיון של חוק אחד לכול, חוק שגם המלך כפוף לו, ביטול העבודה הזרה וערך כבוד האדם הם עד היום ההישגים הגדולים של האנושות.

בבואנו לערוך את ניהול חיינו, ואת הנורמות שינחו אותו לאור התורה, אנו בטוחים בבשורה הגלומה בה. כך, בעוד חלק מן הליברלים בינינו היו מעדיפים שהפסוקים האוסרים על משכב זכור לא היו שם, הרי שעמדה אמונית בטוחה היא להאמין שגם אם נדרשים שינויים, הרי שמאחורי כל זה מסתתר אור גדול. האור האמור כאן אינו רק לשומרי המצוות, אלא לחילונים בינינו, למוסלמים הנבוכים ולעולם כולו.

בירור זה מתנהל בימינו. החלטה בעניין זה דורשת פנייה להשקפת עולם, להבחנה בין עיקר וטפל, מהו הרע במיעוטו, מהן הפשרות וההגדרה של קווים אדומים. גם אם מקבלים ומכילים את הזוגיות החד מינית, אין בכך כדי להכריע בשאלה על אימוץ, פונדקאות ועוד. בדיוק בגלל זה לא דומה עברה על משכב זכר לחילול שבת. ואכן, לא מדובר רק על הכלה של הציבור ה"דתי" את ציבור התועים. השאלות הן משפטיות, מוסריות, חובקות כול, ולא מוגבלות דווקא לקהילה הגאה. והן מצריכות הפשלת שרוולים. עבודה זו היא צורך של האנושות, ואיש אחר לא מסוגל לקיימה מתוך תיבת תהודה כה עשירה; במדינה שלפחות בינתיים לא נשלטת על ידי קנאות רלטיביסטית ולא על ידי קנאות דתית משימה זו היא צוואת השעה.

*

סיגול הפשט התורני לנורמות שהזמן גרמן והתעלמות מן הכתוב בתורה הם ביטול מעמדה של התורה כמאור חיינו. העצמאות של התורה היא הפנים שהיא לובשת בשאלות המציקות לנו, ובהצבת מיטב הבנתנו לאורה. זהו גם תהליך בירור האינטואיציות שלנו. איננו דוחים את התורה לאור אינטואיציות על מיניות, שבקושי ישנן, אנו מלבנים אינטואיציות אלו לאורה של תורה.

ד"ר מאיר בוזגלו הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, יו"ר תנועת תיקון, חבר בוועדת דוברת ויועץ בוועדת ביטון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ג תמוז תשע"ו, 29.7.2016