עד שיבוא אֱלִיהוּא | שלום רוזנברג

את ספר איוב קורא שלמה מולכו כמאבק בין דתות העולם לישראל. מבחינה זו אולי בעלת בריתה של היהדות היא דווקא הכפירה

מבקש אני להביא בפניכם פנינה מחיבורו של אחד מאנוסי פורטוגל (נולד ב–1500), ששב במסע מופלא אל היהדות, ונידון לשרפה על קידוש השם ב–1532. כוונתי לשלמה מולכו. ב"ספר המפואר" (עמ' 33) קורא מולכו מחדש את ספר איוב, המהווה לדבריו ייצוג של ההיסטוריה היהודית.

אֱלִיהוּא מייצג את אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי, מבשר הגאולה, והרֵעים מייצגים את הדתות האחרות. אליפז התימני מייצג כמובן את אדום (הנצרות), שהרי שמו כשם בנו של עשו, ובלדד השוחי מייצג את ישמעאל. הוויכוח בין איוב לרעיו מקבל עתה הבנה חדשה: רעי איוב – הדתות האחרות, טענו שסבלו של איוב–ישראל מוכיח שהיהדות אינה צודקת ואינה אמת. עבור בני ישמעאל ההצלחה הצבאית היא הוכחה מכרעת לאמיתות אמונתם. גם המחשבה הנוצרית הביניימית ראתה את גלות ישראל כהוכחה שהקב"ה מאס ביהודים והענישם על שדחו את ישו.

הצלחה אינה הוכחה

כנגד דברי הרֵעים צועק איוב–ישראל שהוא חף מפשע. ההצלחה הצבאית אינה מוכיחה דבר ואין אפילו להסיק על אמיתותה של דת מהצלחתה "לגייס" מאמינים. דברים אלה כבר נרמזו באגדה התלמודית המספרת על מפגש בין אלכסנדר מוקדון, הכובש הנודע, לבין חכמי הנגב (תמיד לב ע"א). אסתפק בקטע רלוונטי לענייננו מהדיאלוג המתנהל ביניהם כפי שהוא מפורש ומנוסח מחדש על ידי רש"י ומשקף באופן מופלא את העימות התיאולוגי שבין הנצרות ליהדות כפי שהיה בתקופתו:

אמר להן [אלכסנדר]… מה זה שאתם עומדים נגדי ואינכם מחזיקים יראתנו, הלא אתם יודעים כי אנחנו הרבים ואתם תחתינו.

אמרו ליה "שטנא נצח" (השטן מנצח] – זו אינה ראייה, שהרי אתם רואים בכל יום שהשטן הוא נוצח ומטעה בני האדם, אף אתם אל תתמהו [=אל תביאו ראייה מהצלחתכם].

באופן פרדוקסלי, ההצלחה מעידה פעמים רבות דווקא על ההיפך ממה שהיא טוענת להוכיח, כי כנגדה ניצבת העמידה בניסיונות ההיסטוריים ונאמנות העם להקב"ה בתקופות של חולשה ורדיפות, המהוות את ההוכחה העמוקה והחזקה ביותר לאמיתותה של היהדות. בסיום ספר איוב מגלה הקב"ה את האמת (מב, ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב". "עַבְדִּי אִיּוֹב" הוא הוא עבד ה' הסובל, שאותו תיאר הנביא ישעיהו, וסבלו הוא במסגרת ה"אקספרימנט" ההיסטורי הגדול ביותר – קיומו ושרידותו של עם ישראל כנגד כל הסיכויים וההיגיון היסטורי.

זיהויו של איוב עם ישראל עלה מדי פעם בפעם בפרשנות, עלה ונשכח. רעיון זה כבר מופיע בימי חז"ל (בפסיקתא) ובתקופה המודרנית הוא התגלה מחדש על ידי מרטין בובר. כשלעצמי פגשתי רעיון זה במאמר קצר שכתב הרב מרדכי אדרעי ז"ל, איש בואנוס איירס. הוא הפנה את מבטנו לפסוק בפרק האחרון של איוב (מב, י): "וה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב". זהו ביטוי המאפיין את השיבה הקולקטיבית של עם ישראל: "שׁוּבָה ה' אֶת שְבוּתֵנו כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" (תהלים קכז, ד). אין ההיסטוריה יכולה להסתיים ללא שבותם של בני איוב – ללא גאולת ישראל.

ברית נסתרת

רעיונותיו של שלמה מולכו העמידו בפניי דילמה המטרידה אותי זה זמן רב. אנא התלוו אלי למעין ניסוי דמיוני. מדינה משועבדת השתחררה זה עתה מהעול האימפריאליסטי ונתונה במאבק בין שני פלגים, האחד – אתיאיסטי, השני – עובד אלילים. מי מהם בעלי בריתנו? האם עובדי האלילים, המאמינים בדיבר הראשון שבלוחות – בקיומו של כוח עליון בתבל, שכדברי רַב (מנחות קי ע"א): "קרו ליה א–להא דא–להא". כלומר, למרות שהם עובדים לכוחות עליונים רבים, הם מאמינים גם ב"א–לוהי הא–לוהים", כוח עליון מקור הכול. או שמא בעלי הברית שלנו הם דווקא אלו המעדיפים את הדיבר השני, על פי דברי רבי יוחנן ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה דף יג ע"א). הלוא הם ביטלו "אלהים אחרים" ושוב אינם עובדים פסל וכל תמונה, אף אם מתוך כך הם מתכחשים לא–לוהי האמת?

אינני חושב שיש לי פתרון לדילמה. אולי יש לכם קוראים יקרים? על כל פנים, יסוד אחד ברור לי. מקורות היהדות וההיסטוריה האנושית גם יחד מלמדים אותנו שהדת יכולה להיות מניע להשלטת טוב וחסד בעולם, או להפוך חלילה למקור אכזריות ושחיתות. או אז היא תהיה עבודה זרה, אף אם היא מונותיאיסטית. לעומת זאת, לפעמים תיתכן דווקא ברית תיאולוגית נסתרת בין דת האמת לבין החילוניות והאתיאיזם. רעיון זה ביטא הראי"ה קוק: ה"כפירה" של העידן המודרני הייתה בהגותו מעין תהליך של חיטוי, ריפוי ותיקון, האמורים להוציא מהאנושות את שרידי האלילות שדבקו בדתות המונותיאיסטיות.

הרב קוק קיווה שכפירה זו תוביל לתיקון מוסרי, שהרי אותן הדתות ש"זכו" לכוח פוליטי הפכו שותפות לשחיתויות השלטון ולאינטרסים שלו. המוסדות והמדינות הנוצריות כשלו גם כשעמדו מנגד אל מול פני השואה. ובימינו, עומד האסלאם בפני ניסיונות היסטוריים דומים. מבלי שהוא ירגיש בכך, בהתלהבות של כוח והזיות ניצחון הוא מובל אל עברי פי פחת של כישלון רוחני שעליו הוא יעמוד במשפט בפני בית דין של מעלה, שלא לוקח שוחד ואינו ירא מפני נקמה. שוב עלולה הדת להתחלל, וחילולה הוא אחד הפשעים החמורים של האנושות, שחטאה, וממשיכה לחטוא בכך.

ולסיום, הערה אחרונה לר' שלמה מולכו: את צופר הנעמתי לא הצלחת, לדעתי, לזהות בצורה נאותה. לכן חשבתי שבדיעבד נשאר לו "תפקיד מכובד": עליו לייצג את הקומוניזם ויורשיו בני דורנו – השמאל הרדיקלי החדש. ואולי דווקא מתאים לו יותר לייצג את דת הפוסט–מודרניזם. כן. גם היא דת, וגם היא שופעת חטאים.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז תמוז תשע"ו, 22.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 ביולי 2016,ב-גיליון פינחס תשע"ו - 989, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: