סיפור ההצלה ההירואי מהקווקז מעלה שאלות נכבדות על קריטריון הזכאות להכרה כחסידי אומות העולם ועל העומדים מנגד בזמן השמדה. חבל שהספר מקרי ומאכזב

הבנאליות של החמלה

על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי–מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942

יאיר אורון

רסלינג, 2016, 179 עמ'

כותרת המשנה של הספר, "על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי–מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942", מסקרנת מאוד. מה חבל לגלות מעיון בתוכן העניינים שהיא מתייחסת לפרק אחד בלבד בספר, ונראה שהוצמדה לשמו מנימוקים מסחריים גרידא – משום שהצירוף הצלה–ילדים יהודים–כפר מוסלמי הוא ללא ספק מושך ובעל ערך שיווקי.

על רקע הקרדיט מעורר הכבוד של פרופ' יאיר אורון על גב הספר, המתואר כאחד מחוקרי הג'נוסייד החשובים בעולם, מצער לציין שספרו החדש מאכזב למדי. למעשה, הספר עושה רושם של אסופה חצי–מקרית של רעיונות, נושאי–משנה ושברי מחשבות סביב נושא משותף, ולא של ספר בנוי, מתוחקר ומתוכנן כהלכה.

עיתונאות בינונית

חלק ממאמרי האסופה מוגש ברמה אקדמית–למחצה וחלקם לא יותר מאשר ברמת עיתונאות בינונית ושטחית, שעוסקים בסוגיית הג'נוסייד על שלל היבטיו: אירועי רצח–עם, הצלה, דעת קהל עולמית וכו', וכוללים התייחסות למקרים של רצח–עם מן המאה התשע–עשרה ועד המאה העשרים ואחת.

למעשה, ברור שספרון בן כ–170 עמודי טקסט, ובו שמונה פרקים נושאיים, אינו יכול לעסוק ברצינות ולעומק באף אחד מן הנושאים. וכשם ש"לידתו של הספר הזה לגמרי במקרה" – כך, לדוגמה, סיפור רצח העם שבוצע בצ'רקסים (בפרק "הצ'רקסים: עבר, הווה ועתיד") נושא אופי מקרי ומזדמן. העובדות לא תמיד ברורות או בדוקות, הסקירה ההיסטורית מקוטעת. נראה שתוכן הפרק ורמת הפירוט והדיוק מושפעים מזמינותו המקרית של חומר כתוב ולא מעבודת מחקר שיטתית ומעמיקה.

אין ספק שבוצע פשע נורא כנגד הצ'רקסים, ושהרוסים השמידו אוכלוסיות צ'רקסיות–אזרחיות שלמות – גברים, נשים, ילדים וזקנים, ששולחו לרעב, צמא, מחלות וביצות. הנושא עצמו בוודאי ראוי להתייחסות רצינית יותר, לא בפרק קצר בן 26 עמודים, שמסתמך על ביקור מקרי בכפרי–מוצאם של הצ'רקסים ועל כמה ספרים, ושחלק ממנו "מתבזבז" על סיפורי ההיסטוריה העתיקה של הצ'רקסים או על סקירת התפוצה שלהם ברוסיה ובעולם (כולל בישראל).

את הפרק מן הכותרת, "על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי–מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942", מקדים הפרק "הקווקז במלחמת העולם השנייה", שמהווה מעין מבוא לסיפור ההצלה. הוא מתאר כי חלק מעמי הקווקז גילו אהדה לגרמנים ורבים מהם שירתו בצבא הגרמני וכי "לעתים הסתייעו הגרמנים במשתפי פעולה קווקזים מקומיים אשר סייעו לרצח היהודים. כמו כן היו בני עמים אחרים אשר הלשינו על מקום מחבואם של יהודים, אך לא השתתפו במעשה ההשמדה…" (עמ' 40–41). על הרקע הזה, של מלחמה אכזרית וקשה משני הצדדים, הרוסים והכובשים הנאצים; ותוך שיתוף פעולה מצד חלק מתושבי האזור עם הגרמנים וסיוע בהשמדת היהודים, האיום על מצילי הילדים היהודים היה כפול, מבפנים ומבחוץ.

המסורת‭ ‬הצ‭'‬רקסית‭ ‬מחייבת‭ ‬אותם‭ ‬לעזור‭ ‬למי‭ ‬שנתון‭ ‬בצרה‭. ‬הפגנת‭ ‬צ‭'‬רקסים‭ ‬בטורקיה
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

המסורת מחייבת להציל

ואכן, אין ספק כי "במעשה ההצלה באה לידי ביטוי ייחודי, אישי וקבוצתי, האנושיות בביטוייה הנעלים ביותר – הבנאליות של החמלה… של החסד… של האנושיות", כפי שכותב אורון. מסע הילדים מלנינגרד שהחל באפריל 1942 והגיע לבסלניי באוגוסט 1942 נמשך יותר מארבעה חודשים במקום שלושה–ארבעה ימים כמתוכנן. "הכפר בסלניי לא היה היעד, אלא תחנה בדרך. תחנה שהביאה להצלת 32 ילדים. כ–300 ילדים שהמשיכו במסע נרצחו בכניסה לכפר טברדה, במרחק 237 ק"מ מבסלניי, בידי תושבי הכפר והצבא הנאצי…".

הוצאת הילדים מלנינגרד הייתה הכרחית לנוכח המצור וההרעבה–עד–מוות שהטילו הגרמנים על העיר. השלטונות הרוסיים שארגנו את המסע קיוו שהילדים, רובם מבתי יתומים בעיר, ימצאו מזון בקווקז, יותר מאשר בעיר הנצורה, וחייהם יינצלו. כאמור, בדיעבד – לא כך היה. לא כל הילדים שהוצאו מלנינגרד היו יהודים. חלקם היו ממוצא אחר, אך כולם חלקו גורל משותף: סבל, הצלה או מוות.

הילדים יצאו למסע ברכבת ואחר כך בעגלות או ברגל. כשהגיעו ארבע עגלות עמוסות ילדים – תשושים, חולים, חלקם גוססים – לבסלניי, באו אנשי הכפר ולקחו 32 ילדים. הייתה שם התלבטות קשה לגבי הילדים: חלק מהם היו ללא ספק יהודים, והיה ידוע לכול שהגרמנים הורגים מי שנותן מקלט ליהודים. הכפריים חששו שאם ייקחו את הילדים – הדבר יסכן את כולם, אך הרוב טענו שהמסורת הצ'רקסית מחייבת אותם לעזור למי שנתון בצרה. וכך היה.

במזכירות הכפר שינו את שמות הניצולים ונתנו להם שמות צ'רקסיים – ולמעשה אימצו אותם לתוך המשפחות בכפר. כך הערימו על הגרמנים, שלא יכלו להבדיל בין הילדים הזרים או היהודים לבין ילדי המשפחה האמיתיים. נוסף לילדים – "אישה יהודיה הגיעה ברגל לבסלניי עם שני ילדים. היא נותרה בכפר כל זמן שהצבא הגרמני שהה באזור, עד 16 בינואר 1943". כל זמן הכיבוש ידע כל הכפר, מזקן עד ילד, את הסוד, ואיש לא גילה או הלשין.

צריך לציין שהכפרים באזור סבלו גם ממחסור קשה במזון. "כשילדי לנינגרד הגיעו לכפר הקרוב יוטני… אף אחד לא רצה לקבל את הילדים הגוועים מרעב. תושבי הכפרים בדרכה של השיירה לא לקחו את הילדים כי הרעב היה כבד, וגם להאכיל את בני המשפחה שלהם עצמם היה קשה מאוד. אבל בעיקר הם ידעו שהגרמנים מחפשים את הילדים היהודים והם חששו… שהם עצמם יסבלו מאוד…".

"גזענות בחברה הישראלית"

בפרק "מעין סיכום", וגם במקומות אחרים בספר, מתנגח אורון עם "הוועדה לחסידי אומות העולם" שליד מוסד יד–ושם, שהקריטריונים שלה קובעים שההכרה תינתן רק למי שאינו יהודי ושהציל יהודי. אורון טוען שיש לתת למצילים מהכפר בסלניי עיטור "חסידי אומות העולם" – גם במקרים שהילד שניצול לא היה יהודי.

במשך השנים נצברו ביקורות לא מעטות על הוועדה האמורה והקריטריונים שלה, וברור שוויכוח כזה עשוי להיות מעניין, כשתיאור המקרה בבסלניי יכול לשמש בסיס לדיון. חבל שאורון מטפל בסוגיה זו בדרך של ניגוח ואפילו דמגוגיה, ולא באופן שקול ורציני. אפילו העובדות – למשל, כמה מהילדים הניצולים היו יהודים וכמה לא, לא הובהרו על ידו באופן מספק.

נושא אחר שנדון בספר הוא סוגיית "העומדים מן הצד" כשמתרחש רצח–עם. זו סוגיה מרכזית בעלת היבטים פוליטיים רחבים – וגם העיסוק בה במסגרת הספר מוגבל ומאכזב. מצד אחר, לא חסרות אמרות פופוליסטיות כגון "ביטויי הגזענות בחברה הישראלית הגיעו לממדים מסוכנים". או התבטאות שטחית וריקה שאומרת: "בהכללה אפשר לומר שהמצילים הם 'אנשים רגילים' או 'אנשים פשוטים'…". אורון מודה שאנשים רגילים היו גם רוצחים, אך תוהה האם מעשי הצלה כאלה "יכולים להתרחש בחברה המודרנית שלנו, השבעה… האגואיסטית והאדישה יותר…". גם אמירות אחרות, למשל קשר בין הצלה לקיום אמונה דתית, אינן עומדות במבחן העובדות. לאמירות כאלה לא הייתי מצפה מחוקר ותיק כמוהו באקדמיה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז תמוז תשע"ו, 22.7.2016