להחזיר עטרה ישנה לתפארתה | טובה דרמר

בתי הכנסת במרוקו נותרו בשיממונם עם גלי ההגירה הגדולים והעלייה לישראל וכעת יש המבקשים לחדש ולשמר את פיסות ההיסטוריה והמורשת. מסע אדריכלי למגרב

החזרת עטרה ליושנה צריכה אולי להתקיים גם במובן הפיזי של מיפוי בתי כנסת עזובים והשבתם לתפארתם. מרוקו היא ארץ רבת ניגודים: חדש מול ישן, מדבר סהרה הגדול מול הערים המיושבות בצפיפות. הצבעוניות חזקה: הטבע מלא גוונים וכמוהו יושבי המקום. יהודים רבים הגיעו למרוקו לאחר גירוש ספרד, התיישבו באזורים הברברים שבהרי האטלס ואימצו חלק מאורחות חייהם וכן את שפתם של הברברים. היהודים היו בעיקר סוחרים, והיה להם תפקיד חשוב בתיווך שבין הברברים ההרריים לערבים. מרביתם עלו לארץ בראשית ימי המדינה וחלקם היגרו לארצות נוספות והותירו את בתיהם, את בתי העלמין ואת בתי הכנסת שנחשבו "הקדש" ונשארו סגורים במשך עשרות שנים. בשנים האחרונות היהודים שנשארו במרוקו מנסים לחדש ולשמר את פיסות ההיסטוריה והמורשת המכובדת בשיפוץ ובשימור של בתי הכנסת ובתי העלמין, בשיתוף פעולה עם מלך מרוקו.

לפני כחמש עשרה שנים תכננתי את פנים בית הכנסת המרוקאי ברעננה. לצורך כך למדתי רבות על יהדות מרוקו, על מסורות בתי הכנסת, האמנות והמנהגים של יוצאי מרוקו ואז ניגשתי למלאכה. השילוב של אמנות יהודית ותכנון אדריכלי של בתי כנסת והשפעה חזקה של בית הוריי, האשכנזים, הולידו שילוב מיוחד. כל אלה היו מעין הכנות למסע שערכתי במרוקו.

 מהתקרה‭ ‬משתלשלים‭ "‬נרות‭ ‬תמיד‭". ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬אבן‭ ‬דנאן‭ ‬בפאס‭, ‬מרוקו צילום‭: ‬שאטרסטוק


מהתקרה‭ ‬משתלשלים‭ "‬נרות‭ ‬תמיד‭". ‬בית‭ ‬הכנסת‭ ‬אבן‭ ‬דנאן‭ ‬בפאס‭, ‬מרוקו
צילום‭: ‬שאטרסטוק

אופי משפחתי ושכונתי

בתי הכנסת במרוקו הוקמו ותוכננו בהשראת האדריכלות המקומית, נבנו באמצעות שימוש בחומרים מקומיים, והשפה העיטורית של האביזרים השונים ושל תשמישי הקדושה הושפעה אף היא מהסביבה הגיאוגרפית והחברתית הקרובה. האומנים והאמנים היו אנשים מקומיים, חלקם אף לא יהודים, שעבדו בעבודה סיזיפית כדי לעטר את קירות בתי הכנסת בעיטורים שונים ובתשמישי קדושה שעברו כמסורת מדור לדור. בתי הכנסת בערים היו משפחתיים ושכונתיים ובשל כך גם לא מאוד גדולים או מפוארים, אם נשווה אותם למשל לאלו המצויים באיטליה ובספרד. הכניסה אליהם הייתה מוסתרת, מאחת הסמטאות, ללא היכר חיצוני.

בעיר פאס מצוי בית כנסת הנקרא על שם הרב שלמה אבן דנאן, שכיהן כחמישים שנה כרב הקהילה. בית הכנסת הוקם במאה ה–17, שופץ לראשונה ב–1870, ובפעם השנייה ב–1999, ונבנה ללא עזרת נשים. רק לאחרונה נבנתה העזרה בתוך חדר בקומה השנייה. אולם התפילה הוא רוחבי מלבני, תקרתו – תקרת עץ צבועה הנתמכת בידי עמודים, והמקום מואר על–ידי חלונות קטנים למדי. הישיבה באולם התפילה היא היקפית, סביב הקירות, המושבים מוצבים שורה מול שורה, כשהקהל פונה זה כלפי זה, בספסלים פשוטים, ללא שולחנות לפניהם. זאת כדי להאדיר את כבוד בית הכנסת ואת כבוד התפילה.

חלקם התחתון של הקירות מחופה בזליג'ים – פסיפסים מקרמיקה. החומר עובר תהליך איטי, ואחר–כך מגיע שלב החיתוך באמצעות פטיש כבד. מקורה של אמנות הזליג' במוזאיקה הביזנטית והוא תפס את מעמדו החשוב החל מן המאה ה–14. במרוקו, ובפרט בפאס בירת הזליג'ים, השימוש בהם מתבצע בבתי המלוכה, בבנייני ציבור, בבתי מגורים וכן בבתי הכנסת.

מתחת לאולם התפילה של בית כנסת אבן דנאן מצוי מקווה טהרה וגרם מדרגות מקשר אותו לאולם התפילה. בתקרת המקווה קבוע חלון המאפשר לבאי בית הכנסת לשמוע את מצהלות הנשים המלוות את הכלה למקווה. מהתקרה משתלשלים "נרות תמיד" – כוסות מזכוכית, מעוטרות בעבודת פליז בעיטור צמחי, המחוברות לתקרה באמצעות שרשראות מיוחדות.

בבית הכנסת אלפסיין, גם הוא מהמאה ה–17, מצוי ספר תורה עם עצי חיים המגולפים בצורת כף יד – חמסה. יש הטועים ומבלבלים בין ספרי התורה העומדים, הנתונים בתיבות עץ המחופות לעתים בכסף, שמקורם בקהילות תוניס ואלג'יריה, ובין ספרי התורה ממרוקו. אך ספרי התורה המרוקאים הם ספרים כמו בקהילות אשכנז, עם מעיל, עצי חיים, פעמונים וכתרי תורה. לספר התורה שראינו שם מעיל תפור כשמלה מקטיפה בצבע בורדו עם פתח מאחור, האופייני לספר תורה מרוקאי, ומתחתיו מציצה התחתית – מעיל או שמלה מכותנה לבנה פשוטה.

קדושה ונינוחות

עדות נוספת לצורתם המסורתית של ספרי התורה במרוקו מצאנו בהיכל הצדדי בבית הכנסת אל–עזמא במרקש. מצויים שם ספרי תורה ישנים (ייתכן שהוצאו מבית הכנסת אלפאסיין). המעילים לספרים נעשו מבדי קטיפה או ברוקאד, לעתים משמלות חתונה מפוארות, שהרי מעלין בקודש ואין מורידין. גם הפרוכות נעשו מבדים דומים. בכפרים הברברים המעילים היו מבדי כותנה פשוטים.

בית הכנסת אל–עזמא, הנמצא במרכז ה"מלאח", הגטו היהודי, שופץ על–ידי יהודי יקר השומר על הגחלת היהודית במרקש, יצחק אוחיון. לבית הכנסת חצר מטופחת ופעם היה בו בית מדרש בקומה השנייה. המקום משרה אווירה של קדושה ונינוחות. משפחת אוחיון מארחת בביתה קבוצות רבות של יהודים לארוחות שבת.

בית הכנסת אלפאסיין במרקש הוא קטן וצנוע, קרוב מאוד לכניסה למלאח היהודי. והוא נקרא כך על שם מייסדיו שהגיעו מפאס. בית הכנסת נבנה במאה ה–18. לאולם התפילה מבנה רוחבי, דו קוטבי, ובו תיבה שהיא כחדר נפרד מבית הכנסת וכן משטח בולט לקריאה בתורה אל מול ההיכל. לתיבה עולים במדרגות ויש בה ספסל לשבת ומקום להניח את ספר התורה.

בית הכנסת הוא מאוד פשוט ומתאים בחיצוניותו לבתי הכנסת בהרי האטלס. עיבוד העץ בבית הכנסת הזה הוא פשוט וגס. התיבה מזכירה תיבות מאיורי ההגדה של פסח של ברצלונה. שליח הציבור עומד בתוך המבנה המוגבה ומעליו כיפה. לעזרת הנשים הקטנה עולים בעזרת מדרגות חיצוניות שנמצאות ממש ליד הכניסה לבית הכנסת. באולם התפילה חלונות קטנים מאוד אך גבוהים. מנורה גדולה ממתכת שחורה וזכוכית ניצבת במרכז אולם התפילה. ההיכל בנוי מעץ כהה, מחולק לשלושה ארונות, ומעליו כותרת בצורת משולש ועליה עיטור של עשרת הדיברות ונר תמיד. הדלתות מעוטרות באורנומנט צמחי פשוט.

חנוכייה מעוקמת שהודלקה

מארחנו סיפר לנו על קיומו של בית הכנסת שהוקם לפני כשלוש מאות שנה וכבר ארבעים שנה לא נכנסה נפש חיה לתוכו. ביקשנו מאוד להיכנס, וכשנכנסנו, נבהלנו והתרגשנו מההזנחה. הספסלים היו זרוקים אחד על השני, התיבה הייתה שבורה בחלקה ומלאה בכמויות של אבק. המנורה השתלשלה מעוקמת מהתקרה שנטפה מים, הפרוכת הייתה שמוטה כלפי מטה וההיכל היה פרוץ, ללא ספרי תורה כמובן. מסביב פזורות קופות צדקה שבורות, חנוכייה מעוקמת וריח טחב כבד מנשוא.

מנורות התמיד מאולם תפילה זה הועברו על–ידי יצחק אוחיון והן מפארות את בית הכנסת אל–עזמא הסמוך. גם ספרי התורה הישנים שהיו שם כפי הנראה הועברו לאל–עזמא. ביקשתי מיצחק אוחיון את קופות הצדקה על מנת להעבירן ל"מיני מוזיאון" שהקמתי בבית הכנסת המרוקאי ברעננה, שם מוצגים תשמישי קדושה ישנים ממרוקו.

שבועיים מאוחר יותר הזכיר המדריך שלנו לאוחיון את הבטחתו. כשאוחיון שמע שמגיעה לבית הכנסת קבוצה נוספת, הוא קם לפנות בוקר, ניקה את בית הכנסת והחזיר את הספסלים ואת התיבה למקומם. כשהקבוצה הגיעה הייתה התרגשות גדולה. עברו שבועיים נוספים ונר ראשון של חנוכה הודלק שנית בבית הכנסת שעל יד המלאח ברוב עם, כשאנשי הקהילה שותפים לשמחה. קופות הצדקה הגיעו אליי. מי יודע כמה בתי כנסת עזובים נמצאים ברחבי מרוקו ואיננו יודעים עליהם דבר. אולי גם עלינו מוטלת המלאכה למפות את בתי הכנסת ולהחזיר עטרה ליושנה.

טובה דרמר היא אדריכלית פנים

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז תמוז תשע"ו, 22.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 ביולי 2016,ב-גיליון פינחס תשע"ו - 989. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יהודי מגלות מרוקו

    : מה יש לשמר ,הרי גלות מרוקו סבלה במשך הדורות ,תקופות שמד יותר מכל גלות אחרת בצפון אפריקה! יש ספרות עניפה על גלות המאגרב במיוחד בשפה הצרפתית עוד,מוחמד מלך מרוקו לא הגן על יהדות מרוקו ,,זאת הגדה ,יש ספר על זה מאת אחד בשם בן סוסן שיצאה לאור בצרפת
    לפי דעתי צריך להביט קדימה ולשכוח מהעבר המר של הגלות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: