הצעקה של הרב יגאל היא הצעקה שלנו | אריאל הורוביץ

שלושה בוגרי המכינה מעלי מתייחסים לדברי הרב לוינשטיין. שניים מהם עומדים מאחורי דבריו ואף חושבים שנאמרו מאוחר מדי. השלישי מתקומם כנגדם. פנים רבות, מכינה אחת

בוגרי המכינה הקדם–צבאית בעלי הופתעו השבוע לראות כיצד הדיון באמירותיו של רבם, הרב יגאל לוינשטיין, לא יורד מסדר היום הציבורי. דבריו של הרב לוינשטיין בכנס "ציון וירושלים", שהתקיים בירושלים בשבוע שעבר, סימנו ביקורת חסרת תקדים בחריפותה מצד ראש מכינה קדם–צבאית – במיוחד כזו שמזוהה עם תרומה משמעותית לצה"ל ועם שמירה על יחסים טובים עם המערכת הצבאית – כנגד הצבא.

בשיחה של 37 דקות תקף הרב לוינשטיין את קצין חינוך ראשי, תא"ל אבנר פז–צוק; את החינוך לערכים פלורליסטיים במסגרת הצבאית; את אופיו של המסע הצה"לי לפולין, "עדים במדים", ואת הקהילה הלהט"בית. הדברים חוללו מהומה, וכעת, בתום שבוע סוער, חלק מן הבוגרים מבקשים למתן את הדברים, להפנות מבט אל תוכנם, אל מה שהוחמץ בדיון הציבורי – ויש גם מבוגרי המכינה שמבקרים את דבריו של הרב לוינשטיין ומצביעים על הבעייתיות שבהם.

צילום: חן גלילי הרב אלי סדן עם תלמידי המכינה בעלי, השבוע

צילום: חן גלילי
הרב אלי סדן עם תלמידי המכינה בעלי, השבוע

צועק נגד הדרדרות הצבא

דן מורנו הוא בוגר המחזור הראשון של המכינה הקדם–צבאית בעלי. כמעט שלושים שנים אחרי שלמד במכינה, וכשבנו משרת בשירות סדיר בצה"ל, מורנו מקשיב לדבריו של הרב לוינשטיין ומזהה בהם דאגה ציונית ישראלית כנה לעתידו של הצבא.

"הרב לוינשטיין התעורר מאוחר, וטוב שהוא התעורר", אומר מורנו, ומספר: "כשאנחנו, בני המחזור הראשון, הגענו לעלי, ולאחר מכן כשהתגייסנו, לא עשינו את זה כנציגים של סקטור דתי שבא להילחם בסקטורים אחרים. להפך – ראינו את הצורך של הציבור הדתי לחזור למקורות שלו, לצבא. אם בראשית שנותיה של המדינה מנהיגי הציונות החילונית היו אנשים ערכיים, בשנים האחרונות יש מגמה של רדידות ושטחיות בהנהגת המדינה, ובפרט בהנהגה הצבאית. זו סכנה למפעל הציוני. מהמקום הזה נרתמנו לחזון של המכינה – לא מתוך רצון להשפיע כמגזר. הצורך בערכים והצורך בחיבור שלנו לאידיאולוגיה ולאמונה בצדקת הדרך הם צרכים משותפים לכל עם ישראל. לוחמים חסרי ערכים וחסרי אמונה בצדקת הדרך מסכנים את המפעל הציוני. זה מה שעמד לנגד עינינו".

רונן‭ ‬שוורצמן‭: ‬לא‭ ‬הייתי‭ ‬משלב‭ ‬פעילויות‭ ‬שקשורות‭ ‬לקהילה‭ ‬הלהט‭"‬בית‭ ‬בצבא‭. ‬אני‭ ‬לא‭ ‬רואה‭ ‬בזה‭ ‬ערך‭. ‬גיוון‭ ‬ופלורליזם‭ ‬אינם‭ ‬ערכים‭ ‬בפני‭ ‬עצמם

רונן‭ ‬שוורצמן‭: ‬לא‭ ‬הייתי‭ ‬משלב‭ ‬פעילויות‭ ‬שקשורות‭ ‬לקהילה‭ ‬הלהט‭"‬בית‭ ‬בצבא‭. ‬אני‭ ‬לא‭ ‬רואה‭ ‬בזה‭ ‬ערך‭. ‬גיוון‭ ‬ופלורליזם‭ ‬אינם‭ ‬ערכים‭ ‬בפני‭ ‬עצמם

איך לאור הדברים האלה אתה מבין את הדברים של הרב לוינשטיין?

"הרב לוינשטיין זועק כנגד הריאקציה החילונית למהפכה של הציונות הדתית, כנגד ההידרדרות של הצבא. הדברים שלו הם בראש ובראשונה זעקה ציונית – לא זעקה דתית או מגזרית. ואני מצטרף לזעקה הזו. בגלל שאני מכיר את הרב לוינשטיין, אני יודע שאם אפילו הוא החליט לדבר, זה אומר שבאמת הגיעו מים עד נפש.

"אבל הרב לוינשטיין זועק גם זעקה יהודית. יש מגמה מסוכנת – והיא מסוכנת לא רק לבוגרי עלי, אלא לכל עם ישראל – של סירוס ערכי היהדות והציונות, סירוס האמונה בצדקת הדרך, וזה מתבטא בדרכים של כפייה. יש תפיסה שלפיה חיילים צריכים להיות קודם כול מקצועיים, ואילו האידיאולוגיה והערכים הם משניים. אני לא חושב כך. בעיניי, יש חשיבות עצומה בחינוך לערכים יהודיים בצבא יהודי – ואת זה אני לא אומר מנקודת מבט מגזרית. הזעקה של הרב לוינשטיין היא זעקה של כלל עם ישראל, היא לא שייכת למכינה כזו או אחרת".

אבל המחלוקת היא בדיוק על אותו "כלל עם ישראל". אולי כפי שראינו השבוע, לנוכח הסערה שהתחוללה בעקבות הדברים עמדת הרב לוינשטיין היא אכן עמדה מגזרית מצומצמת, ואילו הצבא והחברה הישראלית נמצאים במקום אחר?

"ההפך. לא מעט חיילים בצבא – חילונים ודתיים – זועקים כנגד הכפייה התרבותית שהרב לוינשטיין מתייחס אליה. כמעט כולם רוצים שתהיה תודעה יהודית חזקה בצבא. לצערנו הרב, יש מיעוט בהנהגה הצבאית שחושב אחרת, ומנסה לכפות את ערכיו. ההנהגה הצבאית היום לא מבטאת את רחשי החיילים ואת הצורך שלהם בערכים יהודיים ובערכי ההיסטוריה, כפי שהיה בקום המדינה. נכון שדברים השתנו לאורך השנים בחברה הישראלית, אבל אני לא רואה שום סתירה בין השינויים החברתיים לבין הצורך בערכים היסטוריים מעמיקים. הצורך הזה לא השתנה; אדרבה, הוא גובר, וזהו צורך ישראלי – לא צורך של בוגרי המכינה".

הצבאיות במוקד ולא הלימוד

רונן שוורצמן, מ"פ במילואים ובוגר המכינה בעלי, רואה בדברי הרב לוינשטיין ניסיון להחזיר את האיזון בין הממלכתיות המאפיינת את המכינה לבין ההקפדה על ההלכה ועל האידיאולוגיה הדתית. את התופעות שמפניהן הזהיר הרב לוינשטיין רואה שוורצמן כ"ניסיון של האליטות השוקעות למזער נזקים".

לדבריו, "השינויים הערכיים שחלו בצבא בעקבות הכניסה של הציונות הדתית ליחידות הלוחמות מתחוללים כבר שני עשורים, וכעת האליטות הישנות מנסות להציל את מה שאפשר. נוצרה סיטואציה שבה הצבא כופה ערכים פוסטמודרניים על חיילים. כמובן שהצבא בנוי ממגוון השקפות ואנשים, ויש מקום לכל אחד לומר את האמת שלו. הרבה מאוד חיילים במילואים ובסדיר הביעו באוזניי השקפות המנוגדות להשקפה שלי, ואין לי בעיה עם זה. אבל כשזה מגיע לחינוך שצה"ל מנסה להטמיע, זה משהו אחר.

"לו אני הייתי מחליט כיצד לחנך חיילים בצבא, לא הייתי משלב פעילויות שקשורות לקהילה הלהט"בית, לא רק כדי לא להיכנס למקומות שייצרו מחלוקת ומתח כל כך גדול, אלא גם כי אני לא רואה בזה ערך. גיוון ופלורליזם אינם ערכים בפני עצמם. אסור לשכוח שיש טוב ויש רע, יש נכון ולא נכון, יש מוסרי ולא–מוסרי".

הביקורת של שוורצמן על המכינה שבה למד מגיעה מכיוון אחר – הוא סבור שהמכינה, שמנסה כל העת לאזן בין ממלכתיות לבין מחויבות הלכתית, נטתה בשנים האחרונות לעבר הכיוון הממלכתי. "הנטייה החד–משמעית לעבר הקוטב הממלכתי הכשירה כמעט כל שרץ", אומר שוורצמן. "כך היה, למשל, בתקופת ההתנתקות. בניגוד להכרעה המפורשת של הרב אברהם שפירא זצ"ל, רבם של הרבנים בעלי, התפיסה של המכינה הייתה שלמרות שמדובר בעבירה דאורייתא – הממלכה קודמת. מצפים מאדם לעבור על דברי תורה, לעשות דברים שמנוגדים לכל מה שהוא חונך עליו ולכל מה שהוא גדל עליו, וכל זה בשם הממלכתיות. אני שואל את רבני המכינה: אם אתם עצמכם לא הולכים אחרי רבותיכם, מדוע שתלמידיכם ילכו אחריכם?".

בעקבות דבריך אשאל: אם, באופן היפותטי, ייכנסו שני אנשים לבית המדרש בעלי אחד מהם מחליט לשרת ביחידה מובחרת, ואילו השני מתכנן ללמוד בישיבה גבוהה ולהיות רב את מי, לדעתך, התלמידים במכינה יעריכו יותר?

"חד–משמעית, התלמידים במכינה יעריכו יותר את מי שהולך לשרת ביחידה מובחרת מאשר את מי שהולך ללמוד בישיבה גבוהה, וישרת שירות מינימלי. אין כאן שאלה בכלל. ההתלהבות מהצבאיות ומהסממנים החיצוניים שלה היא זו שנמצאת במרכז, הרבה יותר מערכים של לימוד תורה. במכינה בעלי, שהיא מוסד תורני שמובל על ידי רבנים, ניתן היה לצפות שהרבנים יאזנו את המצב הזה, אבל הם לא עשו כך. הצבאיות תמיד הייתה במוקד, הרבה יותר מאשר הלימוד. את זה מעריכים, על זה מסתכלים – לא על הלימוד. זה נכון בוודאי בקרב הבחורים הצעירים. אני מצר על התפיסה הזו, ואני חושב שאין לה שום בסיס תורני.

"במובן הזה, אפשר לראות את הדברים של הרב לוינשטיין כחלק ממגמה של החזרת המטוטלת, של איזון בין ממלכתיות לבין מחויבות הלכתית. ברגע שאתה לא שם את הצבאיות במרכז; ברגע שהערך המרכזי הוא לא להיות קצין ביחידה מובחרת אלא להיות יהודי שומר תורה ומצוות, גם כשקשה וגם כשהמערכת נגדך – ואת זה אני שומע בדברים של הרב לוינשטיין – זה מעיד על ניסיון לעשות סדר ולחשוב מחדש על סדרי העדיפויות".

הרב לוינשטיין גם אמר דברים חריפים נגד להט"בים, וכינה אותם "סוטים". כיצד אמור להרגיש בחור שלמד בעלי, ויחד איתו ביחידה משרת חייל הומוסקסואל?

"אני לא רואה קונפליקט בין הדברים של הרב לוינשטיין כנגד הקהילה הגאה לבין יחס אישי מכבד וראוי. אני לא חושב שמישהו מבוגרי עלי היה מתייחס בצורה שונה להומוסקסואל – הוא לא היה מפלה אותו בשום צורה, ובוודאי שהוא לא היה פוגע בו. צריך להבחין בין אנשים לבין תופעות. התופעה עצמה היא תופעה שלילית, שאינה עולה בקנה אחד עם התורה, אבל זה לא אומר שצריך לבזות אנשים. אני באופן אישי הייתי מתבטא אחרת, אבל אני לא חושב שהרב לוינשטיין ניסה לבזות ציבור מסוים, או שהוא קרא לא לנהוג בכבוד בהומוסקסואלים. ולראיה – אני לא מכיר מקרים שבהם חיילים דתיים התייחסו כלפי אדם הומוסקסואל בצורה מבזה או משפילה. כן הייתה אמירה ברורה כנגד התופעה".

טובת האדם היחיד

אך יש גם מבוגרי המכינה שמתקוממים נגד דברי הרב לוינשטיין. אחד מהם הוא מתן חייט, בוגר המכינה, סטודנט בתכנית רביבים באוניברסיטה העברית המגדיר את עצמו כיום מסורתי. "כשראיתי את הסרטון של הרב לוינשטיין התביישתי", אומר חייט, "התביישתי כלפי עצמי, שהייתי חלק מהמקום הזה. מצד שני, הדעות עצמן לא הפתיעו אותי. החד–ממדיות וההסתכלות הצרה היו במכינה כבר בתקופתי, ובמובן הזה שום דבר לא השתנה".

מתן‭ ‬חייט‭: ‬הליברליות‭ ‬לא‭ ‬השתלטה‭ ‬על‭ ‬הצבא‭. ‬תהליכי‭ ‬החילון‭ ‬שחיילים‭ ‬דתיים‭ ‬עוברים‭ ‬בצבא‭ ‬לא‭ ‬קשורים‭ ‬למסרים‭ ‬כאלה‭, ‬אלא‭ ‬למציאות‭ ‬המורכבת‭ ‬שבה‭ ‬הם‭ ‬נתקלים

מתן‭ ‬חייט‭: ‬הליברליות‭ ‬לא‭ ‬השתלטה‭ ‬על‭ ‬הצבא‭. ‬תהליכי‭ ‬החילון‭ ‬שחיילים‭ ‬דתיים‭ ‬עוברים‭ ‬בצבא‭ ‬לא‭ ‬קשורים‭ ‬למסרים‭ ‬כאלה‭, ‬אלא‭ ‬למציאות‭ ‬המורכבת‭ ‬שבה‭ ‬הם‭ ‬נתקלים

חייט הגיע אל המכינה לאחר משבר דתי שחווה בסוף לימודיו בתיכון. "הרגשתי שאני רוצה לעשות הכול בצורה הכי טובה, ובציונות הדתית הכי טוב זה ללכת לעלי", הוא אומר. "התפנית התרחשה במהלך מבצע עופרת יצוקה, שפרץ כשהייתי בשנה א'. נסעתי לשדרות להתנדב בפינוי רסיסים של קסאמים מבתי תושבים. הפעילות ההתנדבותית הפגישה אותי עם מגוון רחב של אנשים – בנים ובנות, דתיים וחילונים. פגשתי הרבה אנשים שהמכינה מזלזלת בהם, ורואה בהם 'תינוקות שנשבו'. התחלתי להבין שהמציאות יותר מורכבת. כששיתפתי את המחשבות האלה במכינה, אמרו לי דברים בסגנון 'תלמד תורה כמו שצריך, תשקיע בעצמך'. זה המוטו של המכינה: אתה צריך לשקוע בחממה למשך תקופה, כדי לצאת אחר כך לעם ישראל ולהעניק לו את כל התורה הזו. אבל מבחינתי, משהו שם לא הסתדר".

אתה מצליח להבין את הביקורת של הרב לוינשטיין כלפי הצבא?

"אי אפשר להכחיש שהרבה חיילים דתיים חוזרים בשאלה במהלך השירות, אבל זה לא קורה בגלל מסרים שהצבא מטמיע. הצבא הוא גוף ביצועי, לא גוף חינוכי. אני לא חושב, כמו שהרב לוינשטיין טוען, שהליברליות השתלטה על הצבא. בסופו של דבר הצבא נועד להגן על המדינה, ותהליכי החילון שחיילים דתיים עוברים בצבא לא קשורים למסרים כאלה ואחרים, אלא למציאות המורכבת שבה הם נתקלים. אבל זה לא שהצבא מטמיע מסרים שמעודדים כיוון חילוני או ליברלי יותר".

"אני יכול להבין שהרב לוינשטיין מפחד מכך שהתלמידים שלו ייחשפו לדברים שונים. בכל תהליך שבו אנשים ממקומות שונים פועלים יחד יש השפעות הדדיות. אבל אם אדם מספיק בטוח באמת שלו, הוא ידבק בה. אני חושב ששורש המחלוקת הוא בשאלה האם אדם צריך לבחור את המקום שטוב ונכון לו, או שמא הוא צריך להתכופף בפני הערכים של הכלל. צריך לחשוב על טובת התלמידים ועל מה שנכון להם, ולהבין שלא לכולם מתאימה אותה דרך, ואת זה לא מצאתי במכינה".

הרב לוינשטיין לא יגיד שכל אדם צריך לבחור את המקום שנכון לו?

"אני חושב שלא. הוא יגיד שהוא חושב על כלל ישראל, וכלל ישראל צריך ללכת על פי התורה, ואם זה אומר שהומוסקסואלים יישארו בארון ויסתירו את הזהות שלהם, אז זה מה שצריך לעשות, כי זה מה שטוב לעם ישראל. אני חושב אחרת. בעיניי, טובת האדם היחיד קודמת. אני יכול לומר, למשל, שאחותי לסבית והיא גרה עם בת זוג, וגם כשלמדתי במכינה לא ראיתי בכך בעיה. אני חושב שגם במכינה עצמה יש קולות כאלה – יש תלמידים שחושבים אחרת, שהדעות שלהם מוחבאות ומאופסנות, עד שהם מגיעים לידי משבר – או עד שהם ישנו את דעתם והתפיסות הללו ייעלמו, כתוצאה מהאינדוקטרינציה של המכינה".

הפער הולך וגדל

את המכינה עזב חייט כשהרגיש פער גדול מדי בין החוץ לפנים, כהגדרתו. "כשאתה מגיע למכינה, אתה מוקף בלא מעט מבוגרי המכינה שמתגוררים ביישוב", הוא מספר, "כולם קצינים בקבע, נשואים עם ילדים, עטורי צל"שים. אתה מסתכל עליהם ומרגיש כל הזמן שאתה צריך להיות כמוהם, שאתה רוצה להיות כמוהם. אתה רואה איך הם מתפללים, מה הם לומדים, ולאט לאט מתחיל לאמץ את זה. אבל כל אלה הם דברים חיצוניים. זו מעטפת חיצונית, והפער בין זה לבין מי שאתה הולך וגדל. אצלי, בסופו של דבר, זה התפרק לתוך עצמו".

האם אתה מרגיש שאירועי השבוע האחרון מורידים את קרנה של המכינה? האם היחס אליה, כאחת מספינות הדגל של הציונות הדתית, ישתנה?

"המכינה בעלי היא ספינת דגל מבחינת החינוך לשירות צבאי משמעותי, לדבקות במשימה ולנחישות אידיאולוגית. לכן גם יוצאים משם חיילים טובים, כי זה מה שחייל טוב אמור לעשות. אבל אני חושב שרוב החברה הישראלית לא רואה את המכינה כספינת דגל מבחינה ערכית ומוסרית, בוודאי לא אחרי דברי הרב לוינשטיין. אפשר להבין למה בצה"ל אוהבים את בוגרי המכינה – הם מוכנים להתמסר לצבא ואפילו לקפח את חייהם, אבל המציאות בחברה הישראלית, אחרי הצבא, היא כבר מציאות אחרת".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז תמוז תשע"ו, 22.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 ביולי 2016,ב-גיליון פינחס תשע"ו - 989. סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. בעייה לא פשוטה

    בס"ד י"ט בתמוז ע"ו

    הרב יגאל לוינשטיין עורר בצדק כנגד המדיניות של הקצח"ר הנוכחי, ששם דגש חזק על ערכי הליברליות על פני ערכי מסורת ולאום.. ברם, צריך להבין את מורכבות הבעייה.

    חינוך בצבא העם היהודי שבו לכל שני יהודים שלוש דיעות, הוא דבר לא פשוט. אין לך יחידה שאין בה שמאלנים וימניים וכל מה שבאמצע; חרדים וחרדל"ים לצד רפורמים ולהט"בים וכל מה שבאמצע, וכולם צריכים לפעול 'כאיש אחד בלב אחד', מתוך שימת המחלוקות הערכיות הקיומיות בצד, והתגייסות משותפת להגנת העם, ומאידך בלי לטשטש את צביונו הייחודי של כל אחד..

    אם מפקידים את הנחלת 'התודעה היהודית' בידי תלמידי הרב קוק, ברור שהדבר יעורר אנטגוניזם בחוגים מסויימים. ובאותה מידה, כשמפקידים את החינוך בידי איש תנועת 'הנוער העובד', יעוררו החלטותיו מורת רוח בחוגים אחרים.

    אולי הפתרון הוא שתקום ועדת היגוי חיצונית, שבה יהיה ייצוג ראוי לכל חלקי העם, שתתווה את דרכו של מערך החינוך בצה"ל, והיא תבחר מנהיג חינוכי שיזכה לאמון.רחב כמידת האפשר, שיאציל מרוחו על כל המערכת.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ואם ליברליזם - אז באמת

      ועל כל פנים, אם הקצח"ר דוגל בפלורליזם – אז שיכבד גם את החייל המסורתי והדתי ולא יכוף אותם לפעילויות בכנסיות או במועדוני להט"ב, המנוגדים חזיתית לתורת ישראל.

    • בשורה הראשונה של שתי התגובות דלעיל –

      במקום 'הקצח"ר' צריך להיות: 'הקח"ר' [= קצין חינוך ראשי].

      ('קצח"ר' הוא 'קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי', ואינו עניין לכאן)

  2. "במקום חילול ה' אין חולקים כבוד לרב" (סנהדרין פב) – לצטט את המשפט הזה בשבוע שלאחר פרשת פנחס ולייחסו למשפטיו האומללים של לוינשטיין, זהו לעניות דעתי דבר ראוי ונכון. לוינשטיין במאמרו זה הוכיח שוב שכל הקישור שלנו אל התורה ואל האידיאות שלה הינו עיסוק שנובע מתוך קטנות מוחין, והיינו דאמר ר' אלעזר (בבלי סוטה מח, ב), "מאי דכתיב (זכריה ד, י) "כי מי בז ליום קטנות", מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא, קטנות שהיה בהן …". איך יכול אדם ללמוד וללמד במשך שנים רבות אגרת תקנ"ה ומאמר הדור ועוד כהנה של הראי"ה קוק – ולבוא ולפסול במחי יד קבוצת אנשים ונשים שלמה מתוך עם ישראל? מחר יקומו תלמידיו ויגדירו חילול שבת כסטייה חברתית – ועוד קבוצה תמצא את עצמה מחוץ לקונצנסוס החברתי, מחוץ לאותה מיטת סדום ציונית דתית המאריכה קצרים ומקצרת ארוכים, ובעצם "לא שביק מר חיי לכל בריה". לפני מספר שבועות צווח הרב יגאל אריאל מעל דפי העיתון את שאני חש כבר שנים – שהציונות הדתית לאומית נוסח הראי"ה קוק הינה כלי שלא מחזיק מים וכבר מזמן איננו מסוגלים לממש את האידיאות שלנו עצמנו. אני סבור שאישים כגון זה האחרון – צריכים לשקול האם לא הגיעה שעתם ללכת הביתה וללמוד שוב את אגרת תקנ"ה, לנסות לחזור לשלב א' וללמוד ללמד זכות על דורנו, כולל על אותם טיפוסים רגישים ומחוקים הנמשכים אל בני בינם. לקרוא שוב לאט לאט את דברי הראי"ה, גם אם בלב שלהם פנימה יש כאב גדול: "הסו רעיוני! אל תשתוחחו ואל תהמו! יש שמש צדקה זורחת, אף תביא מרפא בכנפיה … דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חשך ואור משמשים בו בערבוביה, הוא שפל וירוד, אך גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו" (הראיה, קוק, עקבי הצאן, מאמר הדור).

    • בס"ד כ' בתמוז תשע"ו

      הראי"ה קוק מדבר על תופעת 'תהפוכות הנטיות הטבעיות' באורות הקודש, חלק ג, עמ' רצז::
      'ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטיה הטבעית שיש לאיזה בני אדם בראשית יצירתם, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה. אבל דבר אלקינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה: "תועבה – תועה אתה בה", שהיא נטיה רעה'

      חומר רב , הן מספרות המחקר והן מהספרות התורנית, ריכז הרב עזריאל זילבר, ר"מ בישיבת ההסדר 'שדמות נריה' בשדמות מחולה, במאמריו 'הומוסקסואליות' ו'יחס היהדות לבעלי נטיות הפוכות', באתר ישיבת שדמות נריה. ראה גם במאמרו של הרב חיים נבון, 'אמפתיה אינה לגיטימציה', באתר זה.

      כפי שתיאר הרב אלי סדן, הרב יגאל לוינשטיין מדריך מתוך אמפתיה בחורים המתמודדים עם נטיה זו, ומפיח בהם עידוד ותקווה שיש מוצא. מחאתו החריפה היא כלפי אירגונים המתיימרים לייצג את הלהטב"ים, שלא רק מרפים את ידי הסובלים בטוענם שמדובר בנטיה שאינה ניתנת לשינוי, אלא מטפחים את הנטיה גם בקרב בני נוער הנמצאים במצב גבולי שבו קל יותר לצאת מזה, ומנסים לכפות את דעתם על השיח הציבורי תוך דה-לגיטימציה של כל מי שלא סובר כמותם. אולי היה עדיף באמת שישתמש במונח 'תועים' שבו השתמש הראי"ה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • חומר בנושא ימצצא המעיין גם במאמריו של הרב אהרן (ארל'ה) הראל. קישור למאמרים, בערכו ב'ויקיפדיה'.

    • הערה לסוף פיסקה 3

      ואולי עדיף היה אם היה הרב לוינשטיין משתמש במילה 'מתעים', ומבהיר בכך שהגינוי החריף הוא למתעים, ולא למותעים..

    • ולגבי 'אגרת תקנ"ה'

      בדברי הרב באיגרת תקנה (עמ' קפז) מבואר שלא כל אחד יכול לקרב ולא את כל אחד ניתן לקרב.

      ניתן לקרב את אותן נשמות
      'שאע"פ שהן שפלות מאד בעניין הבחירה, ועל כן הם נגועים במעשים רעים רבים ובדעות רעות מאד ה' ישמרנו, מכל מקום אור הסגולה מאיר בהם, ועל כן הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בארץ ישראל, ובכמה דברים טובים ויקרים מהמידות שהם באים מסגולת ישראל בטבע נפשם – הם מצויינים בהם'.

      וגם נשמות יקרות אלו
      'אם יזדקק לקרבם מי שאין בו דעה עמוקה של טביעת עין לדעת לחלק בין הצד הסגולי הפנימי הקדוש שבהם ובין הצד הבחירי המקולקל שבהם, שהוא מקיף את נפשם כחוחים וקוצים הסובבים שושנה – הוא יוכל להתקלקל הרבה ח"ו וללמוד ממעשיהם ולהידבק בצד הרע שבהם, והוא מחוייב להתרחק מהם, וה' יתברך נותן בלבבו מחשבה זו של שנאה ושל התרחקות כדי שלא יבולע לו'.

      מלאכת הקירוב מוטלת על
      'מי שהוא שקוע תמיד ברעיונו בהסתכלות פנימית באור תורה וקדושה ויראה עילאה מצד רוממות ריבון כל העולמים חיי החיים ברוך הוא… צריך להיות הלב מלא אהבה וקדושה ויראה עליונה מסוד קדושים כיראת מלאכי מעלה גבורי כח עושי דברו – תלמידי חכמים כאלה הנם מכירים בטבעם את טבע הסגולה הפנימית ויודעים להפריד ממנה בדבקות מחשבתם את הקליפה הבחירית, והם חייבים ומוזהרים על זה, לקרב … כאלה שסגולה פנימית יש להם, כדי לעורר יותר ויותר את כח הטוב הצפון בהם עד שיתגבר לגמרי על הרע הבחירי ויכניע אותו'.

      ל'חכמים לוקחי נפשות' אלה מובטח שפעולתם לא תשוב ריקם, אם בהשפעה מיידית על המתקרבים אליהם, ואם בהשפעה המתגלה רק בטווח הארוך.

      והרב מעיד על עצמו
      'וה' יתברך יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם, ודרכים רבים יש לידיעה זו, וספרים גדולים צריכים לכתוב בזה כדי לבאר רק שמץ מהדבר הגדול הזה'.

  3. אחד מסופרי העלייה השלישית, אריה ליפשיץ ז"ל, כותב בזכרונותיו (דרך עקובה, עמ' 73) על אהבת ישראל הגדולה, על ההכלה ועל לימוד הזכות של הראי"ה קוק ביחסו אל החלוצים. גם הרב נריה ז"ל מזכיר לא אחת את אותם חלוצים אשר היו מגיעים מחוץ לתחום בעיצומה של השבת, רכובים על עגלות, בכדי לקחת חלק בסעודה השלישית של הרב קוק, וכיצד היה מקרבם, מדבר בשבחם ומושיבם בראש שולחנו …
    אין הבדל בין חילול שבת לבין גילוי עריות. אצל שניהם אנו מתבקשים לקרוא את דברי הראי"ה הנ"ל: "דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חשך ואור משמשים בו בערבוביה, הוא שפל וירוד, אך גם רם ונישא. הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו".
    גם הרב צבי יהודה קוק ז"ל, הדריך כי בענייני "פגם הברית" כפי שמקובל לקרוא לזה בישיבות – יש להרבות באהבה. רק אהבה וכבוד לכל פרט בדור יוכלו באמת לסייע. כל נסיון לטיפולי המרה, כל נסיון לגרום לכושי שיהפוך את עורו ולנמר שיהפוך חברבורותיו – הינו נסיון משפיל שאין בו לא אהבה ולא כבוד. עלינו כחברה דתית לאומית לכבד , להוקיר ולאהוב את מגלי העריות ואת הנמשכים לבני מינם, ממש כמו שאנו מקבלים, מוקירים ואוהבים את מחללי השבת. לא סוטים הם חלילה אלא אנשים נורמטיבים בהחלט, אך גם לא מעט קונפליקטואלים בתוך עצמם ולעיתים, מבחינה פסיכולוגית אפילו "מחוקים" כאלה שתפילתם כנה ומלאה כאב, לא פחות מזו של המלך דוד.

    • 'אחיכם המוכיח אתכם מתוך אהבה' -: מחאות הראי"ה קוק כנגד חילולי שבת

      בס"ד כ' בתמוז ע"ו

      אהבתו של הראי"ה לאחים שמסרו את נפשם על בניין הארץ, לא סימאה את עיניו מלמחות בתוקף על מעשים של חילול קדשי ישראל שנעשו על ידם.

      כך בשנת תרע"א, מוחה הרב כנגד 'חילול שבת ויו"ט שנעשה בפרהסיא במושבה עין גנים על ידי אסיפת הפועלים בהמון' וכותב בין השאר:
      'נשמת האומה מצאה את עצמה נכאבת ועלובה על ידי אחדים מבניה., אשר ירמסו ברגלים כל כך גסות את עורק חייה. היא לא תוכל לידום. היא תמחה בכל עוז, ומלחמה תשיב אל חיק בניה מהרסיה ומחריביה. עם כל מה שאנו רגילים לישא את דגל השלום והאחווה גם לאחים נרחקים… לא נוכל לעמוד מנגד בעת אשר הרעה גמלה כל כך את פריה, עד אשר נרדם רוח החיים, עד אשר נסתלקה לגמרי הבושה הצבורית… והמון אנשים מאחינו… לא יחושו בכל מה שאדם בעל חושים בריאים צריך לחוש, ויעליבו לעינינו את קודש ה', את קדושת שבת ויו"ט באופן גס כל כך' (מאמרי ראי"ה, ב, עמ' 452).

      וכך בשנת תר"צ מוחה הרב כנגד אנשי נהלל שקצרו תבואה בשבת:
      'שמועה נוראה שמעתי עליכם, שמועה שהרגיזה את כל רוחי בקרבי, כי ביום שבת קדש העבר… חיללתם את יום הקדוש באופן נורא קצרתם את התבואה ועשיתם את כל המלאכות השייכות לעבודה זאת בקהל ובכנופיא. דעו לכם כי הריעותם אשר עשיתם. אתם הולכים בדרך רעה כזאת, שסוף כל סוף עלולה היא להפיר את כל האחווה שבין כל קהל עם ישראל וביניכם'.

      ומסיים:
      'חדלו אחים, שובו שובו מדרכיכם הרעים, למען תהיה לעם ישראל תקומה מפני אויביו ומפני כל הפורענויות הנוראות המתרגשות עלינו בארץ ישראל הנני מקווה שדבריי אלה היוצאים מעומק תבערת לב מלא אהבה ודכאות חרדה על שבר עמנו וצפיה לישועתו, יהיו לכם למוסר, בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף, שלא ייבדל כל עם ישראל מכם ומתוצרותיכם, שובו וחיו! אחיכם המוכיח אתכם מתוך אהבה ומצפה לתשובתכם בנאמנה…'
      (אהרן ארנד, 'איגרת ראי"ה קוק נגד קצירת תבואה בשבת', הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן, גליון 704, פרשת במדבר וחג השבועות תשס"ז).

      מקורות נוספים על מחאות הרב קוק נגד חילולי שבת בפרהסיא, מצוטטים במאמרו של הרב שלמה אבינר, 'שבת לד' או לבני אדם', באתר 'ערוץ מאיר'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      וכידוע חתם הרב קוק על קריאות לתרום ל'קרן הקיימת' הגואלת אדמות מידי נכרים, אך סירב לחתום על קריאה לטובת 'קרן היסוד' בשל חילולי השבת ביישובים שקמו בתמיכתה.

    • גדולתו של אדם - היכולת לשנות את נטיותיו הטבעיות

      בס"ד כ"א בתמוז ע"ו

      לאדב"י – שלום רב,

      לענ"ד דווקא דבריך (בפיסקה 3) שכל נסיון לשנות את הנטיה הטבעית נידון מראש לכישלון, משפילים את כבוד הסובלים מנטיות האסורות לפי ההלכה ומסלילים אותם להתייאש מראש מדרך של תיקון.

      אדרבה, צלם האלקים שבאדם הוא יכולת הבחירה שלו המאפשר לו לשנות את אופיו מהקצה אל הקצה. רגזן יכול להפוך עצמו לאוהב וסבלן; קמצן יכול להפוך עצמו לנדיב, וכן על זה הדרך בכל המידות. ואדרבה, הקושי הגדול מעצים את הסיפוק של האדם המתמודד. ביודעו שכל הצלחה, אף קטנה וזמנית, שבאה לו במאמץ רב, עושה נחת רוח ליוצרו. תובנה זו מאמצת את כוחו בהתמודדותו עד לניצחון המלא.

      התורה מאמינה באדם ואינה נרתעת מלדרוש ממנו אף דברים שבלב, 'לא תחמוד' וכנגדו 'ואהבת', שכן יכול האדם לעצב אף את עולמו הרגשי – ונידון דידן, לנתק את מחשבתו מאהבה שאסר הבורא, ובמקביל להשקיע את מחשבתו בטיפוח רגשי אהבה למי שראוי.

      יש אהבה טבעית ויש אהבה נרכשת, כשם שהרמב"ם מתאר את צמיחת רגש אהבת ה' מתוך ההתבוננות בדולתו ובמעשיו הנפלאים וברוב חסדיו עמנו. כך מפתח האדם את האהבה לזולתו מתוך הזדהות, הוקרה והכרת טובה.

      זו כמדומני הדרך שמתווה הרב אהרן הראל. ליצור שותפות בין איש ואישה הנמצאים שניהם באותה מצוקה. הייעוד המשותף, ההוקרה ההדדית והתמיכה ההדדית ששניהם מעניקים זה לזו – נותנים מקום רב לתקווה שתצמח ביניהם אהבה חזקה בהרבה מהאהבה הטבעית – 'אהבה מעבודה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בפיסקה 4, שורה 1-2:
      … מתוך ההתבוננות בגדולתו ובמעשיו הנפלאים…

  4. יראו עיניך, מר לוינגר, את אשר אתה מצטט. איזו לשון רכה. איזו אהבה. איזו עדינות. ממש מתעלס באהבים עם הציבורים אותם הוא מוכיח. מקווה שתסכים איתי כי "אחיכם המוכיח אתכם מתוך אהבה" נשמע הרבה יותר טוב מהכינוי "סוטים". הדברים הללו ידועים ואין לי ספק כי ביטויים אומללים אלה של אישים כלוינשטיין, רק חוזרים ומבטאים את משבר הערכים העמוק אשר קיים בציבור הדת"ל, שרוצה גם את התורה, גם את העם וגם את הארץ, אך יוצר כלים שאינם יכולים, לפחות לא כרגע להחזיק את מימי האידיאות האלה לאורך זמן. איך ציטטת ובצדק – אהבתינו אליו לא תסמה את עינינו מלראות את מומיו!

    • ועם זאת אין הרב נמנע גם מדברים תקיפים, כגון: 'אתם הולכים בדרך רעה כזאת, שסוף כל סוף עלולה היא להפיר את כל האחווה שבין כל קהל עם ישראל וביניכם', ומבהיר שיש 'קו אדום' שאין לעוברו, כדי 'שלא ייבדל כל עם ישראל מכם ומתוצרותיכם'.

      אנשי נהלל הבינו את חומרת המצב והתנצלו, וגם בנידון דידן נראה שהרמטכ"ל התחיל להבין שהמוטיבציה הצבאית שטיפחו הרב לוינשטיין והרב סדן כל חייהם אינה מובנת מאליה ואינה מובטחת לו ללא תנאי, והחל ב'צעדים בוני אמון", כגון מינויו של הרב אייל קרים לרבצ"ר, שעליו הגן בעוז, ומינויו של תא"ל צביקה פייראייזן לקח"ר הבא.

      יש לקוות שבהנהגת הצבא מתחילים להבין שאמונה ומחוייבות לתורה מגבירות את המוטיבציה להיות חייל טוב, וכדאי שלא לנסות להדביקנו ברוח הפוסט-מודרנית שבה האמונות הן 'נראטיבים' בדויים ולערכים יש רק ערך יחסי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: