ארץ יעודה וארץ מולדת | עדיאל כהן

שתי שיטות לחלוקת הארץ מופיעות בפרשה. מדוע לא מספיק להתחשב בגודלו של השבט ויש צורך גם בגורל?

שתי שיטות לחלוקת נחלותיה של ארץ ישראל מופיעות בפרשתנו:

חלוקה לפי גודל (כו, נג–נד): (1) לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ / (2) בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת / (3) לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ / (4) אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ.

וחלוקה לפי גורל (כו, נה–נו): (1) אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ / (2) לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ: (4) עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ / (3) בֵּין רַב לִמְעָט.

החלוקה הראשונה נעשית על פי גודל השבט. חלוקה זו קשורה במפקד האוכלוסין המתואר בפרשה, הנחוץ להבחנה בין רב למעט ("לאלה" – אלה שנמנו קודם לכן). השנייה קוראת לחלוקה על פי גורל. חלוקה זו, בפשטות, אינה תלויה בגודל השבט. זו שיטה אקראית. נחלה שתצא בגורל לשבט מסוים, היא תהיה נחלתו בלא קשר לגודלו.

נקל לראות כי שיטות החלוקה השונות מוציאות זו את זו. חלוקה לפי גודלו של השבט מייתרת את הגורל, ולהיפך. החלוקה לפי גורל אף מעוררת תמיהה על עצם הצורך במפקד: אם ישנו גורל – מדוע נחוץ לדעת מה גודלם של השבטים? ההקבלה שבין שתי השיטות העולה בבירור [ראו המספור 4–1] מחדדת כי שיטות נבדלות לפנינו.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

שיטות מעורבבות

הפרשנים העלו גישות שונות בניסיון לשלב בין השיטות. כמדומה, שכבר מן הכתוב בפרק לג פסוק נד עולה שילוב שכזה: (1) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם / (2) לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ /(3) אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה / (4) לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ.

רכיב 3, המציין את הגורל, מוסב על רכיב 2 – חלוקת הגודל. לאמור: לרב תרבו ולמעט תמעיטו, היכן? אל אשר יצא לו שמה הגורל. הכתוב הובן כמורה על שני שלבים בתהליך חלוקת הארץ: תחילה חולקו חבלי הארץ לפי גורל, ולאחר מכן בחלוקה משנית חולקו חבלים אלו לשבטים ספציפיים, וכאן השיקול שהכריע הוא השיקול המספרי, רב או מעט.

ראוי לציין עוד, לשם שלמות הדיון, כי עתים התורה מזכירה שיטה אחת לבדה בלא חברתה. גם בספר יהושע שתי השיטות משמשות בערבוביה וקצרה היריעה מדיון מפורט בכתובים כולם. כאן אסתפק בליבון שאלת משמעותן של השיטות, ואבקש להציע הסבר מדוע לא די בשיטה אחת ויש צורך בהליך דו שלבי המקיים את שתי השיטות.

נפתח בחלוקה על פי גודל – זו לכאורה פשוטה ומובנת מאליה והיסוד הדמוקרטי–שוויוני בולט בה. כל ישראל זכאים לנחלה בארץ, למקום מגורים, מקום מושב קבע. אך טבעי הוא שחלוקה שוויונית תהא כך ששבט גדול ייטול חלק גדול – כפי צורכו ומידתו, ולהיפך. זו חלוקה שאין עוררים עליה והגיונה ברור לכול.

לעומת זאת, החלוקה לפי גורל היא חלוקה שיש בה יסוד נסתר. חלוקה זו נכרכת, כך מלמדים חז"ל, במשפט האורים והתומים, והיא נשענת על ההכרעה הא–לוהית. מאחר שחלוקת הגורל אינה שקופה ואינה עניינית – היא מועדת לערעור, והיא מזמינה טענות, דין ודברים. כך מספרת הגמרא במסכת סנהדרין (דף מג) כי עכן, שחטא בלקיחת החרם בעת כיבוש יריחו, נלכד על ידי גורל, וערער על כך בטענה שהכרעת הגורל שרירותית היא. יהושע לא מכחיש עובדה זו ועוד פונה הוא אל עכן: "בבקשה ממך, אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל".

לברר קשר סמוי

הצורך בשתי שיטות החלוקה הינו פועל יוצא של שני סוגי זיקות בין עם ישראל וארצו. מחד, ארץ ישראל היא הבית, היא מקום המגורים. ככל עם ועם שנחל את אדמתו וחילק את הטריטוריה שלו, כך ישראל מיישב את ארצו ומחלק את נחלותיה. אולם זיקתו של ישראל לארצו אינה כשל כל עם ועם. היא תלויה בהבטחה הא–לוהית. ארץ ישראל היא ארץ יעודה ולא ארץ מולדת. הכניסה אליה עוכבה בשל החטא, והיא עתידה להקיא את יושביה אם אלו יחטאו. ישיבת הארץ תלויה בעמידה לפני ה', ובשל כך היא חורגת מדרך הטבע.

טיבה של זיקה זו באה לידי ביטוי בחלוקת הגורל לצד חלוקת הגודל. אם בחלוקת הגודל אין חשיבות איזו נחלה יירש שבט פלוני או אלמוני – העיקר שתהלום את גודלו, הרי חלוקת הגורל יסודה בקשר האינטימי הרוחני שבין השבט, האדם והנחלה שהיא תבנית נוף מולדתו. כמו נטיעה שלא תצלח בכל קרקע כך היאחזות שבט זבולון תצלח רק לחוף ימים, ויהודה יכה שורש דווקא "בארץ המושכת יין כמעיין" (רש"י בראשית מט). את הקשר הסמוי הזה האדם לא מסוגל לחשוף. לשם כך נחוץ גורל הקשור באורים ותומים, הקשור להכרעה א–לוהית.

בדיון הציבורי, המתמשך, על חלוקת נחלותיה של הארץ – כאן בין עמים שונים – נשמעים שני קולות שהם במידה רבה אנלוגיים לשיטות החלוקה ולסוגי הזיקה אשר תיארתי. קול אחד קורא לשקול שיקולים דמוגרפיים קרים, רב ומעט, מה מספרן של אוכלוסיות הארץ, כיצד ישליך גודלן על אופייה של המדינה. קול אחר משמיע ברמה את קולה של ההבטחה הא–לוהית של הארץ. זו ההבטחה העומדת מעל לטבע ויסודה בנס. איזו משתי הגישות תגבר, כלום גם ב"חלוקת הארץ" של ימינו שתיהן יצלחו? ימים יגידו.  

הרב ד"ר עדיאל כהן הוא מרצה לתנ"ך במכללת בית ברל ובמכללות נוספות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ז תמוז תשע"ו, 22.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביולי 2016, ב-גיליון פינחס תשע"ו - 989 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כנראה שהמפרשים לא היו חקלאים בא"י. הרי אי אפשר להשוות בין הערך הכלכלי של שטח בגודל זהה במישור החוף צפון ומרכז הארץ מול איזורים הרריים כמו דרום הר חברון או המורדות המזרחיים של הרי יהודה והשומרון. לכן שילוב ההגרלה ביחד עם הגדרת גודל הנחלה לפי אוכלוסיית השבט נותנים מענה סביר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: