היסדקותה של תזת החילון, כשהתברר שהדת והאמונה פה כדי להישאר, עומדת ברקע הקובץ שמאמריו מראים שהחילוניות אינה אוניברסלית ואינה "המובן מאליו", ולכן דורשת התייחסות מחקרית חדשה

חילון וחילוניות: עיונים בין–תחומיים

עורכת: יוכי פישר

מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2015, 349 עמ'

חשבנו שהחילוניות מנותקת מהדת, שהיא אוניברסלית, שיש רק חילוניות אחת, שחילוני חייב להיות אתאיסט ושאדם יכול להיות דתי או חילוני אך לא שניהם יחד? אז חשבנו. ושגינו.

עשרות שנים שלטה בתודעה המערבית ובמחקר האקדמי "תזת החילון", שלפיה "תהליך המודרניזציה נושא בחובו גם שינוי אבולוציוני הכרחי של העולם המסורתי, המתקדם אט אט אל עבר עולם מודרני שהווייתו הבסיסית היא חילונית" (עמ' 11). לפי תזת החילון, הדת היא תופעה חולפת, לא רציונלית, ועתידה להיעלם או להפוך לשולית. לפיכך הייתה הדת, לפני שהיא תיעלם, נושא למחקר אינטנסיבי, כשההנחה הרווחת הייתה שצריכים להסביר את הדת ואת בחירת האדם בה.

תזת החילון החלה להיסדק אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהתברר שבפועל הדת מתחילה להתאושש במקומות שונים בעולם הנוצרי, המוסלמי ואף היהודי, וגם דתות המזרח זוכות להתעניינות הולכת וגוברת. יתר על כן, התברר כי הדת אינה מְפנה את המרחב הציבורי כפי שחסידי התזה הניחו. גם האמונה בא-ל לא נעלמה, ובישראל כמחצית מהמגדירים עצמם חילונים מאמינים בו בצורה זו או אחרת. הסדקים בתזת החילון התרחבו עם ביקורות הגותיות של הנחות היסוד של המודרנה ושל יסודותיה.

הקובץ שלפנינו בוחן את תהליך ערעור תזת החילון ואת השפעות הערעור על המחקר האקדמי ועל השיח הציבורי. בנוסף, מתווים חלק ממאמרי הקובץ החשוב והמעניין גם קווים לתזה חלופית היכולה, לשיטת מחברי המאמרים, לסייע לחברה הישראלית.

החילוניות והדת שלובות זו בזו. בית כנסת בתל אביב, 2015
צילום: דניאלה שטרית, פלאש 90

פוסט–חילוניות

בחלק הראשון של הקובץ נבחנת החילוניות האוניברסלית, זו שמחוץ למדינת ישראל. ממאמריהם של הד, מוצקין, איפרגן ורז-קרקוצקין מתברר כי אין חילוניות אוניברסלית אחת אלא כמה "חילוניאויות" (כך בקובץ), המתעצבות כל אחת בזיקה לדת שהן באו לחלן. החילוניות שצמחה על רקע נוצרי היא זו שהבדילה בחדות בין דת לבין חילוניות. מדוע דווקא היא? כי היא הבדילה בין העולם הזה לבין העולם הבא, בין "אשר לקיסר" ובין "אשר לאלוהים". אלא שהבדלות אלו אינן קיימות ביהדות ובאסלאם, ועל כן, כפי שיתברר בחלק השני של הקובץ, הניסיון להעתיק חילוניות נוצרית ברקעה למרחבים המושפעים מדתות אחרות היה שגוי ומועד לכישלון.

מאמרי הקובץ גם מלמדים אותנו דבר נוסף: החילוניות והדת שלובות זו בזו. ישנם אף הסבורים שהערכים החילוניים והשפה החילונית נשאבו, במודע או שלא במודע, מהדת (עמ' 54-53, 146-145). לפי תפיסה זו, "האידיאולוגיות הפוליטיות המודרניות כמו הלאומיות, הסוציאליזם, הקומוניזם – וכל שכן הפשיזם ונאציזם – אינן אלא 'דתות חילוניות' המחפשות אחר גאולה בעולם הזה, ומשתמשות בסמלים, בריטואלים ובדרכים 'דתיות' אחרות לגיוס ההמונים" (54). אם כך ניתן, אולי, להפריד בין דת למדינה אך קשה יותר להפריד בין דת לחילוניות.

אם החילוניות היא תופעה היסטורית, המגיבה לתופעות שונות, אזי אין היא תופעה אוניברסלית וניטרלית. מה ההשלכות של תובנה זו על החילוניות במדינת ישראל? בכך עוסק החלק השני (והאחרון) בקובץ, שעניינו "רב-ממדיות של תופעות החילון והחילוניות – המקרה היהודי-ישראלי".

מושג מפתח בקובץ זה הוא "פוסט-חילוניות", מושג הרווח כבר כמה שנים בשיח הציבורי ומתפרש בעיקר כביקורת על תזת החילון, ובמיוחד על ההבחנה החדה בין דת לחילון בחברה הישראלית. בהקשר הישראלי תזת החילון מוצגת על ידי חלק ממשתפי הקובץ כמבטאת את ערכי ההגמוניה הישנה, האשכנזית-גברית-ציונית, ערכים מודרניים-אירופיים. אחרים מטיחים כלפיה שהיא גם מבטאת ערכים קולוניאליים וסטריאוטיפים שליליים כלפי היהודים ואוכלוסיית המזרח התיכון. ככזאת, החילוניות איננה בהכרח מחזקת את ההומניזם ואת שחרור האדם מכבליו. במילים אחרות, הפוסט-חילוניות משמשת בקובץ כמונח נוסף בהשקפה הפוסט-מודרנית. נציין כי מאמרו של שנהב מציג משמעות נוספת של המונח "פוסט-מודרניות", משמעות כרונולוגית בעיקרה.

אגב המונח "פוסט-חילוניות". מונח זה, כמו רעיו ה"פוסטים" למיניהם – פוסט-מודרניות, פוסט-ציונות ועוד – רומז לעצלות מחשבתית, המצביעה על שלילה יותר מאשר על חיוב ואינה מסייעת לאנשים מהשורה להבין את משמעותו. עצלות זו גוררת עצלות נוספת, כמו המונח פוסט-פוסט-מודרניזם שהוזכר באחד ממאמרי הקובץ. חוקרים והוגים נכבדים: היו יצירתיים, הציעו חלופות לשוניות בעלות משמעות והשאירו את הפוסטים לפייסבוק.

טשטוש הגבולות

תובנות אלו על החילוניות אפשרו לריבי גיליס להציג בערב לכבוד הוצאת הספר לאור שהתקיים במכון ון ליר את השאלה המפתיעה הבאה: האם יש סתירה בין פמיניזם לבין חילוניות, ואם כן – מתי? תשובתה: כשהחילוניות מבוססת על שלילת הגלות, הנתפסת כנשית, וכשהיא מבקשת ליצור יהודי חדש "גברי", היא מתנגשת עם הפמיניזם. כך גם כשהחילוניות, לפי ניתוחם של יונה וגודמן, מכירה במעמדה הבלעדי של ההלכה האורתודוקסית במדינה, הלכה שלדעתה שוללת את הנשיות. מעניין שאת דרך המלך עבור הפמיניזם מחפשת גיליס דווקא באמונה, כשהיא צועדת בעקבות הגר להב (במאמר שפורסם ב-2014 בקובץ של אוניברסיטת בן גוריון, העוסק בסוגיות דומות ומבחינות מסוימות משלים אותן: "מעבר להלכה: מסורתיות, חילוניות ותרבות העידן החדש בישראל") שצידדה בפיתוח תיאולוגיה פוסט-חילונית פמיניסטית יהודית. גיליס מציעה לפתח תיאולוגיה כזו במרחב החילוני-מוסלמי, שם החילוניות לא סתרה את המסורת אם כי פגעה בקיום ההלכה, כמודגם במאמרו של בר-לבב. תודתי לריבי על שהעמידה את דבריה לרשותי והפנתה למאמרה של להב.

נשוב לקובץ: הסרת המחיצה בין הדתי לחילוני פותחת פתח למגוון אפשרויות התנהגויות והגותיות, הכוללות מרכיבים "דתיים" ו"חילוניים" כאחד כמו "ישיבה חילונית", "מדרשה חילונית", "רב חילוני", דתי-חילוני (דתילוני) ועוד, כעולה ממאמרה של אזולאי. כשמחברים לאפשרויות אלו תפיסות התנהגותיות והגותיות חדשות בחברה הדתית (שאינן נסקרות בקובץ זה) נוצר רצף של אפשרויות המטשטש את הגבולות בין דתיות לחילוניות וביניהן לבין מסורתיות.

אלא שלעת עתה טשטוש גבולות זה אינו מצליח לבוא לידי ביטוי בשפה. השפה עדיין שבויה בדיכוטומיה הרווחת הדתית-חילונית, כעולה מהמושגים שהוזכרו לעיל ומהמונח "פוסט-חילוניות". לפי אזולאי, יהודי המאמין בא-לוהים אך אינו רואה עצמו כדתי נאלץ להזדהות בפני אחרים כחילוני, גם אם אין זהותו כזאת. כיוון שהזכרנו את השפה, נפנה למאמרו של גורביץ' במבוא לקובץ, מאמר העוסק בהיבטים לשוניים הקשורים לחילוניות בכלל והישראלית בפרט, כמו "חילוני", "עגלה ריקה", "יציאה לשאלה" (כך!), "חלל", "קודש" ועוד.

יוצא אפוא שהשאלה "מיהו חילוני?" יכולה לספק היום מגוון של תשובות שלפחות חלקן כוללות, לכתחילה ומבלי להתנצל, מרכיבים "דתיים", כולל אמונה ב"נשגב" עליון. כעת גם פשוט יותר להבין תהליכים העוברים על יוצאים לשאלה (מאמריהן של ברזילאי ופישר), שבמקרים רבים, לפחות בשלבים מאוחרים לחייהם, מבקשים לא לנתק עצמם מעברם הדתי/חרדי, כפי שניתן לראות, למשל, בסצנת הפתיחה בסדרה של אבישי בן חיים "חרדים: ההתפרקות".

אם חילוניות איננה המובן מאליו, "הטבעי", וגם אינה אוניברסלית, אזי הגיע הזמן למחקר סוציולוגי ואנתרופולוגי על החילוניות, החילון והחילונים (מאמרו של שנהב). ונוסיף: גם על החברה החילונית, שבספרות המחקר נוטים להציגה כאוסף של פרטים ולא כחברה מובחנת. ובהזדמנות רצוי גם להוציא לאור קובץ על חילון וחילוניות באוכלוסיות הלא יהודיות במדינה: ערבים-מוסלמים, ערבים-נוצרים ודרוזים.

ספרו של ד"ר יצחק גייגר "היציאה מהשטעטל: רבני הציונות הדתית אל מול אתגר הריבונות היהודית" ראה אור לאחרונה בהוצאת תבונות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016