לא יעזור אם יכניסו שאלות בבגרות על יהודי המזרח, או ילמדו בכוח שיר של משורר מזרחי. השינוי הנדרש הוא שינוי מהותי, לא שינוי חיצוני ומאולץ

במוצאי השבת האחרונה זכיתי להיכנס אל הקודש פנימה, בנהרייה, ולהתברך שניות ספורות מהצדיק רבי דוד אבוחצירא – בנם של קדושים. בדרכי הביתה האזנתי לשיעורו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף, שדיבר בשיחתו על אביו מרן הרב עובדיה יוסף, שהרים את קרנה של יהדות ספרד, שהחיה את המסורת המפוארת של עדות המזרח, ששם בגאון את פסקי מרן השולחן ערוך כעמוד לפני המחנה.

הראשון לציון תיבל את "מטר" ההלכות שהביא בפני הקהל במעשי רב על מרן אביו. איך בתקיפות ובאומץ, לצד רגישות וחמימות, ידע מרן לעמוד על מנהגי עדות המזרח והלכותיהן. בלי לחשוש מפני המלעיגים. עם כתפיים רחבות הוביל הרב עובדיה עם רב, והרים את קרנם של יהודי המזרח. קהילה גדולה ומפוארה שכמעט עוד רגע קט שקעה בלי משים לב.

תוך כדי נסיעה, חשבתי על דו"ח ועדת ביטון. דו"ח חשוב. אבל מה החידוש שיש בו? הדברים ידועים וניכרים, אף עצובים לפעמים. למה להקים ועדה על נושא שמזמן פג תוקפו? לצערנו הסיבה היא שלמרות שפג תוקף הנושא המדובר – אותנו לא מעניין תאריך התפוגה שעל האריזה.

‭"‬לא‭ ‬הייתה‭ ‬בקרמטוריום‭ ‬מכונת‭ ‬שיקוף‭ ‬עדתית‭". ‬הרב‭ ‬שלום‭ ‬מלול ‬עם‭ ‬תלמידי‭ ‬ישיבת‭ ‬בני‭ ‬עקיבא‭ ‬לפיד‭ ‬מודיעין‭ ‬במסע‭ ‬באושוויץ צילום‭: ‬אריה‭ ‬דנה‎

ללא שום הבדל

בעוד כשלושה שבועות אזכה להלך בדרכי פולין האבלות עם משלחת בני נוער. את המשלחת ממלאים כל גוני עמך ישראל. כל הדעות, כל העדות, וכולם ייעשו אגודה אחת בזיכרון השואה; השואה שאיימה להשמיד את כל עם ישראל, ללא הבדל של עדה ומוצא. אתה מטרת השמדה – פשוט כי אתה יהודי. לא הייתה בקרמטוריום של אושוויץ מכונת שיקוף לעדות שמתקבלות או לא. אין לטיל מעזה כתובת למשפחה מזרחית או אשכנזית, והסכין של המרצח המתועב מהכפר לא מחבבת דווקא גב כהה או בהיר.

כמדריך מסעות נוער לפולין, אזכה להגיע בקרוב ובפעם החמש–עשרה לציוני הקדושים שבפולין. ציוני הצדיקים, ענקי התורה, המאירים באור של קדושה גדולה. אגש בהתרגשות אל ציונו של ר' אלימלך מליז'נסק, אל ציוני הרמ"א, בעל המגלה עמוקות ועוד צדיקים רבים. אל מול קבריהם אני עומד יחד עם הנוער הנפלא והמגוון, הנרגש בחרדת קודש של ממש. לא משנה המוצא של הנוער, ולא משנה המוצא של הצדיק.

אולי זה נראה כאילו יש כאן איזו ניגודיות. רגע אחד אצל רבי דוד אבוחצירא ולאחר מכן התרגשות והתחזקות משיעורו של הרב יצחק יוסף, וכמה ימים אחר כך אני בכיוון האחר של המפה העדתית – בליז'נסק ובפולין. אבל בשניהם ישנה אותה התרגשות רוחנית ויהודית.

אני בא ממשפחה יוצאת מרוקו ואלג'יר, ואני אוהב ללכת ל"טישים" בחסידויות. אלו רגעים קסומים של התעלות ודבקות בחצרות החסידים. שעה אחר כך אני יכול להתחזק בבית מדרשו של הרב שטיינמן, לקפוץ לדברי כיבושין מחזקים אצל הרב אלבז, לנסוע לישיבת "מרכז הרב" לבית מדרש המלא ברוח עם ישראל, להמשיך אל מו"ר הרב חיים דרוקמן שמעורר את ליבנו לתורה גדולה. להביא שאלה מהחיים לרבה הראשי של ירושלים הרב שלמה עמאר, או להתקשר לרב יעקב אריאל ולשאול בהלכה.

כולם גדולים וענקי תורה. דוגמה ומופת בחייהם לרבנים ומנהיגים רוחניים והלכתיים. זכינו בעם ישראל למאורות כאלה שמנחים אותנו את הדרך. כל אחד בסגנונו המיוחד. באישיותו העצומה. בגישתו הייחודית. לא משנה מהי העדה של הרב. מה מוצאו, איזו כיפה על ראשו ומה תפיסת עולמו בסוגיית קידוח הגז למשל. לענקי תורה הולכים. לומדים מהם. שואלים אותם.

כך לעניות דעתי נכון וצריך היה להיות. לצערנו אין הדבר כך. רובנו מקטלגים אפילו את התורה הקדושה לפי עדות ומוצא. על כן באה עלינו ועדת ביטון. ועדה שבנושא הזה לא הייתה אמורה לדון בכלל. ועדה שלא הייתה מזומנת אם היינו הולכים ביושר עם תפיסתם של חז"ל או עם רצונו של הקב"ה.

נסיעה למרוקו עם בני הנוער יכולה להיות רעיון מקסים, שיאיר את תורתם הגדולה ואת גדלותם של רבני מרוקו או כל ארץ אחרת שנחשבת "מזרחית". אבל מסע שכזה לא יפתור את הבעיה שמצויה בנו, בדעותינו. מסע כזה עלול להיות מאולץ. יעמדו שם בני הנוער המגוונים, ולא באמת ירגישו את אותה ההרגשה שנוצרת ליד ציונו של רבי אלימלך.

לא יעזור אם יכניסו שאלות בבגרות על יהודי המזרח, או ילמדו בכוח שיר של משורר מזרחי. אם השינוי יהיה חיצוני הוא יישאר כזה. השינוי צריך להיות עמוק בתודעה.

הרב שלום מלול

"איך החבר'ה שם? ערסים?"

אחרי שנים רבות ויפות בישיבת בני–עקיבא במודיעין, עברתי הקיץ לשמש בתפקיד ראש ישיבת אמי"ת אשדוד. חברים ואנשים רבים בירכוני על המעבר. תודה להם. אבל צרם לי מאוד לשמוע שוב ושוב מחלק מהמברכים את הברכות המקטלגות. "איך החבר'ה שם? ערסים?"; "תצליח עם ילדי הדרום"; "תרומם אותם"; "מדובר בחבר'ה קשים?"

נדמה לאנשים רבים וטובים שבדרום גרים העם שבשדות, אולי מזרחיים לא מפותחים. בישיבה באשדוד פגשתי נוער מעולה בתורתו, בהליכותיו, בערכיו וברמתו הלימודית הגבוהה. וכן הוא הדרום בכלל. תמיד יש כאלה ויש אחרים. בכל מקום.

אבל זה בדיוק חלק מהבעיה החברתית שלנו. כל יהודי בן תורה יודע כמה אושר יש בלימוד חידוש מחידושיהם המופלאים של בעלי התוספות, אך באותה מידה אפשר להתמוגג מעוד הערה וחידוש נפלא של הרא"ש, או מחריפות ברמב"ם, או מחידושיו המרתקים של הבן איש חי.

צר לי לומר, אך מי שהתורה שלו חצויה ומחולקת – אין תורתו שלמה, ואין לימודו מגיע לעומק שאליו יכול היה להגיע. מי שמוציא מספרייתו ספרים של רבנים בגלל ארץ מוצאם וכדומה – מאבד הוא את התורה כולה, כי אין התורה יכולה להיות קרעים קרעים. מי שמדיר רגליו מענקי עולם, בגלל שאינם דומים לו – אין תורתו אמיתית. כי אין זו דרכה של תורה. עם ישראל חייב להתנער ממחלת הגלות. זה אמנם קורה לאט לאט, אבל לא מספיק.

ועדת ביטון היא מראה עצובה לחולי שטרם חלף מהחברה הישראלית בכלל, ומהחברה התורנית–דתית שבה אנו נמצאים. עם שלם צריך לבקש שינוי. אבל שינוי אמיתי.

*

לסיום – כמה נקודות למחשבה:

א. בלימודי הגמרא אנחנו מרגילים את תלמידינו לחשוב לרוב בשיטת לימוד אחת, שהיא שיטתם של רבותינו האשכנזים. רש"י ותוספות הם הפרשנים העיקריים שאנחנו מלמדים את תלמידינו. מדוע שלא נשלב בלימוד את פרשנותם של רבותינו הספרדים – הרמב"ן והרשב"א, הריטב"א והר"ן, השונים בדרכי חשיבתם ושיטת לימודם את הגמרא (דרך שלא תמיד מכריחה לאחד בין מקורות על ידי פלפול אלא מסבירה ומיישבת על ידי הבנה שיש גם מחלוקות)?

ב. התרגלנו לחלק את לימודי התושב"ע ללימודי גמרא וללימודי הלכה, אך מדוע שלא נלך בדרכי הפוסקים הספרדים שלמדו גמרא "אליבא דהלכתא"? האם תלמידינו מכירים דרך זו, האם הם יודעים את דרך השתלשלות ההלכה מהגמרא עד לפסיקה בדורנו?

ג. גם בלימודי מחשבת ישראל נראה לכאורה שמחשבתם של חכמי ספרד על ייחוד ה', אהבתו ויראתו, התבוננתם על העולם ועל דרך עבודת הכלל והיחיד בעם ישראל, מסתיימת על פי רוב בתקופת הרמב"ם והרמב"ן. מדוע לא לומדים מהי מחשבתו של החיד"א על ארץ ישראל? מהי דרכו של רבי חיים פלאג'י בעבודת ה'? מהי התבוננותו של הבן איש חי על התפילה?

ד. מטרתנו היא למשוך את לבם של תלמידנו לקדושה ולעבודת ה' טהורה. כשאתה מתאר בפני התלמיד לאילו מדרגות גדולות של קדושה האדם יכול להגיע, אתה נוטע בתוכו רצון גדול לעלות לאותן מעלות. אם נספר בפני תלמידינו על מדרגות רוח הקודש שאליהן הגיעו רבותינו, נרוויח מכך היכרות עם רבנים גדולים במשך הדורות וביחד עם זאת שאיפה לקדושה. נספר על רבי יוסף טאיטצאק שחי בסלוניקי במחצית הראשונה של המאה הט"ז וזכה לגילוי ממגיד. על רבי יוסף קארו שמלבד היותו מחבר השולחן ערוך זכה לגילויים גדולים ממגיד. חיבור לרבותינו המקובלים מצפת ולספרות המוסר שלהם יעלה בתלמידינו את הרצון לקדושה.

ה. לימוד אוטוביוגרפיות כגון "מעגל טוב" של החיד"א, וספרי ביוגרפיות שונים על חכמינו הספרדים, יקרבו את תלמידינו לדרכי המוסר והמחשבה הספרדיות וייטעו בלבם את דרכם, דרך של ענווה במקום גדולה.

ו. ניתן ללמוד חיבור לארץ ישראל משאיפתם הגדולה של חכמי ספרד להגיע לארץ ומהציפייה שהתבטאה במעשים גדולים כדי להגיע לימות המשיח. מדרכיהם של הרמב"ן, רבי אברהם אבולעפיה ורבי יצחק אברבנאל שחישבו את שנת הגאולה ועשו פעולות כדי להגיע לגילוייה. מסיפורי רבי שלמה מולכו ודוד הראובני, העלייה לאחר גירוש ספרד והשאיפה להגיע לארץ ישראל במשך כל הדורות.

החיבור ליהדות המזרח אינו צריך לבוא כ"תיקון עוול של שנים", אלא מתוך הבנה שכך היא האמת. כך הוא עם ישראל. מושלם רק כשכל הדעות והעדות מתעוררות ומתגלות בכוחותיהן, בדעותיהן ובצבעים המיוחדים שלהן. החיבור ליהדות המזרח צריך להיות מתוך צימאון אמיתי ללמוד ולשתות מהבאר הענקית שיש ליהדות זו לתת לעם ישראל על כל גווניו.

הרב שלום מלול הוא ראש ישיבת אמי"ת אשדוד. כיהן כראש ישיבת בני עקיבא לפיד מודיעין

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016