במקום להניא תלמידים מאתגר השליחות, על רבנים ומחנכים לנתב את מיטב התלמידים דווקא לקהילות היהודיות שמעבר לים. בינתיים, כגודל ההזדמנות כך גודל ההחמצה. קריאה לציונות הדתית

חנה נולדה ברוסיה ועלתה לארץ עם משפחתה בשנות התשעים. לאחר סיום התיכון ירדה המשפחה לקנדה, ושם פגשה את ויקטור – ממוצא רוסי גם הוא – והם נישאו. העובדה שויקטור אינו יהודי לא הפריעה לחנה או למשפחתה. לאחר שנולדה לה בתה הראשונה החליטה חנה לדבר עם התינוקת עברית בלבד, מתוך אהבתה לישראל ולשפה העברית. כך החל תהליך של התקרבות אל הקהילה היהודית המקומית. היום חנה וויקטור כבר מגיעים לבית הכנסת מדי שבת ואף החלו לשמור כשרות. ויקטור שוקל תהליך גיור ושניהם מחפשים תעסוקה בארץ מתוך תקווה לעלות בשנתיים הקרובות.

האם‭ ‬אנחנו‭ ‬מוכנים‭, ‬סתם‭ ‬כך‭, ‬לוותר‭ ‬על‭ ‬מיליוני‭ ‬יהודים‭? ‬שליחי‭ ‬בני‭ ‬עקיבא‭ ‬בקליבלנד‭, ‬ארה‭"‬ב
צילום‭: ‬הרב‭ ‬נעם‭ ‬פרל‭, ‬בני‭ ‬עקיבא‭ ‬העולמית

חזרה אל הזהות

סיפורה של חנה הוא סיפור אחד מתוך עשרות סיפורים שבהם אני נפגש מידי שבת בשיעור פרשת שבוע שאני מעביר במסגרת שליחות חינוכית בטורונטו, קנדה. השיעור מתקיים באחד מבתי הכנסת בשכונת מגוריי ומשתתפים בו מדי שבת כארבעים איש ואישה. מתוכם, כשלושים לא גדלו בבתים יהודיים שומרי תורה ומצוות. רובם גדלו בבתים רפורמיים או קונסרבטיביים, בבתים ללא שיוך תנועתי כלשהו או בבתי גויים. טווח הגילאים נע בין עשרים לשבעים וחמש וכולל גברים ונשים, רופאים ועורכי דין, מתכנתים וחשבים, סטודנטים ופנסיונרים. לאחר שנתיים של לימוד פרשת שבוע ממבט אמוני התארגנה קבוצה ללימוד גמרא למתחילים מדי שבוע וקבוצה נוספת ללימוד כתבי הרב קוק.

כיצד דברים אלו מתיישבים עם התמונה המצטיירת לרובנו על אודות יהדות צפון אמריקה המבוללת את עצמה לדעת ונמצאת בשלבי גסיסה מתקדמים? אכן, שיעור נישואי התערובת וההתבוללות בכלל יהדות צפון-אמריקה הינו מעבר למבהילים, ועדיין אסור להתעלם ממה שמתחבא מאחרי הסטטיסטיקות: בקהילה יהודית בסדר גודל עצום שכזה מתרחשים תהליכים מגוונים ולעתים סותרים. לצד מיליוני המתבוללים ישנם מיליוני יהודים שאינם מתחתנים בנישואי תערובת ואינם מתבוללים. כמו כן, בתוך הציבור המוגדר בסקרים כמתבולל, ישנם "כיסים" גדולים שבהם מתנהל תהליך הפוך: ישנו תהליך של שיבה אל חיים מסורתיים יותר, אל חיים של חיזוק שמירת תורה ומצוות, אל קשר לארץ ישראל ומדינת ישראל. הדברים הם פועל יוצא של גורמים מגוונים: חזרה למסורתיות ופרטיקולריות תרבותית כריאקציה לפלורליזם הרב-תרבותי והפוסט-מודרני, השפעת רוחות הניו-אייג' בחלקים מהחברה האמריקנית וכן הצלחתן של תוכניות כגון "מסע ישראלי" ו"תגלית".

על סמך דברים אלו, קשה שלא לתהות על אודות האחריות של הציבור הדתי-לאומי לאסון המתמשך של התבוללות יהדות התפוצות. קשה שלא לקרוא על אסון זה "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשם בהתחננם אלינו ולא שמענו".

מי מסוגל לקשר בין הקהילות – שלפחות בעתיד הנראה לעין ימשיכו לשהות בבבל המודרנית – ויטפח את צדדי הזהות הלאומיים הרדומים שלהן מתוך קישור לתורה ולזהות יהודית? מהיכן יימצאו להן הכוחות להתגבר על אתגרי הניתוק מהוויה אינדיבידואליסטית-מסחרית-רב-תרבותית לטובת הוויה קולקטיבית-אידיאליסטית-ישראלית אם לא ממחוזות הציונות הדתית?

מי יכול לעשות זאת – ארגוני ה"קירוב" החרדיים? האורתודוקסיה המודרנית המצטמקת לטובת חרדיות מצד אחד וקונסרבטיביות מצד שני? אלו הרי אותם כוחות תורניים שלא השכילו – מזה מאה וחמישים שנה – להעמיד תורה גדולה, תורה המתפרסת על כל מרחבי חייו של האדם הפרטי והציבורי. זו אותה גישה תורנית שאפשרה מלכתחילה לשירה חדשה להרנין את חייהם של רבים כל כך, כדברי ביאליק, עד שאת כולם סחף האור – אל מחוץ לבית המדרש, אל מחוץ לבית הכנסת ואל מחוץ לעם ישראל.

לסמן את המהפכה הבאה

מה שיהדות חוץ לארץ זקוקה לו עכשיו אלו שליחים מארץ ישראל. באמרי "שליחים מארץ ישראל" אין כוונתי למודל הקלאסי של מורים-שליחים המגיעים לשנתיים של פעילות בית-ספרית מצומצמת. שליחים רבים מדי מגיעים לשליחות מתוך בינוניות מסוימת – קצת להתרענן מקצועית ומשפחתית, קצת לראות עולם, קצת לחסוך כסף וקצת ללמד יהדות וציונות. רבים מהם עושים עבודת קודש, אך מדובר בהשתלבות ברמת העשייה הנמוכה ביותר של הקהילות והמוסדות וממילא השפעתם על התלמידים והמשפחות מצומצמת ביותר. כדי למצוא מורים שיכולים ללמד עברית או מקצועות קודש כבר אין צורך בשליחים המגיעים מישראל. מתוך מאות אלפי (!) היורדים מן הארץ ניתן למצוא די והותר אנשים המחפשים משרות הוראה.

יהדות חוץ לארץ זקוקה עכשיו לשליחים שיבואו מתוך גדלות, שליחים שיוכלו לנצל את ההתעוררות המתרחשת ב"כיסים" שונים ביהדות צפון אמריקה על מנת ליצור מהפכה. הציבור הדתי הוביל מהפכות רבות בשני הדורות האחרונים: מהפכת ההתיישבות, מהפכת הישיבות הציוניות, מהפכת המכינות וההשתלבות בצבא, מהפכת הגרעינים התורניים ומהפכת התקשורת וההנהגה הדתיות. המהפכות הללו לא היו יכולות להתרחש מתוך בינוניות; הן נולדו מתוך גדלות – גדלות של תורה וגדלות של תחושת אחריות על גורלו של עם ישראל. אם אותה גדלות ואותה תחושת אחריות יופנו כלפי אחינו "האובדים בארץ אשור", הרי שהמהפכה הבאה תציל מיליוני יהודים, כפשוטו. היא תעורר אותם ותביא אותם לבסוף לארץ ישראל.

ואם ישאל השואל, האמנם ניתן ללמד תורת ארץ ישראל בחוץ לארץ? האם ניתן ליצור ולחנך ציבורים בחוץ לארץ לקשר עמוק ואמיתי לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורה? התשובה החד משמעית לכך היא כן. הישיבה התיכונית שבה אני זוכה לשמש בשליחות היא הוכחה לכך.

הישיבה, ישיבת בני-עקיבא, הוקמה לפני למעלה מארבעים שנה על ידי קבוצת משפחות שרצתה להציב מודל חינוכי ציוני-דתי עבור ילדיהן. הן החליטו להעמיד בראש המוסד דמות תורנית וחינוכית מהארץ, דמות שתגיע לתקופה ארוכה מהמקובל ותעמיד מודל חינוכי בדומה למה שניתן למצוא בישיבה תיכונית סטנדרטית בארץ. הרוח הציונית-דתית של הישיבה מתבטאת הן בהשקפת העולם החינוכית שלה והן בתוכני הלימוד. מספר רב של שליחים מהווה את הלוז של הוראת מקצועות הקודש. מתוך כך, ישנו דגש מרכזי על לימודי מחשבת ישראל מסודרים, עברית ותנ"ך ממבט ארצישראלי. ניתן בנוסף דגש מרכזי על כל הקשור לארץ ולמדינת ישראל ­ תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל בכל שני וחמישי, שיתוף פעולה הדוק עם תנועת בני-עקיבא ומוסדות חינוך בארץ, השתתפות קבועה בחידון התנ"ך העולמי, חגיגת ימי העצמאות וירושלים כחגים לכל דבר ועניין ואפילו דגל ישראל ומפת המדינה בכל כיתה ומשרד.

כתוצאה מכך, באופן עקבי, שיעור בוגרי הישיבה הממשיכים לאחר סיום י"ב ללימודים תורניים בארץ עומד על תשעים וחמישה אחוז, כשרבים מהם מגיעים לישיבות הסדר. כעשרים אחוז ממשיכים לשנת לימודים שנייה ולגיוס לצבא במסגרת זו או אחרת. לאורך השנים, רבע מבוגרי הישיבה עלו ארצה ­ בין אם מיד אחרי הלימודים בארץ או בשנים מאוחרות יותר כאשר הם כבר בעלי משפחות. כל זאת כאשר כמחצית מתלמידי הישיבה אינם מגיעים ממשפחות בעלות השקפת עולם דתית­לאומית או עם קשר לתנועת בני­עקיבא.

באופן פרדוקסלי, בזכות הישגי הישיבה הקהילה מסביב רק הולכת ומתחזקת ועקב כך מתעקשת להמשיך את מודל השליחות הייחודי שלה. לצערי, ישנם רק מספר זעום של מוסדות נוספים עם הישגים דומים. אבל את ההישגים האלה ניתן להשיג בכל קהילה, בכל בית ספר ובכל מוסד – עם שינויים נצרכים על פי אופי הציבור הספציפי – אם רק היו בהם האנשים הנכונים.

דרושה התגייסות כוללת

אך כגודל הצורך וגודל הפוטנציאל כך, בינתיים, גודל ההחמצה. הארגונים הרבים העוסקים בגיוס שליחים פוגשים שוב ושוב כתף פושרת מצד גורמים רבים מדי בבואם לגייס שליחים. רבנים ומחנכים רבים אינם מוכנים לעודד את תלמידיהם לצאת לשליחות, ויש אפילו המנסים להניא אותם מכך, בטענה שחשוב יותר להשקיע מאמצים בתחומים אחרים בארץ. והלב זועק: האם אנחנו מוכנים, סתם כך, לוותר על מיליוני יהודים? האם מה שקורה לכמחצית מעם ישראל אינו נוגע לנו? האם איננו חוששים כי העובדה שכמעט מחצית מעם ישראל עדיין נלחם על חייו בגלות – ונופלים בו אלפי חללים מדי יום – משפיעה גם על מצב עם ישראל שבארץ? הציבור הציוני דתי כבר גדול דיו, מגוון דיו ובטוח מספיק בעצמו כדי להתקדם למעגל עשייה נוסף, להוביל את בלימת ההתבוללות בתפוצות ישראל ולהחזיר מיליונים מנתיב טביעה במצולות ההיסטוריה חזרה אל חיק מבטחה של האומה.

ברמה הראשונה יש צורך לעשות בירור בתוך עולם התורה והמחשבה הציוני דתי בדבר חשיבות המשימה של הצלת עם ישראל בתפוצות. דרושה התגייסות של ראשי ישיבות, רבני קהילות, הוגי דעות ושאר דמויות ציבוריות להעלאת הנושא על סדר היום הציבורי. עליהם ליצור "תורת שליחות", לנסח דרכי הכנה והתמודדות, לחבר שו"תים הלכתיים ורעיוניים.

מתוך כך יש להגיע אל הרמה השנייה. כמו לכל משימה בעלת חשיבות לאומית, יש צורך באנשים בעלי מסירות נפש לעם ישראל, לארץ ישראל ולתורה, המלאים בתחושת אחריות כבדה אל מול גודל המשימה וחשיבותה. דרושים שליחים המבינים שבלי נטילת אחריות ממשית אין השפעה, ונטילת אחריות אינה של אורח לרגע ואינה נעשית מתחתית הפירמידה על ידי חיילים זוטרים. היא נעשית על ידי אנשי "פיקוד" ו"קצונה", המוכנים לחתום קבע לכמות הזמן הנדרשת. מתוך כך, דרושים שליחים המוכנים להשתלב ברמה המוסדית שאין בה בהכרח את הסיפוק היומיומי של עשייה חינוכית ישירה, כגון מנהלי בתי ספר, ראשי ארגונים קהילתיים וכדומה.

דרושים שליחים המוכנים לעבוד גם בתפקידים שאינם מאפשרים בהכרח חופשות ארוכות וצבירת חסכונות, והמוכנים לגדל את ילדיהם מתוך חשיפה לשפה ולתרבות זרות. אם אנחנו מוכנים להקריב – במידה מסוימת – עבור יישוב ארץ ישראל ועבור השתלבות בצבא ובחברה הישראלית, בכוחנו לעשות כך גם עבור משימה זו.

הבו לנו "עולאים", "רב דימים", ו"תחליפא בר מערביים", שמבינים שגדלות ארצישראלית פירושה – בין השאר – להיות מ"נחותי ימא" הנודדים לבבל ללמד תורת ארץ ישראל. הבו לנו "מרדכאים", שמבינים שלהמשיך לדבר על שיבת ציון וכיסופים למקדש בזמן שרוב, או לפחות מחצית, עם ישראל נמצא בגלות זו אשליה עצמית ועלינו לעשות מעשה, לחזור לגלות ולהנהיג, לא רק על מנת להראות את הדרך חזרה הביתה, אלא גם על מנת לוודא שיהיה בית ראוי לחזור אליו. הגיע הזמן שהטובים ביותר יצאו לשליחות ציונית-דתית משמעותית בחוץ לארץ.

הרב יאיר שפיץ משמש בשליחות כראש ישיבת 
בני–עקיבא "אור חיים" בטורונטו, קנדה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט' תמוז תשע"ו, 15.7.2016