קדושי אשכנז ועולמו של ילד פלשתיני | ארי גייגר

מחקר שהסביר את המניעים להיווצרות עלילות הדם באשכנז עורר את זעמם של שני חוקרים בכירים. למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר, דילמות דומות סביב האמת, האתוס והמיתוס מפלגות את החברה הישראלית

בשנת תשנ"ג (1993) פרסם ישראל יובל בכתב העת "ציון" מאמר שחולל סערה גדולה בקהילת חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל. המאמר המדובר, שכותרתו "הנקם והקללה, הדם והעלילה – מעלילות דם לעלילות קדושים" (ציון נח (א), תשנ"ג), עוסק בין היתר בפרעות שנעשו ביהודי גרמניה באביב של שנת תתנ"ו (1096), ערב מסע הצלב הראשון. בתקופה שבין תחילת חודש אייר לסוף סיוון של שנה זו נעו ברחבי גרמניה כוחות של צלבנים שהיו בדרכם לארץ ישראל וביקשו לתפוס כמה שיותר יהודים על מנת להכריחם להתנצר.

בחלק מהקהילות נכנעו היהודים והתנצרו. בקהילות אחרות, בעיקר בחבל הריין, סירבו היהודים להתנצר. מעטים מהם נתפסו והוטבלו בכוח, רובם מתו בקרב עם הצלבנים או במעשים של התאבדות אישית או קולקטיבית. התיאורים של המעשים הללו שהועלו על הכתב הם מהקשים ביותר בתולדות האסונות שאירעו לעם ישראל. לדוגמה, בנים ששורפים את הבית על הוריהם והורים שרודפים אחר ילדיהם כדי להרגם בעוד הילדים מתחננים על נפשם. אירועים אלה זכו לתהודה רבה ביהדות אשכנז, הועלו על הכתב במספר כרוניקות והונצחו במשך שנים רבות בקהילות גרמניה עד שבמרוצת הזמן נכנסו לרשימת האסונות הגדולים ביותר שאירעו לעם ישראל במהלך הדורות.

בעקבות המאמר יצא בשנה שלאחר מכן גיליון כפול של "ציון" שהוקדש לנושאים שבהם עסק המאמר. חלק מהמאמרים יצאו בביקורת קשה ביותר על חידושו של יובל. הפולמוס שהתעורר סביב המאמר של יובל נוגע בסוגיות רחבות שחורגות מהנושאים שעליהם הוא כתב: היחס למיתוס לאומי, המיתוס והמחקר האקדמי והיכולת להעלות ביקורת נגד דמויות מופת בתולדות האומה. באופן מפתיע יש לדברים נגיעה גם לוויכוחים שהתעוררו לאחרונה סביב הלגיטימיות של ביקורת פנימית על החברה הישראלית ומוסדותיה בהתנהלות שלהן אל מול הטרור הפלשתיני.

מהקשים‭ ‬בתולדות‭ ‬האסונות‭ ‬שאירעו‭ ‬לעם‭ ‬ישראל‭. ‬טבח‭ ‬היהודים‭ ‬במץ‭ ‬במסע‭ ‬הצלב‭ ‬הראשון‭, ‬אוגוסט‭ ‬מיגט‭, ‬המאה‭ ‬ה‮–‬19

מהקשים‭ ‬בתולדות‭ ‬האסונות‭ ‬שאירעו‭ ‬לעם‭ ‬ישראל‭. ‬טבח‭ ‬היהודים‭ ‬במץ‭ ‬במסע‭ ‬הצלב‭ ‬הראשון‭, ‬אוגוסט‭ ‬מיגט‭, ‬המאה‭ ‬ה‮–‬19

לעורר את זעם האל

אנסה לסכם בקצרה את התזה שמעלה יובל. על פי יובל, ביהדות אשכנז רווחה תפיסה שאותה הוא מכנה "הגאולה הנוקמת", ולפיה מרכיב מרכזי בהתרחשות המשיחית יהיה הנקמה באומות העולם (ובמיוחד במלכות הנוצרית) על מה שהן עוללו לישראל בשנות גלותם. מוטיב הנקמה בגויים התחזק כשהחלו להתרגש על יהדות אשכנז פרעות כמו גזרות תתנ"ו ובהמשך עלילות הדם. בתפוצות יהודיות אחרות, בשונה מכך, רווח המודל של "הגאולה המגיירת", שהדגיש את מוטיב החזרה בתשובה של אומות העולם בימות המשיח.

על בסיס חלומם של יהודי אשכנז לראות במפלת הגויים, השתרשה בקרבם התפיסה שלפיה דם יהודי, ובמיוחד דמם של ילדים יהודים, שנשפך על ידי גויים שונאי ישראל, מעורר את זעמו של הא–ל ומחיש את הרגע שבו הוא ינקום את נקמת ישראל מאומות העולם ויגאל את בניו. יובל משתמש בקביעה זו כדי להסביר מדוע הזדרזו יהודים בקהילות גרמניה להתאבד ולהרוג את בני משפחותיהם בטרם יגיעו אליהם הפורעים הצלבנים. לדעתו אחת הסיבות לכך הייתה רצונם למסור את הנפש כדי למלא בדמם את כוס היגון שתחת כיסא הכבוד על מנת להחיש את גאולתם של ישראל מידי מעניהם. הפן הטקסי שהתלווה לחלק ממעשי ההתאבדות והדימויים שבהם השתמשו הכרוניקאים כשסיפרו על המעשים (עקדה, הקרבת קרבן בבית המקדש) מצביעים לדעתו על פולחן של קרבן דם, שאותו הוא רואה כקרבן אדם, שהתקיים בקרב מקדשי השם בתתנ"ו.

כשראו הנוצרים את מעשי היהודים, שנדמו בעיניהם למעשים של טירוף או של רוע לב, השתרשה אצל חלקם המחשבה שלפיה היהודים הם אכזריים וצמאי דם עד שמסוגלים הם לרצוח את ילדיהם במו ידיהם. בדור שלאחר מכן, כשהופיעה עלילת הדם לראשונה בגרמניה (כך לטענת יובל), היא התקבלה ביתר קלות בקרב הקהל הנוצרי. זה האמין שאם היהודים מסוגלים לרצוח את ילדיהם מכוח שנאתם כלפי הנוצרים, קל וחומר שיוכלו לרצוח ילדים נוצרים בשל שנאה זו.

יצאו מן הכלים

לא אתפלא אם אגלה שבעיני רבים מהקוראים המחקר הזה מדהים ואף מקומם. כך חשו גם מספר חוקרים שמאמרי התגובה שלהם פורסמו בגיליון של "ציון" שהוקדש לתזה של יובל. בראש המבקרים התייצבו שניים: חוקר התפילה עזרא פליישר וחוקר תולדות יהודי אשכנז מרדכי ברויאר. מספר דברים אפשר לומר על הסגנון שנקט פליישר ("יחסי יהודים–נוצרים בימי הביניים בראי עקום", ציון נט (ב–ג), תשנ"ד). בניגוד למקובל בשיח האקדמי, את חצי הביקורת שלו הוא כיוון לעבר המחבר, בטקטיקה פולמוסית שמכונה ad hominem (לגופו של אדם). מאמרו מלא בציניות, לעתים אף בסרקזם, והוא מרבה להגחיך את הדברים שאותם הוא תוקף.

פליישר עצמו היה מודע לסגנון החריג שנקט וכתב בסוף מאמרו:

מקובל בעולמנו, שמי שכותב מאמר מן הסוג שאנו באים כעת אל סיומו נועל את דבריו בכמה מילות שבח, ולו שגרתיות, לכבוד המחבר שאת דבריו ביקר. היד ממאנת להיענות לקונבנציה הזאת. המגמתיות החשופה, האלימה, של טיעוניו… מפקיעה אותו במוחלט מחזקת מחקר ראוי (עמ' 316).

גם מרדכי ברויאר ("דמיונו של ההיסטוריון והאמת ההיסטורית", ציון נט (ב–ג), תשנ"ד) לא חסך את שבטו מיובל. הוא אמנם בחר להתייחס רק לחלק מהטענות של יובל ונקט סגנון חריף פחות מזה של פליישר. עם זאת, גם הוא הרבה להתייחס אישית למחבר וגם אצלו ניכרת סערת הנפש שפרצה עם קריאת הדברים המהפכניים:

מסתו של יובל אינה מסה שגרתית והיא תובעת התייחסות בלתי שגרתית… (עמ' 317).

יש לציין שיובל המותקף לא נשאר חייב וענה למבקריו בנימה דומה, אם כי פחות חריפה משלהם. מה גרם לחוקרים מנוסים ובעלי שם כפליישר וברויאר לצאת מהכלים? מה הביא את פליישר לחרוג מהנורמות המחקריות ולנקוט סגנון שכאילו נלקח מהשיח שיאפיין כעבור שנים את הרשתות החברתיות?

בין הסבר להצדקה

דומני שאם ינסה הקורא שמתמלא זעם לנוכח דברי יובל להבין מדוע הם הצליחו להוציא אותו משלוותו, הוא יבחין שהתיאוריה שלו נוגעת בעצבים חשופים של האתוס הלאומי שלנו ומכילה מספר רכיבים שכל אחד מהם לבדו יכול היה לעורר עליו את זעמם של הקוראים. ראשון לכולם הוא עצם הניסיון שלו להסביר את הלך רוחם של מפיצי עלילות הדם ושל אלה שהאמינו להן. כך כותב פליישר באחד מהקטעים הרבים שבהם הוא תוקף על כך את יובל:

מאחורי המודל הזה עומד רצונו של יובללהבין, או להסביר, אבל באמת להצדיק, את עמדת הנוצרים כלפי היהודים בימי הביניים (עמ' 278).

בדברי התגובה לא הסתיר יובל את התדהמה והעלבון שאחזו בו לנוכח האשמה זו:

בקרשצ'נדו מתוזמן היטב קובע פליישר בסיום דבריו, שהגעתי עד כדי מחיקת עלילות הדם מן העולםהקורא מתבקש להאמין, שלדעתי עלילות הדם נגד היהודים לא היו בהכרח כוזבות! אלה דברי בלע. הם מוכיחים, כי ביקורת זו לא על אדני הדעת היא מיוסדת. יש בה בהלה רבה, וגם חרון גדול (ישראל יובל, "'נקמת ה' היא היכלו': היסטוריה ללא חרון וללא משוא פנים", ציון נט (בג), תשנ"ד, עמ' 395).

האם סבל עזרא פליישר מבעיה בהבנת הנקרא? מה גרם לו להטיח ביובל האשמות קשות כל כך, שאין להן גיבוי בכתובים?

נראה שאת התשובה ניתן לחצוב ממציאות חיינו בעת הזאת. אנו מצויים בעימות דמים עם שכנינו וסובלים מהתוקפנות הרצחנית שלהם כלפינו. בתוך כך נשמעים בינינו קולות שמספרים לנו מה מביא ילד פלשתיני לצאת מביתו על מנת לשחוט ילד יהודי בן גילו. חלקם מבקשים להצדיק את מעשיו ולנקות אותו מאשמה, ולו באופן חלקי. אך אחרים מבקשים רק להסביר את המעשים, לא להצדיקם. אם נבקש לייצר מקבילה לטענתו של יובל במציאות של ימינו, הרי זה כמי שיטען שפלשתינים הושפעו מתעמולה שקרית על התוקפנות והרצחנות הישראלית, שבה נעשה שימוש בתמונות של בני עמם שנהרגו במתקפות ישראליות. מבלי להיכנס לגופה של הדוגמה, האם ניתן להתנגד למתן הסבר כזה? האם יש בו משום הצדקה לטרור הפלשתיני?

אלא שבמציאות דמים שבה העצבים חשופים והרגשות השליליים גואים (ובצדק), יש שרואים בכל הסבר של מעשי התוקפנות משום הצדקה שלהם. כך כותב פליישר:

בעיני מי שאינו היסטוריון מודרני – הרצון למצוא את "הגיונן" של עלילות הדם הוא רצון נואל… מי ש"מסביר" פשעים מלמד עליהם זכות; הוא גם מטיל בדרך כלל את האחריות להם על החפים מפשע (עמ' 308).

טענה זו מוכרת מהשיח הלוהט באולפני הטלוויזיה וברשתות החברתיות בעניין הטרור הפלשתיני. היא גם עולה בהקשר של נושא טעון לא פחות – מעשי אונס והטרדה מינית. שימו לב כיצד עונה יובל לטענה זו שהופיעה גם אצל ברויאר:

האם קרימינולוג שמצביע על קשר בין התנהגותה של אישה נאנסת לבין תוקפנות האנס מעניק ריהביליטיציה לאונס?! (יובל, "'נקמת ה'", עמ' 395).

אני מעריך שכיום היה יובל נמנע מלכתוב משפט זה. בימינו אין בשיח הציבורי לגיטימציה להסבר כזה של מעשה אונס, שנתפס מיד כהטלת אחריות על הנאנסת. אין צורך לומר שהאחרונים שיהיו מוכנים לקבל דברים אלה יהיו הנאנסת ובני משפחתה. מאותה סיבה מתקשים יהודים מצאצאי הנרצחים בעלילות הדם להישאר שלווים לנוכח דברים אלה של יובל.

נשק ביד האויבים

כמקובל בוויכוחים טעונים, מי שמבקש להסביר מה הביא פושע או אויב לביצוע מעשה נבלה נחשד מיד בסימפתיה כלפיו. כך אירע גם ליובל, שעל דבריו כותב פליישר:

…התיבה "רצחנות", המופיעה כאן עדיין במירכאות, נעשית מעתה, בדברי המחבר הזה, ובלי מירכאות, תואר קבוע למלה "יהודי"… מכל מקום ראוי היה לתמוה איזה רושם עשתה על דעת הקהל הנוצרית – שרגישותה נפגעה עמוקות כל כך ממעשי ההתאבדות וההרג של היהודים בגזרות – הרצחנות הנוצרית, שממנה המחבר מתעלם בעקביות… (עמ' 308).

לא עזרה ליובל העובדה שדבריו על הרצחנות של היהודים תיארו את מחשבותיהם של הנוצרים על היהודים ולא את דעתו הפרטית. במקום אחר כתב פליישר:

יש בדברי הכרוניסט הנוצרי (אלברטוס מאאכן, א"ג)  – נורא לומר זאת –  יותר הבנה למצבם של היהודים האומללים של שנת תתנ"ו מאשר בדברי י"י יובל (עמ' 307).

ושוב, לו היינו מחליפים את המינוח "נוצרים" ב"ערבים" היינו מקבלים בדיוק את הטענה המוטחת בדוברים של מחנה השמאל, ולפיה הם מחליפים בין רוצח לנרצח ואוהבים את אויבינו הערבים יותר מאשר את אחיהם היהודים.

נקודה נוספת שטרדה את מנוחת המבקרים נוגעת להשלכות המסוכנות הצפויות מהמאמר של יובל:

תמהני אם לא יבוא בעתיד היסטוריון כלשהו, לאו דווקא אוהב ישראל, ויכתוב על "עלילותיהם" של שונאי ישראל על פי מאמרו של י' יובל. אין פלא שמאמרו של יובל הוצג בעיתון "הארץ" כסנסציה, והוכתר במילים "האם יש בסיס לעלילת הדם?" (ברויאר, עמ' 324).

לאחרונה סערה המדינה בעקבות דבריו של סגן הרמטכ"ל על הדמיון בין ישראל של 2016 לגרמניה הנאצית. אחת הטענות שהושמעה נגדו הייתה שהוא נותן נשק ביד שונאי ישראל בעולם. מאליה עולה השאלה האם בעל תפקיד בכיר במדינת ישראל צריך להתחשב בשיקול הזה כשהוא חוכך בדעתו האם לומר את הדברים. בענייננו עולה השאלה, האם על ההיסטוריון להימנע מכתיבת דברים שהוא משוכנע באמיתותם בגלל החשש שהם ינוצלו לרעה על ידי מפיצי עלילות דם בזמננו. יובל הכריע שנקודה זו אינה רלוונטית לעבודתו של ההיסטוריון, שחובתו לכתוב "היסטוריה ללא משוא פנים" (כלשון הכותרת של דברי התגובה שלו למרדכי ברויאר).

שיפוט ערכי לעבר

אם לא הספיקה ליובל השערורייה שהוא חולל בעניין היחס לעלילות הדם, דבריו חוללו סערה בהקשר נוסף, נפיץ לא פחות – היחס למקדשי השם של תתנ"ו. במסרם את נפשם מתוך דבקותם בא–לוהי ישראל ובתורתו נכנסו יהודים אלה, יחד עם אחרים, כמו גיבורי מצדה ועשרת הרוגי מלכות, לרשימת דמויות המופת בתולדות עמנו. את סיפורם מסרו מחנכים יהודים בגולה לתלמידיהם ולאורם הלכו גם חיילים בצבא ההגנה לישראל כשחירפו את נפשם בקרב. ואז הגיע ישראל יובל והעז להטיל בהם רפש, לערער בפומבי על ההצדקה של מעשיהם.

מלבד הטענה ההיסטוריוגרפית, שלפיה מייחס יובל למקדשי השם מניעים שלא היו ולא נבראו, פליישר תוקף אותו גם בגלל היומרה שלו לשפוט אותם ערכית ממרחק של אלף שנים:

לא נראה לי שחוקר מודרני צריך לנקוט כלפי מעשים מן הסוג הזה עמדה של שיפוט ערכי. אין החוקר ראשי להשליך את דעותיו ואת אמונותיו אפילו על בני דורו, קל וחומר על בני דורות קודמים… ההנחה שהשתייכותו לשבט החוקרים מסמיכה אותו לשים עצמו גם שופט על מעשים שהיו, יש בה יוהרה בלתי מוצדקת (עמ' 303).

כאן נוגע פליישר באחת מהסוגיות הבוערות ביותר במחקר של מדעי הרוח והחברה: הזיקה בין מסקנות המחקר לבין עמדתו האידיאולוגית של החוקר והסכנה להטיה של המחקר בהשפעתה של עמדה זו. במאמר המדובר חרג יובל מהמקובל והביע בגלוי ובאופן נוקב את עמדתו הערכית ביחס למעשים שנעשו בתתנ"ו, ואת ביקורתו על היחס האוהד שהפגינו חוקרים בדורות קודמים כתוצאה מהשקפת עולמם (השונה משלו) ומהמיתוס של מקדשי השם שהיה חקוק בלבותיהם.

*

במאמר לא באתי להציג את עמדתי בוויכוח שהצית ישראל יובל . מטרתי הייתה להראות כיצד מחקר אחד שנגע בנקודות רגישות ביותר באתוס הלאומי של קידוש השם ובפצע הפתוח של הסבל היהודי המתמשך מחרבן של האומות הצליח לגעת בשאלות כה רבות מתחום המחקר ההיסטורי והשיפוט המוסרי. עוד יותר מכך, כיצד העיסוק בנימי הנפש של העבר היהודי גרם לחוקרים בעלי שם לאבד את שלוותם ולהכניס בגלוי לתוך השדה המחקרי טענות ושיקולים הלקוחים מעולמות אחרים.

אין בכוונתי לענות על השאלות שעלו כאן בנוגע לעבודת ההיסטוריון. דומני שעל רובן של התשובות יש הסכמה, לפחות בין החוקרים. רק זאת אבקש להציע בטרם סיום: אני מסכים שניתן לשייך את הטענה של יובל למגמה כללית שרווחת בעשורים האחרונים של ניפוץ מיתוסים היסטוריים שבהם נעשה שימוש בהבניית האתוס הלאומי. כך קרה ללוחמי מצדה. כך גם נעשה עם מרד בר כוכבא ועם יוסף טרומפלדור. אינני תמים. יודע אני שחלק מאותם מנפצים עשו זאת מתוך סלידתם מערכי הלאומיות היהודית. ועדיין, איננו פטורים מגילוי האמת ההיסטורית ושום טובה לא תצמח לנו מהתעלמות משאלות נוקבות שעולות כלפי דמויות שראויות להערצה.

אולי במקום לנהוג כפרקליטים המחויבים להציג עמדה חד משמעית כלפי בעלי הדין בתיק משפטי, נוכל לאמץ עמדה מורכבת כלפי דמויות מופת מעברנו. האם לא ניתן להעריך מצד אחד את דבקותם של מקדשי השם באמונתם ואת נכונותם למסור עבורה את היקר מכול, ומצד שני לבקר אותם או לפחות לפקפק בהצדקה שהייתה לחלק ממעשיהם? עמדה כזאת לא מצאתי אצל אף אחד מהמתדיינים מעל דפי כתב העת "ציון". מן הראוי שגם היא תישמע. ולישראל יובל הייתי אומר: יש רגליים לביקורת שלך כלפי יהודי אשכנז. יחד איתה וללא כל סתירה, ממרומי התקופה השלווה והבטוחה יחסית שבה אנחנו חיים, ניתן היה להביע ולו מידה זעומה של חמלה כלפי הסבל שהיה מנת חלקם משכניהם הנוצרים וגם הבנה לשנאתם כלפי אותם צוררים. ההגינות המוסרית מחייבת זאת.

ד"ר ארי גייגר מלמד במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה סיון תשע"ו, 1.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 ביולי 2016, ב-גיליון קרח תשע"ו - 986 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. צריך הסבר לעלילות הדם?

    עלילות דם לא כוונו באירופה של ימי הביניים רק כלפי יהודים. חברה מעורערת תחפש תמיד את הקורבן התורן שאותו יהיה ניתן להאשים בכל הפגעים והאסונות. פעם היו אלה היהודים, אחר כך הרועים והמצורעים שהואשמו בהרעלת בארות. מהמאה ה-15 ואילך, עם גירוש היהודים ממרבית אירופה, תופסות הנשים את מקומם כ'שטן האולטימטיבי', הממיט אסונות בכשפיו .

    ליהודים נודעת אשמה יתירה משום שכפרו במושיע האנושות, ובמקום לשאת את חטאם הנורא בהשפלה נצחית, הם עוד מעיזים להצליח בחיי כלכלה ולהתחרות בעמיתיהם הנוצרים, יש כאן קבוצה 'דמונית' מסוכנת מאד.מי שהעז לרצוח אפילו את בן האלקים, מי יודע מה הוא עלול לעולל לילדים נוצרים תמימים.

    על נקודה אחת יש להעיר. באופן פרדוקסלי, נראה שהצורך להמציא עלילה, מעיד על חיזוק מעמדם ובטחונם של היהודים. בימי מסע הצלב הראשון לא היה צורך בסיבה לפוגרום. די היה בדרשן נלהב ובהמון צמא דם וביזה כדי להתיר לפרוע ביהודים – במאה ה-12 יש צורך להמציא סיפור, להביא עדים ולערוך 'משפט'…

    אף בימינו, יכולתו של עם ישראל לעמוד על נפשו ולהילחם באויביו, מצריכה את שונאיו לבוא בעלילות. איך אמר אפרים קישון: 'סליחה שניצחנו'!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הערה לפיסקה 3

      ואכן עלילות הדם הראשונות מתרחשות באנגליה וצרפת, מקומות בהם היתה שכיחותן של פרעות נמוכה בשל הגנת השלטונות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: