מבט של נחמה | שלום רוזנברג  

 

על פי אריקסון, כאשר האדם מסתכל על עברו עומדות לפניו שתי דרכים. הסליחה היהודית יכולה ללמד על אפשרות אחרת

גדולי החסידות לימדו אותנו שבנוסף לפן הנגלה – הציבורי, הלאומי והחברתי – שבתורה, קיימים גם פנים נוספים, נסתרים. אחד מהם הוא הפן האישי – הקיומי הפסיכולוגי. באופן זה, ה"כלל" המופיע בסיפורי התורה מייצג לעתים את הפרט. בצורה זאת מבקש אני לקרוא את תיאור מסעות הנפש האנושית המשוקפים במסעי בני ישראל הכתובים בתורה – לא מסעות בחלל אלא בזמן.

מסעות האדם? ביטוי זה מעורר בי שתי אסוציאציות. האחת, לדברי התנא יהודה בן תימא (אבות ה, כא): "בן חמש שנים למקרא… בן שבעים לשיבה". האחרת, לניסיונו של הפסיכולוג הנודע אֶריק אֶריקסון שניסה לשרטט את שלבי החיים. הצד השווה שבהם, שמדי שלב עומד האדם בפני משימה נוספת: לעלות לשלב חדש בהתפתחותו, ובעצם להצליח או להיכשל.

האוצר שבתוך העצמי

על אחד ממסעות האדם מבקש אני להתעכב כאן, בעזרת סיפור נושן וידוע. סיפרו אותו ר' שמחה בונם מפשיסחה (קול מבשר ח"ב, 9), ולפניו ר' נחמן מברסלב (שיח שרפי קודש ח"א תקפ):

סיפר רבינו (רבי נחמן) ז"ל, פעם אחת חלם יהודי אחד שבעיר וינה, תחת הגשר במקום זה וזה, טמון אוצר. ונסע לשם, וחיפש עצות איך לחפור שם, כי ביום אינו יכול מחמת העוברים ושבים. בין כך, עבר שם איש חיל ששאל אותו: "מה אתה עומד וחושב?". חשב היהודי בדעתו שטוב שיספר לו חלומו, כדי שיסייע בידו ויתחלקו יחדיוענה ואמר לו [איש החיל]: "אוי, מה אתה שם לב לחלומות, גם אני חלמתי שבמקום זה וזה, אצל אדם זה וזה, במחסנו נמצא אוצר, וכי אסע לההוא?". השתומם היהודי כי הזכיר שמו ושם עירו. חזר לביתו, חפר במחסנו, מצא את האוצר ונתעשר מאד. בכסף זה בנה את בית הכנסת הגדול בקראקא הנקרא עד היום הזה "רבי אייזיק רבי יעקעלע'ש שוהל".

בהזדמנות אחרת כתבתי שניתן לקרוא בסיפור את ההיסטוריה היהודית המודרנית. כאן מבקש אני ללכת בכיוון אחר, קיומי ופסיכולוגי. ר' שמחה בונם הוסיף לסיפורו:

כל מי שנוסע לרבי צריך לדעת כי על ידי נסיעתו זו נודע לו כי האוצר טמון בביתו ממש, ואם צריך לחפשיחפש בביתו עד מקום שידו מגעתויגעת ומצאת תאמין.

הנסיעה שבסיפור הינה נסיעה לעולמנו הפנימי. בעל ה"שפת אמת" (פרשת ויגש) הוסיף הערה עצובה על בסיס הפסוק במשלי (כ, ה): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה": "כי יש בכל אדם עצות די והותר… אולם צריך איש תבונות שידלנה מהעומק". לפעמים האוצר מצוי בתוכנו, כל כך עמוק שאין ידינו מגיעה אליו. כך שהנסיעה לעולמנו הפנימי איננה תמיד פשוטה כל כך.

ועתה מבקש אני לחזור לאריקסון, הפסיכולוג אשר ניסה לאפיין את השלבים השונים של החיים. לא אכנס לתקופות הראשונות, ינקות, ילדות וכו', אלא לתקופת הבגרות ולזקנה. את הבגרות מחלק אריקסון לשלושה חלקים: הבגרות המוקדמת (18–35), הבגרות (35–50) והבגרות המאוחרת ( 50 ומעלה). כאשר כל חלק מאופיין בקונפליקטים משלו ובאפשרות לפתור אותם.

הבגרות המוקדמת היא השלב שבו מתמודדת האינטימיות מול הבדידות, ובו נוצרת הזוגיות. בשלב הבא נמצאת במוקד המשפחה. כאן יש לי עניין מיוחד בשלב האחרון. כאשר האדם מסתכל על עברו, או במילים אחרות כאשר הוא עושה רטרוספקטיבה על החיים, על מכלולי "הכאן ועכשיו" של חייו, מוצגות לפניו – לפי אריקסון – שתי אופציות קריטיות. אדם יכול להיות שלם (או אולי "פחות או יותר" שלם) עם עברו. או אז, גם חלקים בעייתיים של אותו עבר מוצאים מקום בין כל החלקים האחרים של חייו, ויוצרים מכלול שאיתו הוא מסוגל להשלים.

כנגדו, עומד אדם אחר הרואה בחייו כישלון, החמצה. הייאוש ניצח. דוגמה בולטת למצב זה מצויה באחת היצירות הקלאסיות שבספרות המודרנית: מותו של איוואן איליץ' – הנובלה המחרידה של לב טולסטוי. בנובלה זאת מתואר מות הגיבור כביטוי איום של חשבון נפש על חיים חסרי משמעות אמיתית. הכרוניקה של ימיו האחרונים מתארת את הסבל הנורא של בזבוז החיים שלא הצליח לדלות את משמעותם מהמים העמוקים שבלבו.

ממד הסליחה

הרהורים אלה מעציבים אותי עד למאוד. אני כשלעצמי מסתייג מדברי אריקסון ושואל: האם בצורה נכונה שפט האדם את עברו? ואולי הוא היה אכזרי מדי עם עצמו ולא יכול היה להסתכל על הטוב והיופי שבחייו? אך בנוסף על כך, הרגשתי שדבר מה חסר במודל של אריקסון והוא החטאים והתשובה, ויחד איתם הממד הנוסף – הסליחה. סליחתו של הקב"ה מובנת לכל מי שפתח מחזור, לא כך סליחתם של בני–אדם. ואולי בשמים דנים אותנו פעם נוספת מידה כנגד מידה על היכולת שלנו לסלוח, כלומר סליחה כנגד סליחה?

ועתה, ברגעים שאני מסתכל על עוונותיי ממרומי השלב השמיני של אריקסון ובוכה על מה שפגעתי במי שהאמין/האמינה בי ועל מה שפגעתי אני בעצמי, שואל אני את עצמי האם יש גם אפשרות של תיקון המציאות נוסף על התשובה. האם זה מאוחר? אינני חושב שעל פי לוח הזמנים של אריקסון זה מאוחר. אך מה עם זה שעבורו מאוחר מדי, ואין לו כבר תקווה לתיקון?

מה יישאר לי במצב כזה? הבטחת העולם הבא אם אהיה זכאי לה? אולי כאשר נתחרט באמת, כאשר נפנים שחטאנו, הדמעות שנשפוך יבנו עבורנו עולם אחר וההיסטוריה תשתנה רטרואקטיבית. אז נימצא בעולם שבו תרמנו אושר ולא סבל, וקיבלנו אותו חזרה באהבה, ויש עולם הבא לנו! עולם שחסד ייבנה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה סיון תשע"ו, 1.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 ביולי 2016,ב-גיליון קרח תשע"ו - 986, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: