כישוף ספרותי | הגר ינאי

סופרת פנטזיה מזדקנת נזכרת באהובה בכמה סיפורים קצרים הקשורים זה לזה. אלה מלמדים על שילוב חלקי הנפש השונים של הסופרת המשובחת מרגרט אטווד

מזרןמזרן האבן

תשע מעשיות

מרגרט אטווד

מחברות לספרות, 2016, 255 עמ'

בין ספרות ממוצעת לספרות טובה קיים הבדל דק אבל מוחשי, כמו ניחוח שאדם מריח כשהוא נכנס לחדר. אי אפשר לתפוס אותו בכף, אך הוא צובע את חויית השהות ובסופו של דבר מותיר רושם עז יותר מהרהיטים, הווילונות והקירות. כיצד ניתן לתאר אותו או להסביר את קיומו? הספרות הרגילה או הבינונית היא זו שממלאת את מרבית השטח של מדפי הספרים, ולדעתי, לפחות, היא משהו שבהחלט יש טעם לקרוא אותו. גם ספרות כזו יכולה להציע גיבורים שאפשר להזדהות איתם ועלילות שאפשר להיסחף לתוכן ובסיומו של יום מפרך זוהי נחמה. קראתי מותחנים, ספרי בלש, פנטזיה, נוער ורומנים רומנטיים שנכתבו על ידי סופרים מצליחים שמוכרים מהדורות של מיליונים כמו לחמניות ואין סיבה להתלונן על ספרים אלו, אם כי ייתכן שהם נשכחים במהירות שבה הם נקראים.

ספרות טובה, שלא לומר משובחת, ממלאת את הנפש בכוחות חיים. כשאדם קורא ספר טוב באמת נפתח בתוכו צוהר לעולם של רגשות ומחשבות שכלל לא ידע שהם קיימים בו. עיניו נפקחות והחשיבה שלו מתחדדת. הנה הוא מסוגל להרגיש ולדעת דברים שקודם לכן לא היו בטווח שלו. מוקף במילותיו של הסופר הוא זוכה לשעות של חסד שבהן הוא רשאי לעוף על כנפיים רחבות שייקחו אותו לא רק לעלילות מרתקות שינעימו את זמנו אלא אולי אף לראייה מחודשת של חייו.

מרגרט אטווד היא בעיני מגדולי הסופרים כיום, יוצרת חכמה ומקורית שחובבי הספרות הרציניים חייבים להכירה. אטווד הקנדית, ילידת 1939, מחזיקה בדעות פוליטיות מוצקות והיא פעילה פמיניסטית ופעילה להגנת הסביבה ואף כתבה מספר ספרים שעוסקים בהנדסה גנטית ובשואה אקולוגית, אם כי זה אינו תחום העניין היחיד שלה. לאורך שנותיה ניהלה קריירה ספרותית מפוארת, פרסמה עשרות רומנים, קובצי סיפורים וספרי שירה וזכתה בפרסים ספרותיים רבים. לטעמי יצירתה הטובה ביותר היא "המתנקש העיוור", רומן שזכה בפרס בוקר בשנת 2000. גם "מזרן האבן", ספרה החדש המתורגם לעברית, הוא יצירה בעלת איכויות. כשפותחים את הספר הזה, הריח של ספרות טובה עז כמו ניחוח של צבע טרי בבית חדש שזה עתה סויד.

חריפה‭ ‬וגם‭ ‬מתוקה‭, ‬אירונית‭ ‬ורומנטית‭, ‬חדה‭ ‬כתער‭ ‬וקיטשית‭. ‬מרגרט‭ ‬אטווד‭, ‬2014 צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

חריפה‭ ‬וגם‭ ‬מתוקה‭, ‬אירונית‭ ‬ורומנטית‭, ‬חדה‭ ‬כתער‭ ‬וקיטשית‭. ‬מרגרט‭ ‬אטווד‭, ‬2014
צילום‭: ‬אי‭.‬פי‭.‬אי

קפה סירת הנהר

בספר תשעה סיפורים. שלושת הראשונים קשורים זה לזה ובוחנים את אותן דמויות, שהיו כה מרתקות בעיניי עד כי התאכזבתי לגלות שהסיפורים הבאים אינם עוסקים בהן.

"אלפינלנד", הסיפור הראשון בקובץ, עוסק בקונסטנס, סופרת פנטזיה קשישה שצריכה להיאבק בסערת שלגים בטורונטו. היא נאלצת לצאת מביתה המוגן למסע רגלי מסוכן, בה במידה שהוא מגוחך, כדי להצטייד במצרכים בסופרמרקט השכונתי. לאורך מסעה היא שומעת באוזניה את בעלה המת מחלק לה הוראות ועצות–שרידה שעשויות להציל את חייה, אם כי למרבה הצער הן אינן ניתנות בהכרח בתדירות הנחוצה ובמקומות שהיא זקוקה להם. מה לעשות – גם במותם בעלים נותרים בעלים.

במקביל, קונסטנס עורכת מסע נוסף ומשמעותי אולי אף יותר בזיכרונותיה. היא חוזרת לעברה כסטודנטית בשנות השישים ולחבורה הפעילה של סטודנטים, משוררים, זמרי עם, נגני ג'ז ושחקנים שנהגו להיפגש בבית הקפה "סירת הנהר" ברובע יורקוויל של טורונטו, שהפך באותן שנים משכונת עוני לאזור פרה–היפי אופנתי. עברה של קונסטנס רווי אלכוהול, הורמונים ותקוות גדולות של צעירים תפרנים והוא מתואר באכזריות הולמת וללא שמץ רומנטיזציה. בנעוריה היתה מאוהבת בגאווין, משורר מבטיח ומרוכז בעצמו. היא ניהלה איתו חיים דלים בדירה עלובה ופרנסה אותם בעבודתה כמלצרית במסעדת עופות. כדי להיחלץ מהעוני התחילה לכתוב סדרת ספרי פנטזיה בשם "אלפינלנד" שמתוארת כגרסה קיטשית נוטפת דם ומחוכי עור של שר הטבעות. אלפינלנד זוכה לבוז מקיר לקיר מצד חבורת האמנים היומרנית ואפילו היא עצמה מתייחסת לפרי יצירתה באירוניה. והנה הפלא ופלא, הסדרה מתקבלת בהתלהבות על ידי הקוראים, אם כי לא על ידי המבקרים, והופכת לקאלט.

חייה של קונסטנס לא מתנהלים על פי התוכנית. יום אחד היא שבה לביתה ותופסת את גאווין בוגד בה עם מרג'ורי, מנהלת החשבונות של בית הקפה, כהת עיניים וארוכת רגליים עם נטייה לבדים אפריקניים ססגוניים הכרוכים סביב מותניה ולנעירת צחוק המזכירה אתון עם ברונכיטיס. בתנאים אלו אפילו הצעירה חובבת ההשפלות, שמוקסמת מהגאון–בעיני–עצמו ומוכנה לבלוע הכול כל עוד הוא מקדיש לה שורה או שתיים בשירתו, אינה מסוגלת להבליג. היא קמה ועוזבת. ובהמשך, סדרת אלפינלנד שלה מזכה אותה בתהילה עולמית ושמה נודע במעגלים רחבים בהרבה מאלו של גאווין, שלא לומר שהצלחתה הכלכלית עולה על שלו.

זכר הצלקות הישנות

אטווד מתעניינת במהלך החיים האנושי מנעורים עד זקנה כשלמות אחת שיש לבחון אותה כיצירת אמנות. היא עוקבת באצבעה אחר מעגלים ביוגרפיים שלובים ומתפתלים ושואלת היכן דברים התחילו, ואילו החלטות הובילו לאילו תוצאות. בעמודים ספורים היא בוחנת מהלכים של עשורים. הדמויות שלה מילוליות, אמנותיות, אינטיליגנטיות, אך קשה לומר שגורלן בידיהן. המזל העיוור משחק תפקיד לא פחות משמעותי מכל שאיפה והחלטה מושכלת. ומה נותר לגיבורים בסופו של יום? זכר הצלקות הישנות, מסתבר. הנעורים צפים מביצת השכחה כשהם עזים כפי שהיו בזמנם אם לא יותר. האם קונסטנס מסוגלת לסלוח לגאווין על אותה בגידה ישנה ולשחרר אותו לחופשי? זוהי אחת השאלות הגדולות שעולות כאן. והתשובה מצויה בסיפור הבא.

"בחזרה מהמוות", הסיפור השני בקובץ, מבצע כישוף ספרותי של ממש. אטווד פונה לעסוק כאן בגאווין, המנוול האנוכי מהסיפור הקודם, ותוך זמן קצר מצליחה ליצור דמות מורכבת שמעוררת עניין והזדהות. עשורים נמחקים כאשר העבר פוגש את ההווה בתוצאות מנפצות.

"הגבירה האפלה", הסיפור השלישי והאחרון במחזור, מאמץ לעצמו באופן מפתיע את נקודת מבטה של דמות נוספת: מרג'ורי, אותה בוגדת חסרת חשיבות בעלת צחוק של אתון. גם הדמות הזו מוצגת באופן מבריק ומקורי כדרכה של אטווד. אחרי שלושה סיפורים שתופסים כמחצית הספר ומתארים את אותה פרשה מזוויות שונות, אטווד אינה שבה לעסוק בחבורת הסטודנטים מקפה סירת הנהר ולא נותר אלא להתנחם בסיפורים הבאים שחלקם טובים בהחלט.

בכל פעם שאני קוראת את אטווד אני נפעמת מחדש מהאופן שבו היא משלבת את חלקי הנפש השונים שלה ומעניקה ביטוי בו זמני לאיכויות ספרותיות שונות ומנוגדות. היא חריפה וגם מתוקה, אירונית ורומנטית, חדה כתער וקיטשית. כמו קונסטנס, גיבורת הסיפור הראשון, גם אטווד היא סופרת פנטזיה ומד"ב. אבל ברבים מספריה היא משתמשת באלמנטים סיפוריים אלו כחוטים השזורים ביריעה רחבה ובעלת גוונים רבים יותר. אלפינלנד, ארץ הפנטזיה של קונסטנס, היא מתקתקה, ססגונית, רגשנית ומוגזמת. אבל קונסטנס עצמה מתוארת כנבונה, מפוכחת, מרירה ויבשה. השילוב בין היוצרת הביקורתית ויצירתה הרגשנית יוצר את הטון המיוחד של הסיפור שמתאפיין בצלילים מנוגדים.

הטון הזה הוא סימן ההיכר של אטווד. גם "המתנקש העיוור", יצירתה המפורסמת, משלב רבדים של רומן ריאליסטי וסיפור פנטזיה סוחף ורומנטי. יפה בעיניי שאטווד מצליחה לתת ביטוי למורכבויות הפנימיות שלה ולשזור אותן ליצירה אינטגרלית בלי למחוק שום רובד ובלי לוותר על ניואנסים. היא מוכיחה שאפשר להיות גם וגם. גם להתלהב מקיטש ולהתמסר לרומנטיקה מתקתקה עד בחילה וגם להיות נבונה, מודעת, אירונית וחריפה. את השילוב הבלתי אפשרי לכאורה היא מבצעת בתבונה אמנותית של ממש. אני רואה בכך מופת של נפש מורכבת שמאפשרת לעצמה לחוות את עצמה בלי ביקורת עצמית מסרסת. ובעיניי זהו מעשה נדיבות מצדה לשתף את הקוראים בחוויה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה סיון תשע"ו, 1.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 ביולי 2016,ב-גיליון קרח תשע"ו - 986, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: