כולם היו בניו | יאיר שלג

עוזי שביט, המנכ"ל המיתולוגי של הוצאת "הקיבוץ המאוחד", חוגג שמונים וגאה להיות המו"ל המוביל של השירה העברית בארץ. שיחה על שינוי חוק הספרים, הרס המילה הכתובה באשמת האינטרנט, חבורות "משיב הרוח" ו"ערס פואטיקה", ומצב הספרות והסופרים כאן, שעדיין טוב יותר מזה שבארצות הברית

רוב קוראי הספרות העברית ואוהביה אינם מכירים כלל את שמו, אבל באירוע ההוקרה לכבוד יום הולדת השמונים לפרופ' עוזי שביט שנערך לאחרונה בירכו את שביט כמה מהשמות הבולטים של הספרות המקומית: דויד גרוסמן, חיים גורי, ארז ביטון ופרופ' דן מירון, ובקהל נכחו אורלי קסטל–בלום, מוקי צור, מירון ח' איזקסון, חוה פנחס–כהן ורבים אחרים. גם בספר היובל המיוחד שהוצא לכבודו של חתן השמחה זכה שביט להשתתפות מגוונת של מיטב בניה של התרבות העברית – כולל כל השמות שכבר הוזכרו, וכן פרופ' מנחם פרי, א"ב יהושע, נתן זך, אגי משעול, חנה בת–שחר ועוד.

הסיבה היא ששביט הוא אחד "החיילים האלמונים" החשובים ביותר של הספרות העברית בדור האחרון. הוא לא רק עסק כל חייו הבוגרים במחקר הספרות באוניברסיטת תל–אביב, ובכלל זה כמה תפקידי ניהול בכירים. עוד יותר מכך הוא השפיע על עולמה של הספרות המקומית כמי שמכהן כבר 31 שנים כמנכ"ל הוצאת "הקיבוץ המאוחד" – הוצאה שאינה בולטת במיוחד ברבי–המכר המסחריים שלה אבל אחת החשובות בקידום התרבות, במיוחד בתחומי השירה, הפרוזה הגבוהה והעיון.

צילום: אבישג שאר ישוב

צילום: אבישג שאר ישוב

שתי רשתות שולטות

שביט פותח את השיחה לרגל הגיעו לגבורות באמירה אופטימית: "אני לא רואה משבר ביצירה העברית. יש הרבה יוצרים, גם ותיקים וגם צעירים, ויש הרבה יצירה איכותית, וכל הזמן מצטרפים חדשים. לא חושב שיש מקום לקינה על שקיעת הספרות". ובכל זאת, מיד אחרי הפתיחה האופטימית הזו, הוא עצמו מונה שורה של בעיות שמטרידות אותו – בראש וראשונה עתידה הכלכלי של הספרות המקומית: "קשה יותר לקיים את המערכת הכלכלית של הספרות העברית, המערכת המו"לית. יש ירידה מסוימת בצריכה של הספרות בכלל, ובתוך זה התחרות עם הספרות המתורגמת מאוד חזקה. נכנסים גם ז'אנרים שבעבר לא היו כלל במערכת הקאנונית – פעם זו הייתה רק ספרות רומנטית, היום מדובר כבר בספרות אירוטית. יש אצלנו גם בעיה ייחודית שנובעת מהעובדה שהשוק נשלט על ידי שתי רשתות (סטימצקי וצומת ספרים. י"ש) שהכוח שלהן גדול מדי, לעומת היוצר, או אפילו המו"ל, הבודד".

בהקשר הזה הוא גם מוטרד מאוד מיוזמת שרת התרבות לבטל את חוק הספרים,שהוא היה ועודנו בין תומכיו הגדולים, תוך כדי ביקורת על אופן מימושו: "אני תומך מובהק בחוק הספרים, אבל אני מודה שהוא נולד בצורה פגומה. קבעו שבמשך שנה וחצי אסור להוריד את מחירי הספרים, אבל מצד שני לא הגבילו את רשתות השיווק במה שהן יכולות לתבוע מהמו"לים. הכוח של הרשתות התחזק והן יכולות לתבוע מהמו"לים כמעט כל אחוז שירצו. החוק גם לא מאפשר למו"לים להתאגד כדי שיהיה להם כוח מול הרשתות, בשעה שהרשתות שולטות בשוק ללא מצרים. הן אפילו לא צריכות לתאם ישירות ביניהן. מספיק שכל אחת תסתכל על מה שהשנייה עושה. הן דרשו מאיתנו הנחות בלתי אפשריות על הספרים, וזה מה שהקפיץ את המחירים שלהם. אם החוק יבוטל תחזור התחרות האנרכית שקדמה לחוק, שתביא לקריסה של ההוצאות ובסופו של דבר גם של הרשתות. הרי סטימצקי קרסה ונמכרה כי לא יכלה לעמוד בתחרות מול המבצעים של צומת.

"מה שצריך זה חוק משופר. שורש החטא הוא הבעלות הצולבת שבין כמה הוצאות לרשתות (הוצאות כינרת–זמורה–ביתן ומודן שותפות בבעלות על צומת ספרים. י"ש). חייבים לטפל בזה במקביל לטיפול בחוק, לא אחרי שיבוטל. הרי הכוח של זמורה ביתן ומודן טמון בבעלות על צומת ספרים. ומדוע ידיעות ספרים היא ההוצאה הכי גדולה? כי מאחוריה עומד עיתון. יש כאן תהליך מסוכן של ריכוזיות יתר. הכול מתרכז בשלוש הוצאות גדולות, ולאחרונה התהליך התחזק כשהוצאה מספר 4, הוצאת כתר, נמכרה למודן, הוצאה מספר 3.

"תהליך המסחור של הספרות פוגע קשות בתרבות. בארץ אין כמעט חנויות ספרים שמוכרות קלאסיקה. תנסה למצוא בסטימצקי קלאסיקה של השירה העברית. בעולם אלו חנויות בולטות, ופה אין להן זכר. ב'קיבוץ המאוחד' אנחנו מוכרים כל שנה קלאסיקות שירה בכמה מאות עותקים. זה המהות של תרבות: לא רבי המכר המתחלפים אלא ההצטברות  הדורית של התרבות. היום לא תמצא את זה ברוב החנויות. תבדוק איפה נמצאים ספרי השירה בסטימצקי וצומת. ברוב החנויות של סטימצקי אין בכלל מדף שירה.

"אגב, המחיר הקטלוגי של הספרים לא עלה מאז כניסת החוק, אלא דווקא ירד. הוא נעשה יקר יותר רק לעומת המבצעים המטורפים שהיו קודם. אם לא יפרקו את הבעלות הצולבת, צריך לפחות לאפשר למו"לים להתאגד כדי לעמוד יחד מול הרשתות במו"מ על מחירי הספרים. יש היום יוזמה כזו, וצריך לתמוך בה. בסופו של דבר, הבכי על מה שקרה לסופרים הצעירים מאז כניסת החוק הוא גם מוגזם: סופר צעיר יכול להרוויח כבוד ממכירת הרבה עותקים שלו במבצעי ארבע במאה, אבל הוא לא יראה מזה הרבה כסף".

נהיינו מדינה ככל המדינות

הוא מקונן גם על האיכות של רבים מהחומרים המתפרסמים כיום: "יש בעיה של קלות בלתי נסבלת של הדיבור והפרסום, במיוחד דרך האינטרנט. גם קלות ההדפסה בעייתית. היא מציפה את השוק, לעתים קרובות בדברים לא ראויים שלא עברו תהליך של הבשלה. המצב שבו יש לך בדיל הגיג, ולפני שהתחלת לחשוב עליו אתה כבר מפרסם אותו, הוא מאוד בעייתי. ספרות מטבעה דורשת התבשלות; דורשת מחשבה שנייה ושלישית. מבחינת הספרות, הזמנים הטובים היו כשאנשים כתבו בעט, וכשרצו לתקן מילה היו צריכים למחוק ולהעתיק מחדש".

הוא מזהה היחלשות במעמדם החברתי של הספרות והסופרים, אבל עדיין המצב טוב יותר מבמקומות אחרים: "אפילו טוב יותר מאשר בארה"ב. אתה מסתכל שם על רשימות רבי המכר ורואה שאפילו הסופרים הכי טובים לא מצליחים להתמקם שם. כשטוני מוריסון (כלת פרס נובל. י"ש) מפרסמת ספר, זה יחזיק אולי שבוע ברשימת רבי המכר. מי שבולטים הם 'סופרי הנוסחה': אלה שיודעים את הנוסחה לכתיבת רב–מכר, כמו רם אורן שלנו. אצלנו, לעומת זאת, עדיין יש קשב לעוז ולגרוסמן – לא רק לספרים שלהם אלא גם לנאומים שלהם.

"זה אולי קשור למסורת היהודית, ולמשקל של התרבות בתוכה. לפני קום המדינה משקל הסופרים היה בוודאי עצום, כי עוד לא היו מוסדות, והסופרים היוו מעין תחליף. משקלו של ביאליק לא נפל מזה של הרצל, ומשקלו של עגנון היה גדול יותר מזה של רוב המדינאים. ככל שנהיינו נורמליים וממוסדים יותר, זה נחלש. ועדיין אין לשום סופר באמריקה מעמד כמו זה של דויד גרוסמן או חיים גורי".

אבל אלתרמן חדש לא יקום?

"לא. הסיטואציה לא מאפשרת את זה. לא יכול להיות ליוצרים הפועלים בתוך מסגרת של מדינה אותו משקל כמו שהיה להם בתקופה של טרום מדינה. גם גתה ושילר יצרו בתקופה שלפני התגבשותה של גרמניה המודרנית".

מי החליף את הסופרים כשומרי המוסר? השופטים?

"לא בהכרח. התפקיד שלהם הוא לשמור על הערכים החוקתיים של המדינה. אני לא רואה סיכוי שיקומו לנו נביאים חדשים כמו אלתרמן, קולות מוסריים מרכזיים שהכול קשובים להם. אלתרמן היה האחרון, וגם תקופתו הגדולה הייתה בעשור שקדם לקום המדינה. לספרות טובה יש עדיין מעמד עקרוני של קול המצפון, אבל הקשב אליו כבר ירד מאוד. זה גם לא קיים בעולם. נהיינו, לטוב ולרע, מדינה ככל המדינות, ואלתרמן עצמו היה הראשון שהבין את זה. בעיצומה של מלחמת העצמאות הוא כותב על צה"ל כעל 'צבא גויים'. כל החוקים של צבא גויים חלים עליו, והוא אומר את זה בכאב לב. הוא לא היה מקבל את האמירה שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, כי כמו כל צבא שעושה מלחמות, הוא לא יכול להיות טלית שכולה תכלת. הוא נאבק על טוהר הנשק, אבל גם צבאות אחרים נאבקים. ברגע שיש לך מדינה ככל המדינות, אתה נמצא באותן דילמות וסיטואציות כמו כל האחרים".

אין היום שמאל

וגם אתה, כמו אנשי רוח אחרים, נמצא בתחושה שגם בהשוואה למדינות "נורמליות" אנחנו בתהליך הידרדרות?

"אני נגד עתידנות. קשה לדעת בדיוק מה יהיה, אבל אפשר להתריע על מגמות. ברור שיש חשש מתהליכי פאשיזציה של ישראל. אני מדבר על חציית קווים, שפעם היו לגמרי מקובלים, של מותר ואסור. הכיוון הגזעני פושה בנו בצורה בוטה. והאסון הגדול הוא שהמנהיגות לא רק שלא בולמת, אלא במידה מסוימת דוחפת את זה. ההתקפות שהיו השנה על הרמטכ"ל ועל שר הביטחון והעובדה שראש הממשלה לא התייצב בבירור להגנתם, זה דבר קשה מאוד. אני לא חושב שהוא תומך בכיווני ההסתה, אבל זה שהוא לא מעז לצאת נגדם רק מחשש לאיבוד קצת פופולריות זה מאוד חמור. וכשהנשיא מנסה לעמוד בפרץ, תוקפים אותו גם".

יש טענה ששבירת המרכז היא לב הבעיה, כך שההקצנה משמאל מזינה הקצנה ימנית ולהיפך.

"ההקצנה משמאל מאוד קטנה. תמיד היו חוגי שמאל קיצוניים, אפילו יותר קיצוניים מאשר היום. בהשוואה למצפן, הרי אפילו מרצ היא לא בדיוק קיצונית. להיפך, הבעיה העיקרית היום היא שאין שמאל. יש רק ימין ומרכז. אני מסכים שיש בעיה של היעדר מרכז ברור שלפיו מתנווטים. זו בעיה גדולה של כלל התרבות המערבית היום. מהותו של העידן הפוסט–מודרני היא שאין בו מרכז. היום המערכת כולה מפוררת, וזה נכון גם בפוליטיקה וגם בתרבות. כל המערכת העולמית היא כזו.

"אין היום אפילו מדינה אחת שאתה יכול להצביע עליה כמרכז עולמי. במידה מסוימת ארה"ב עדיין ממלאת תפקיד כזה, אבל גם היא נחלשה מאוד. בתחום התרבות זה בוודאי חסר. יש לנו עדיין כמה סופרים שנתפסים כחשובים, אבל זה לא זה. צריך מרכז שלא יתבסס על עסקנות ספרותית, אלא יקנה את מקומו באופן מקצועי, ואין כמעט כלים ליצירת מרכז כזה. אחת הדוגמאות בתחום הספרות היא שגם אין כתבי–עת חשובים. אתה לא רואה אפילו התנגשות בין אסכולות. אם בכלל, יש רק עימותים לצורך קידום".

את חבורת ערספואטיקה אתה לא רואה כאסכולה?

"זו קבוצה שיש לה מכנה משותף תמאטי, אבל היא בוודאי לא אסכולה ספרותית. גם אין להם יומרה לכך. זו תופעה מעניינת מבחינה סוציולוגית, שדור שלישי עדיין חש קיפוח, אבל הם עוד לא יצרו יצירה גדולה ולא ברור בכלל אם יהיה לזה המשך".

גם אתה חש, כמו רבים בעולם התרבות, מאוים מהמדיניות של שרת התרבות, מירי רגב?

"באופן אישי, היות שההוצאה שלנו לא נתמכת ממשלתית, אני פחות נתקל בבעיה. בתחומים כמו תיאטרון וקולנוע, שתלויים לגמרי בממשלה, אפשרות הצנזורה הרבה יותר מאיימת. אלה דברים שאי–אפשר לשנות בקלות שבה מדברים עליהם: לקצץ חצי מהתקציב של האופרה, לאחד את הבימה עם הקאמרי. בשביל לעודד את התזמורת האנדלוסית לא צריך לחסל את האופרה הישראלית. כך שגם אם השרה עושה דברים נכונים, הדרך היא נוראית. נכון גם שחשוב לעודד תרבות פריפריאלית, ויחד עם זה צריך להבין שמרכז התרבות של כל חברה בסופו של דבר נמצא בערים הגדולות. התרבות הצרפתית מרוכזת בפריז והתרבות הבריטית בלונדון".

הערכה‭ ‬גדולה‭ ‬לאיש‭ ‬אמת‭ ‬שמעולם‭ ‬לא‭ ‬דרש‭ ‬לעצמו‭ ‬דבר‭. ‬אירוע‭ ‬לרגל‭ ‬הגיעו‭ ‬לגבורות‭ ‬של‭ ‬פרופ‭' ‬עוזי‭ ‬שביט‭ ‬בבית‭ ‬ביאליק‭, ‬תל‭ ‬אביב צילום‭: ‬נטע‭ ‬אלונים‭. ‬באדיבות‭ ‬בית‭ ‬ביאליק‭ - ‬עיריית‭ ‬תל‭ ‬אביב–יפו

הערכה‭ ‬גדולה‭ ‬לאיש‭ ‬אמת‭ ‬שמעולם‭ ‬לא‭ ‬דרש‭ ‬לעצמו‭ ‬דבר‭. ‬אירוע‭ ‬לרגל‭ ‬הגיעו‭ ‬לגבורות‭ ‬של‭ ‬פרופ‭' ‬עוזי‭ ‬שביט‭ ‬בבית‭ ‬ביאליק‭, ‬תל‭ ‬אביב
צילום‭: ‬נטע‭ ‬אלונים‭. ‬באדיבות‭ ‬בית‭ ‬ביאליק‭ – ‬עיריית‭ ‬תל‭ ‬אביב–יפו

ההתפכחות מברית המועצות

שביט נולד ב–1936 בנהריים, תחנת הכוח המיתולוגית שהקים פנחס רוטנברג על גדות הירדן. אביו היה מהנדס חשמל במקצועו, שלמד את המקצוע עוד בגרמניה. הוריו עלו מגרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון, ובארץ התקבל אביו לחברת החשמל, "את החדשים נהגו לשלוח למקומות הקשים, והכי קשה היה כמובן נהריים. זה היה רחוק, וכמובן גם חם מאוד. זו הייתה התחנה היחידה בארץ שבה הטורבינות עבדו מכוח המים ולא מפחם. נולדתי שם, וגדלתי שם עד גיל עשר. היו שם 40 משפחות, ורוטנברג בנה להן יישוב. לכל משפחה הייתה דירה. היה גן ילדים, בית–ספר, אפילו אולם תרבות. חיינו כמו בקיבוץ; אפילו סדר פסח משותף. היו לנו שבע כיתות, בכל כיתה בערך 4 ילדים, עם שני מורים בכל בית הספר. פעם למדנו עם הילדים שמעלינו, פעם עם הילדים שמתחתינו, או עשינו עבודה עצמית".

בהיותו בן 10, קיבל האב הצעה לעבור לתחנת הכוח רידינג בתל–אביב. המשפחה עקרה לרמת–גן, שם למד שביט הצעיר בתיכון אוהל שם. הוא היה חבר בתנועת הנוער העובד, ועם גרעין של התנועה יצא להיאחזות בקיבוץ שדות ים (הקיבוץ של חנה סנש, שבו כתבה את שירה הנודע "הליכה לקיסריה"), שם הוא חבר עד היום. "בזמן הפילוג בתנועה הקיבוצית גם הנוער העובד התפלג לאיחוד ומאוחד, ואני הייתי במאוחד. האמנו בברית המועצות עד המשבר הגדול של 'משפט הרופאים' (משפט ראווה שאורגן לקבוצת רופאים יהודים. י"ש). אז התפכחתי מהאמונה התמימה. זו הייתה החוויה הפוליטית הכי חזקה שהייתה לי בחיים. זו הייתה חוויה של מות האלוהים".

תחום הספרות, הוא אומר, עניין אותו עוד מימי התיכון. וכך, כשהתאפשר לו לצאת ללימודים אקדמיים – בין היתר, בזכות הקמתה של אוניברסיטת תל–אביב, שהפכה את המרחק בין שדות ים לאוניברסיטה לסביר יותר מאשר האוניברסיטה העברית – הוא בחר ללמוד ספרות עברית. לדבריו, הוא לא תכנן קריירה אקדמית, "אבל דבר גרר דבר: הציעו לי להמשיך לתואר שני, ואחר–כך לדוקטורט. בכל התארים שילבתי בין לימודים לעבודה בקיבוץ. אבל ברגע שעשיתי דוקטורט והוקפצתי ישר למרצה בכיר, זה כבר לא הסתדר ועברתי לעבודה מלאה באוניברסיטה".

הייתה במשך השנים התלבטות אם להישאר במשק?

"כמעט שלא. בסוף שנות השמונים היה משבר כלכלי גדול בקיבוץ והרבה אנשים עזבו. אז גם אנחנו התלבטנו. אבל אז כבר הייתי במעמד כזה באוניברסיטה שאמרתי שלא יקרה כלום גם אם אעזוב מאוחר יותר, כי עתידי הכלכלי מובטח. וכך נשארנו".

באוניברסיטה הוא כיהן גם במגוון תפקידי ניהול: ראש החוג לספרות, ראש המכון ללימודי היהדות, ראש מכון קיפ לספרות. במקביל לתפקידיו האקדמיים הוא הוזמן לכהן גם במערכת הוצאת הקיבוץ המאוחד, וב–1985 קיבל את ההצעה לנהל את כל ההוצאה. עד צאתו לפנסיה מן האוניברסיטה, ב–2004, הוא מילא את שני התפקידים במקביל, ומאז מוקדש כל זמנו להוצאה.

זה מצער אותך שהרבה שנים אתה כבר לא עוסק במחקר?

"לא נורא. אם היה מצער, הייתי עושה את זה. אני עוד כותב מדי פעם מאמרים, אבל אין לי זמן לכתוב ספרים".

הוא אומר שהשיקול הכלכלי הפך לשיקול הרבה יותר מרכזי מבעבר: "אנחנו חייבים כל הזמן להיות מאוזנים. התנועה הקיבוצית, שהיא למעשה בעלת ההוצאה, לא תסכים לסבסד אותנו, ואני מעריך שאילו הייתה צריכה היום להחליט אם להקים את ההוצאה, היא לא הייתה מקבלת החלטה כזו. אני עצמי, אגב, לא איש ארגון. התפקיד שלי למעשה הוא יותר עורך ראשי של ההוצאה מאשר מנכ"ל במובן הקלאסי. אני נהנה מכך שיש פה לצידי אנשים אחרים שעוזרים לי בתחום הכלכלי ובתחום השיווק, אם כי ברור שגם אני כעורך ראשי חייב להתחשב בשיקולים האלה".

שאלת הקדנציות הארוכות מאוד של מנהלים בתחום התרבות הועלתה לאחרונה עלידי שרת התרבות. כמי שמכהן בתפקידו כבר 31 שנה, מה דעתך על כך?

"אני חושב שחילופים הם דבר בריא, במיוחד בתפקידים שאחראים יותר ממני גם לצד הכספי. יחד עם זאת, חשוב שיהיה רצף משמעותי. לכל אדם יש תחליף אבל זה יכול להיות גם תחליף גרוע. אני עצמי כבר הייתי פורש אילו הייתי בטוח שהתחלופה לא תפגע בהוצאה. מכיוון שאני לא בטוח, אני נשאר. במקרה שאעזוב, יש לי מי שיחליף אותי – אברם קנטור, שהיה מנכ"ל ספרית פועלים, וממילא עובד לצידי גם כיום, וגם הוא לא הכי צעיר. אני לא מאמין בהכשרת יורש. צריך לדאוג שיהיה לידך קאדר של אנשים טובים, ומתכם כבר יצמח מישהו".

אלתרמן ושלמות הארץ

ההוצאה ששביט עומד בראשה הוקמה ב–1940, כפי שמעיד שמה, על–ידי תנועת הקיבוץ המאוחד. היא התמזגה ב–2001 עם הוצאה אחרת של תנועת העבודה, "ספרית פועלים", שהוקמה על–ידי מפ"ם ב–1939; המיזוג הוא ניהולי, אבל מבחינה תוכנית כל הוצאה שומרת על הקו המקורי שלה בתוך המסגרת המשותפת.

שביט מציין שלשתי ההוצאות, כמו להוצאת "עם עובד", שהוקמה ב–1941, יש מכנה משותף: "שלושתן הוקמו בימים הקשים של מלחמת העולם השנייה. ואז, דווקא ברגע הזה שהכול לכאורה מתמוטט, מקימים את ההוצאות כדי לחזק את הרוח. לשלוש ההוצאות הייתה תפיסה דומה – להיות אחראים לכל התרבות העברית, כשם שלתנועות שהקימו אותן הייתה תחושת אחריות לכל עם ישראל. לכן, שלוש ההוצאות בלטו בכך שהוציאו גם ספרי עיון, גם ספרי שירה, פרוזה מקורית ומתורגמת, וגם ספרות ילדים. אני מרגיש שעד היום אני משמר בהוצאה שלנו את התחושה הזו – לפרסם את כל סוגי הספרות, גם הפחות רווחיים, מתוך תחושת אחריות לכל התרבות העברית: מה שאני לא אעשה, אף אחד לא יעשה. ההוצאות שלנו בולטות בכך שאנחנו לא מסחריות ולא למטרות רווח. אנחנו חייבים להיות רווחיים כדי להתקיים, אבל עובדים למען התרבות, לא לשם מקסום רווחים".

בהוצאת הקיבוץ המאוחד הדבר בולט במיוחד בשני תחומים שאינם נחשבים רווחיים: מצד אחד, תחום העיון – שבו מחזיקה ההוצאה סדרת ספרים בשם "קו אדום", וגם סדרת ספרי עיון ביהדות, על שמו של חבר קיבוץ בית אורן הילל בן חיים. על האופי השמאלי המובהק הרווח בספרי העיון הוא אומר: "אין הרבה כותבי עיון ימניים, אבל אנחנו לא מחרימים. יש לנו ספר עיון מצוין של ג'ואן פיטרס, שעוסק בשאלת זכותנו על הארץ, ובמשך שנים אנחנו מוכרים ממנו מהדורה כל שנה. הרי בקיבוץ המאוחד היה אגף מרכזי שתמך בארץ–ישראל השלמה. אבל אצל האנשים האלה, כמו טבנקין ואלתרמן, התפיסה הייתה קשורה באמונה גדולה שיהודי העולם יגיעו לארץ בהמוניהם אחרי מלחמת ששת הימים. אי אפשר לדעת מה הם היו אומרים היום, אבל לא היה להם ספק שהשליטה בארץ כרוכה ברוב יהודי ברור ובשוויון זכויות מלא לערבים.

"אני אלתרמניסט מובהק. כתבתי שני ספרים על אלתרמן. אני לא יכול לומר מה היה אומר היום, אבל אני מעריך שהוא לא יכול היה להשלים עם שלטון על עם אחר. הוא חשב שאין לערבים זכויות לאומיות בארץ, אבל יש להם כל הזכויות האישיות, ואסור שיהיה הקיפוח הקטן ביותר".

האיזון בזכות חמשה בלונים

תחום בולט עוד יותר של ההוצאה הוא תחום השירה: "בתחום השירה אנחנו בוודאי ההוצאה הבולטת ביותר בארץ. אנחנו מוציאים 25–20 ספרי שירה בשנה, ולמעשה כמעט כל הקלאסיקה של השירה העברית שאחרי ביאליק וטשרניחובסקי במידה רבה מרוכזת אצלנו. שני יוצאי הדופן הם אצ"ג, שיוצא במוסד ביאליק, ועמיחי שיוצא בשוקן. יש עוד כמה הוצאות שמוציאות שירה, אבל אין ספק שבתחום השירה אנחנו 'המרכז' שעליו דיברנו קודם". המצב הזה גרם למשל למשורר אורי ברנשטיין להקדיש את השירים שפרסם בספר ההוקרה לשביט במילים הללו: "לעוזי שביט, המו"ל של השירה העברית".

בהקשר הזה, הוא מתייחס גם לדור החדש של המשוררים הדתיים: "זה התחיל לפני 20 שנה עם חבורת 'משיב הרוח'. ההישגים הפואטיים שלהם אולי לא היו גדולים, אבל זו הייתה קבוצה ראשונה של אנשים דתיים שאמרו שכיוצרים אין עליהם סמכות רבנית. הם לא מסתירים את דתיותם ולא מתביישים בה. הם יוצרים חופשיים. הגל הזה הלך והתרחב, ואני לא מכיר את כל החלוקות הפנימיות בתוכו, אבל במשך הזמן בהחלט נוצרה שם גם שירה מעניינת, וזה בוודאי מעשיר את כלל מרחב השירה".

יש לך הערכה למה החבורה הדתית בולטת יותר בשירה מאשר בפרוזה?

"יש גם אנשי פרוזה דתיים. אבל פרוזה תובעת הרבה יותר זמן, וקשה להיות סופר שמתפרנס מכתיבה. יש כמה כאלה, כמו חנה בת–שחר שכותבת אצלנו, והיא אפילו חרדית. זו ספרות טובה, חופשית, לא מגמתית, ואולי זה נובע גם מהמקור האמריקאי שלה. נדמה לי שבלב העולם החרדי קשה יותר להצמיח ספרות אמיתית, חופשית".

איך אתם מצליחים להתקיים עם כל כך הרבה כותרים לא רווחיים?

"זה מאוד קשה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד.  במערכות של שירה ועיון אנחנו נעזרים בכל מיני קרנות. המשוררים עצמם גם יודעים שהם חייבים להשתתף בעצמם במימון ההוצאה. כך גם בספרי עיון. אם אלה חוקרים אקדמיים, הם מקבלים תקציבי מחקר משם. מה שעוזר לנו זה שיש לנו 'בקליסט' (ספרי עבר. י"ש) מאוד חזקה בספרות ילדים, אולי הכי חזקה בשוק. בגלל שאנחנו הוצאה מאוד ותיקה, רבים מהקלאסיקנים של ספרות הילדים נמצאים אצלנו. וזה מאוד עוזר לאזן את התקציב כשמדובר בספרים שנמכרים ב–40–30 אלף עותקים בשנה, כמו 'מעשה בחמישה בלונים', או הספרים של לאה גולדברג. מסתבר שכשמדובר בספרי ילדים, גם ההורים הצעירים מחפשים את הקלאסיקה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה סיון תשע"ו, 1.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-11 ביולי 2016,ב-גיליון קרח תשע"ו - 986. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: