תשובות שונות הוצעו לבעיית משמעותה של הכהונה בימינו, כשכולן למעשה מוותרות עליה כאפשרות ממשית. מבט על השאלה מזווית חדשה המציעה הסתכלות אחרת על מושג הקדושה

בילדותי חלמתי שכשאגדל אהיה כהן. התיאורים של עבודת המקדש שפגשתי הילכו עליי קסם, והיה לי ברור שכשאהיה גדול, ובית המקדש מן הסתם כבר ייבנה אהיה כהן. המכשול היחיד שעמד בדרכי היה העובדה הפשוטה שאבא שלי איננו כהן. אחרי זמן מה שהלכתי מר נפש ומיואש, הפציעה בי ההארה: אמא שלי בת כהן! וכבר החל החלום לרוץ: הרי בודאי כשהמשיח יבוא הוא יודיע שהכהונה עוברת גם דרך האמא ואני ארוץ לי לקראתו ובזיכים בידי, לבן בגדים וטוב לבב. להגנתי אני יכול לומר שטרם התבדיתי.

דבקות באוטופיה

נדמה שלא נפריז אם נאמר שמה שנותר מהכהונה בימינו הוא לא יותר מחלום ילדות; שהרי מה המשמעות של היות כהן בדורנו אם לא חלום, ציפייה, געגוע, ובעיקר – זהות ללא תוכן הראוי לה. כמובן, קיים התפקוד ה"בית–כנסתי", הכולל ברכת כהנים, כיבוד בזימון ובעלייה לתורה ופדיון של בכורות. אבל זה בהחלט לא שיקוף ממצה של אותו כהן שעליו התלבטה הגמרא האם הוא שלוחא דידן או שלוחא דשמיא (בבלי נדרים לה, ב), של זה שלראשו אחד משלושה כתרים (משנה אבות ד, יג), ומי שעליו שורר הנביא מלאכי (ב, ז) "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ–בָאוֹת הוּא".

מעבר לריקון הכהונה ממשמעותה, נדמה כי עצם מוסד הכהונה מעורר אצל האדם המודרני שאלות לא פשוטות. נדמה כי מחאתו של קרח "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" יכולה להישמע לאדם המודרני כלגיטימית, ואולי אף כשאלתו שלו על מוסד הכהונה. יפים לכך דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין: "וכן כאן, מה להכתוב לכתוב דברים בדואים שאמר קרח? אבל באמת אינם דברים בדואים לגמרי" (פרי צדיק, קרח, א). בעיות אלו מחריפות נוכח העובדה שבצד ההתרוקנות של הכהונה מתוכן פוזיטיבי, לא חל שינוי בצד הנגטיבי שלה: איסורי החיתון המוטלים על הכהנים בימינו תקפים באותה מידה שהיו תקפים בזמן של כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם; ומה יאמרו לעצמם כהן וגרושה שמבקשים להתחתן, או כהן שאשתו נאנסה וכעת עליו לגרשה?

ניתן לכאורה לומר שאין כאן בעיה עמוקה וקיומית; מצב הכהונה אמנם מרוקן ודהוי, אך מסיבות "טכניות" ולא מהותיות. ממילא, הפתרון לבעיית הכהונה בימינו הינו דווקא עיסוק מוגבר בכהונה האידיאלית, הנוסטלגית, במטרה להשיבה עד מהרה להיות ממשית וריאלית. כך מספר הרב הנזיר:

בערב נכנסתי לבית מו"ר החפץ חיים, והוא התחיל לדבר איתי באריכות על משפחתנו הכהנים, שמהם רבנים וגדולי תורה. וכן אמר… הנה יבנה המקדש, ותהי העבודה, ותהיינה שאלות להלכה, בהלכות קדשים – את מי ישאלו, את הרבנים? הם למדו שולחן ערוך יורה דעה, חושן משפט, אורח חיים, אבל לא הלכות קדשים. ובכן עלינו הכהנים להתכונן וללמוד הלכות קדשים (בתוך: משנת הנזיר, ירושלים תשס"ה, עמ' 10–11).

סיפור זה הפך בימינו לתופעה חברתית ותורנית, שבה מכונים או כוללים שונים עוסקים בענייני קדשים "עובר לעשייתם", ומייצרים תנועה של המתנה ודריכות לחידוש מוסד הכהונה: מעמד דמוי הקרבת קרבן פסח, תרגול כהנים בזריקת הדם, תפירת בגדי כהונה מחד גיסא, ומאידך גיסא פרסומים תורניים בענייני המקדש בצורה קונקרטית וריאליסטית.

תנועה זו אכן מביאה מזור מסוים לבעיות שהוצגו לעיל, אך היא גוררת עימה בעיות קשות. תנועה זו דבקה בחלום, בכמיהה, בגעגוע – ובכך מטעינה את הכהונה העכשווית בממד רוחני עמוק ובהשראה אוטופית. כמו כן, יסודה של תנועה זו בהיענות לעולם הכהונה שהתורה מכוננת, בדבקות בשורשיות היהודית הקשורה לכהונה – ובכך היא נוגעת במקור החיים היהודיים, ומשמרת את גחלת הייחול לחידוש הברית עם הקב"ה במלואה, כקדם. אולם, מצד שני, ניתן לחוש בתנועה זו כוחניות מסוימת כלפי המציאות; כוחניות שמתעלמת מן המציאות היהודית הנוכחית שבה מימוש ריאלי של הלכות קדשים עשוי להיות חירוף וגידוף. בכך עלולה תנועה זו לייצר זרות וניכור לעולם הכהונה: עיסוק פונדמנטליסטי בהלכות כהונה, ללא שום התחשבות במציאותה הנוכחית, עלול להביא להרחקתה והזרתה באופן בלתי הפיך.

זהות‭ ‬ללא‭ ‬תוכן‭ ‬הראוי‭ ‬לה‭. ‬מקום‭ ‬המיוחד‭ ‬לכהנים‭ ‬בבית‭ ‬הקברות‭ ‬בהר‭ ‬הזיתים‭, ‬ירושלים
צילום‭: ‬אוליבייה‭ ‬פיטוסי‭, ‬פלאש‭ ‬90‭ ‬

לא ממש כהנים

קיימת גם אפשרות הפוכה להתמודד עם בעיית התרוקנות הכהונה מתוכנה: השלמה עם התרוקנות זו, והעצמתה. לא רק שמוסד הכהונה התרוקן מתוכנו המקודש, אלא גם הכהנים של ימינו אינם בעצם כלל "כהנים". מגמה זו זוכה לביטוי חשוב בספרות ההלכתית: "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים", פוסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה כ, א), ולפיכך אין הם זכאים לאכול בימינו אפילו את מתנות הכהונה שאינן תלויות במקדש. היו אף פוסקים כמהרשד"ם שייסדו מכך היתר לכהן לחיות עם שבויה שיש חשש שנבעלה לנכרי, למרות שעקרונית הדבר אסור: "הרי שכהנים בזמננו אינם כהנים ודאי… שהכהנים בזמן הזה שעולים ראשון לקרא בתורה אינו אלא מנהג בעלמא" (אבן העזר סי' רלה).

הרי לנו שגם בעניינים הלכתיים חמורים קיימות בהלכה דעות כבדות משקל שלא מתייחסות לכהנים ככהנים של ממש. קביעות הלכתיות אלו מעניקות גושפנקה למציאות של כהונה אבודה ללא מקדש, וכמעט סותמות עליה את הגולל. מוסד הכהונה שנותר הינו בעצם מוסד של בית הכנסת ותו לא.

כיוון נוסף שהתפתח עם השנים ביחס לכהונה, וקרוב לאופיו של הכיוון הקודם, הוא ההתמרה של ה"כהן שבבשר" ב"כהן שברוח". ניסוח חריף ומפורסם לתופעה זו מצוי במשנה החותמת את מסכת הוריות (ג, ח): "ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"; בסופו של דבר הקדושה נקבעת בזכות המאמץ הרוחני ולא בזכות השרירותיות של היוחסין. מי שהמשיך כיוון זה היה הרמב"ם, בדבריו בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג, יב–יג):

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' […] ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'… הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים.

דבריו של הרמב"ם מבטאים הפרטה של כוחה של הכהונה וקדושתה ל"כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו".

בדורנו נוכל למצוא תהליכים מורכבים יותר המגיעים מעולמה של ההתעוררות החסידית–ניו–אייג'ית. אחד מהווקטורים שהתעוררות זו מובילה הוא תרגום של התורה על שלל מצוותיה ופרטיה לעולם בעל משמעות רוחנית וקיומית לאדם הפרטי. בדרך זו ישמש עולם הכהונה עולם סמלי ומופשט המכונן מושגים כמו שליחות, קדושה, שירות וכדומה – אולם כולם יוסטו מהמרחב הממשי והריאלי אל המרחב הפנימי: לא עוד "הכהן המקבל את הדם והולך לזרוק אותו על קיר המזבח" אלא "הכהן שבתוכי". התרוקנות הכהונה בעם ישראל תבוא על השלמתה ומילויה בהתקתה למרחב האינדיבידואלי הפנימי.

כאמור, רעיונות אלו הם פנים שונות ליסוד אחד: לא אל הכהונה נשואות עינינו; כהנים שבתוכנו אינם כהנים, ואת קדושת הכהן הנשגבת יכול כל אחד מבאי עולם, בין כשר בין ממזר, למצוא ולהשיג בעצמו. יש בדברים אלו, בעיקר במשיכת הכהונה אל העולם הפנימי והרוחני, מעין גאולה לעולם זה; בעוד שלפתחה של הכהונה הממשית רבצה חטאת הממסדיות, האליטיזם וההשחתה המוסרית, כעת משמשת הכהונה מצע רוחני נקי ומאיר לכל באי עולם.

אולם כאן טמונה הבעייתיות הגדולה שבתנועה זו. בין אם נהנהן למציאות שבה כהנים "בחזקה הם כהנים" (ואולי בסתר לבנו נשמח על גלגולי ההיסטוריה שסייעו בידנו להשתחרר ממציאות כהנית שאיננה מתאימה לעולמנו), ובין אם נצדד בהתמרת הכהן שבבשר לתלמיד החכם ובהפיכת עולם הכהונה לעולם סמלי ופנימי – הרי שאיבדנו, בסופו של דבר, את עולם הכהונה הממשי. יש כאן ויתור דרמטי המהווה, במידה מסוימת, הפרה של ברית – ברית הכהונה. הכיוונים שהוצגו לעיל מעצבים את הכהונה כמשחק תפקידים ומוותרים בכך על הממשות הכהנית.

ברית מן העבר

ברצוני להציע קווים למבט שונה על התרוקנותה של הכהונה מתוכן.

חיי הרוח משולים לנהר הזורם בכיוון אחד, וכמו כל הנהרות הם מקיאים בדרך הילוכם עצמים מתים; במחיר זה בלבד נקנית להם האפשרות להתחדש תדיר… לא כן בעמנו, שחייו אינם מהלך חד כיווני, כדרך חיי האומות. חוסר ההיסטוריה, ואם בלשון של חיוב – הנצחיות שלנו, מעלה את כל רגעי תולדותינו על מישור אחד. וכיוון שכך, לגבינו איסוף היסודות הנחשלים הוא צורך חיים תדיר… וצורך חיים דווקא, היינו שצריך שבנצחיותנו נוכל לחיות (פרנץ רוזנצוויג, נהריים, ירושלים תשל"ח, עמ' 90–91).

כפי שניתן לחוש, שאלת הכהונה הינה רק נימה מתוך אריג סבוך של שאלת "עדכון" התורה והברית. שאלה רדיקלית זו מולידה את הפיתוי הגדול לעדכון כמו גם את הפיתוי הגדול להתבצר, להתגבר באופן הרואי ולאחוז בכל מה שיש בחזקה ובשמרנות. משלו היפה של פרנץ רוזנצוויג מציע בפנינו אפשרות נוספת: לא לעדכן או להיפרד (שכן זו השתקה של העבר), ולא לאחוז בקנאות כאילו שום דבר לא השתנה (שכן זו השתקה של ההווה) – אלא לחיות בדיאלוג. "הנצחיות שלנו" – שהיא נגזרת של ממד הברית בינינו לקב"ה – "מעלה את כל רגעי תולדותינו על מישור אחד". מישור זה איננו חד כיווני; אין בו "פרויקט קדמה" אך אין בו גם צפייה נוסטלגית בעבר מפואר; יש בו פשטות, מישוריות עגולה, שבה מתנהל שיח בין כל הנקודות הנמצאות במרחק שווה מהמרכז.

דיאלוג זה נעוץ בתודעת הברית. אולם דתיות של ברית אינה התנועה הדתית הראשונה שהיינו מציירים לעצמנו. התפיסה הגולמית של חיים דתיים נעה בדרך כלל בין דתיות של ציות (שאין בה הווה) לדתיות של התגלות (שאין בה עבר). בשונה מכך, תנועת הברית הינה תנועה שמאחדת עבר והווה בכך שהעבר הופך להיות נצחי עבור העתיד לבוא, שהוא ההווה. אך בל נטעה: לא מדובר כאן בנשיאת הפכים רומנטית, או בהגעה לכדי סינתזה, אלא בדיאלוג סתום ששני הצדדים בו אינם יודעים לשוחח זה עם זה בפשטות.

הפועל היוצא של חיי ברית הוא השאילתא, המלווה במועקה; בחיי ברית אין התשובה הישירה הקיימת (או מידמה להיות קיימת) בדתיות של ציות או בדתיות של התגלות. החיים בברית (כמו גם בברית הנישואין) הם סך של שאלות שמייצרות תשובות אך גם תהיות, רגעים כמוסים של הבנה ושיבה מחודשת אל השאלה: מיהו זה שמולי? מה הוא רוצה ממני? מה טיב ההיות הזאת ביחד?

מכאן נשוב אל הכהונה. ההתרוקנות של הכהונה הינה תוצאה בלתי נמנעת של חיי הברית. ברית זו איננה רק הברית הכללית עם הקב"ה ועם מצוותיו, אלא ברית הכהונה עצמה: "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יג). כשנכרתת ברית, היא הופכת מיד ללא רלוונטית ולא עדכנית, שהרי הברית מיועדת להיות נצחית, מעל לזמן. מכאן שהתרוקנותה של הכהונה מתוכנה הקדמון היא הזמנה רבת עוצמה לדיאלוג עימה, כחלק מברית הכהונה. כעת הכהונה איננה מובנת מאליה, ומכאן היא יכולה להצמיח דיאלוג פורה יותר. אל לנו למהר ולהעמיס על התרוקנות זו תכנים אלטרנטיביים, אך גם אל לנו להאיץ את ההתרוקנות לכדי טאטוא והעלמה. ההתרוקנות היא מופעה החריף של הברית, ולפיכך עלינו להביט בה נכוחה.

במובן זה, הכהן הינו נשא של שאילתא; נוכחותו במרחב היהודי שואלת ללא הרף – את עצמו, אך גם את הישראלים הסובבים אותו.

משל למה הדבר דומה? בתוך הבית יש חפצים שונים: מערכת סטריאו מבריקה ומשוכללת, אך גם רדיו טייפ ישן ובובה מרוטת אוזניים. האם חייבים לבחור בין זה לזה? חפצים שבורים ו"אלטע זאכן" הם חלק מהבית לא פחות מהמבריק, המשוכלל והחדיש (הרב שג"ר, להאיר את הפתחים, עמ' 167).

הכהן מתפקד כ"אלטע–זעכן": זהות שפעם הייתה מלאת משמעות, פאר והדר, וכעת מה שנשאר ממנה הוא רק רשימו מתפורר ובלתי מובן של זהות זו. אולם נוכחות זרה זו עשויה להיות מצע רוחני משמעותי לא פחות (ואולי אפילו יותר) מנוכחותו המובנת מאליה: כעת היא מהווה מקור חי ובועט לשאילתא שנוצרת מתוך הבחירה הא–לוהית בזרעו של אהרן. הדיסוננס שנולד מנוכחות זו הוא הליבידו של חיי הברית. "מנין שאם לא רצה, דפנו [רש"י: הכהו וקדשו בעל כורחו]? תלמוד לומר: וקדשתו, בעל כורחו" (בבלי יבמות פח, ב). הציווי להנכיח את קדושת הכהן, אפילו בעל כורחו, מקבל משנה–משמעות לאור דברים אלו. עלינו להטות אוזן ולהקשיב. מה שואלת אותנו נוכחותו של הכהן? מה שואלת נוכחות זו אותו עצמו?

טעם של עוד

ניתן לחוש כי מאחורי דיוננו בכהונה מסתתרות שאלות שחוקות לעייפה בדבר טיבה של הקדושה הפרסונלית בעולמנו: מה המשמעות של היות נבחר, היות קדוש? בהקשר זה, שאלת נוכחות הכהונה עשויה להיות – בשלב ראשון – מצע נקי, חדש ומאתגר לשאלת הקדושה האישית היהודית או הכוהנית. הקדושה הכוהנית עשויה לשקף עבור ה"אחר" הישראלי את קדושתו שלו; עד שאני תמה על קדושת הכהן המרוקנת מתוכן, מה אני אומר על קדושת ישראל שלי? שיקוף זה עשוי לחזור אל הכהן ולעורר בו נשאלות דומה.

ואמנם, ייתכן שכעת נבין את מושג הקדושה עצמו כמרוקן מתוכן; התרוקנות שאיננה רק מצב חולף, אלא – אולי – גילוי גבוה יותר של הקדושה. קדושת הכהן עשויה לשקף את היות קדושת הבחירה, בכללה, "מסמן" ללא "מסומן" קונקרטי: ייצוג, איתות, שם – שאין לו דימוי, תוכן ועולם משמעות מסוימים. בכך עשויה קדושת הבחירה לחזור אל הרגע הראשוני, שבו הייתה קריאה בשם שעוד לא התמלאה בבירוקרטיה, במוסדות או בחבילת אידיאות מסוימת.

אולם שאלת הכהונה עשויה לחולל דיון פנימי יותר, משוחרר מהשאלות הגדולות ופנוי להעמיק את חווית האמונה היומיומית. קדושת הכהן עשויה להעניק ממד נוסף של שאלה, בכך שהיא מייצגת קדושה נוספת, עודפת. את העודפות הזאת זיהה כבר קורח: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?!". אם הקב"ה בחר בעם ישראל לקדשו, איזו משמעות יש למרחב קדושה נוסף בתוכו? מה זה אומר על הקדושה, על הבחירה, אם לאחריה יש בחירה נוספת? שהרי יש שם "עוד" קדושה, בכהן העומד מולי; הבחירה הא–לוהית לא נגמרת בבחירת ישראל; יש "עוד". התחושה כי הקדושה איננה מסוימת, אלא "יש אחד ויש שני לו", עשויה לשחרר את הקדושה מהנוקשות הטוטאלית שלה, ולפתוח אותה אל מרחב ה"עוד" שלה. שהרי מרגע שיש "עוד" אחד, יש "עוד" הרבה (ואולי לכך התכוון הרמב"ם בדבריו על "כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו").

שהרי כזאת היא ברית הכהונה, ברית מלח – שמורה, בעלת חיי מדף ארוכים, אך בד בבד ריקה ממתיקות, מאיכות שמנה של טעם; וכמו מלח, היא מוסיפה טעם ותבלין הפותח פתח ל"עוד".

יוסי גמליאל הוא אברך בישיבת הר עציון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה סיון תשע"ו, 1.7.2016