הלכתא בגלותא | חיים בורגנסקי

לאורך כל שנות הגלות ההלכה נדרשה להגיב למציאות המשתנה. מה שיהפוך אותה לציונית איננו ההכרה שלה במציאות החדשה שבמדינה, אלא הפיכתה לשותפה מלאה בעיצוב דמותה

חרף מרכזיותה בעולם היהודי, מאז יציאתנו לגלות ההלכה מעולם לא השתתפה בעיצוב המציאות שבה חיו היהודים. חיי הגלות אתגרו את ההלכה וזו נדרשה ללא הרף לתת תשובות בדיעבד למצבים משתנים. כאשר נרדפו היהודים היא הייתה צריכה לתת הנחיות ביחס למצוות קידוש ה', וכאשר חיו היהודים בשלום עם שכניהם היא עסקה בהלכות היחסים בין יהודים לגויים. היא נתנה דעתה ליחס בין השיפוט הפנימי הקהילתי לבין השיפוט הציבורי, הנכרי, ועסקה באינספור שאלות אישיות בכל חלקי השולחן ערוך. למעשה כיסתה ההלכה את כל מרחב החיים של יהודי הגולה, ובמרחב חיים זה היא עסקה.

מכיוון שכל ימי התגבשותה של ההלכה היא לא הכירה מציאות של מדינה יהודית עצמאית, לא נוצרו בתוכה דפוסים וכללים הלכתיים הנוגעים למדינה יהודית. אפילו אותם תחומי הלכה ממלכתיים שהתורה שבכתב עוסקת בהם, ושטופלו מעט בחיבורי היסוד של התורה שבעל פה, לא זכו לפיתוח ולעיסוק אינטנסיביים בהמשך דרכה של ההלכה, שכן ההלכה לא "חשבה קדימה" אלא ביקשה לאפשר את חיי ההווה.

ביטוי חריף ל"גלותה" של ההלכה במדינת ישראל. בית המשפט העליון צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

ביטוי חריף ל"גלותה" של ההלכה במדינת ישראל. בית המשפט העליון
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

חזון שלא התממש

במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים כבר היה ברור שבמוקדם או במאוחר תקום בארץ מדינה יהודית. למרות זאת, כמעט שלא נוצרה אז יצירה הלכתית הנוגעת לדמותה של מדינה. הראי"ה קוק לא עסק בהלכות מדינה, למרות עיסוקו הרב במשמעויות הרוחניות של התחייה הציונית, וכך גם לא הרבנים הראשיים האחרים.

רק סמוך לקום המדינה, בחורף 47'–48', אנו מוצאים אצל הרב הרצוג ואצל רבנים אחרים עיסוק נרחב בתחומים אלה, כשהוא מלווה בתחושת דחיפות שנבעה מהרצון להציע תוכנית פעולה הלכתית למדינה יהודית לקראת הקמתה. לרב הרצוג היה ברור שלמדינת ישראל עתידה להיות חוקה, והשאלה מה יהיה אופייה הייתה בעיניו שאלה מהותית: האם המדינה היהודית תאמץ אל קרבה את רוחה של תורת ישראל ובכך תהפוך חלק מהרצף ההיסטורי של מסורת ישראל, או שתבקש לחקות מבחינה משפטית את המדינות המודרניות.

על מנת לענות על הצורך הדוחק חיבר הרב הרצוג "תחוקה לישראל על פי התורה" – הצעה לביסוס חוקתה של המדינה היהודית העומדת לקום על ההלכה היהודית. בהצעה זו, ובחיבורים אחרים מאותה תקופה, מתח הרב הרצוג את גבול ההלכה עד לקצה במגוון נושאים, ובלבד שאפשר יהיה לומר שהמשטר המשפטי במדינה "לא יהא בשום פרט בניגוד לתורתנו הקדושה".

הרב הרצוג הבין שההלכה כפי שהיא לא יכולה לתת מענה לצרכים של מדינה עצמאית, ולכן קרא לפיתוח מהיר ואינטנסיבי של תחומי ההלכה הרלוונטיים, באופן שיאפשר להשתמש בהם כתשתית למדינה יהודית ודמוקרטית. מודעותו לקשיים העומדים בפניו, הן מבחינת ההלכה והשקפת עולמה והן מבחינת יכולת ההתקבלות הציבורית של ההלכה בחברה היהודית החילונית ברובה, לא ריפתה את ידיו, והוא ואחרים סברו שבתוך זמן קצר תוכל ההלכה להשלים את החסר, ולהיות רלוונטית לניהולה של מדינה יהודית מודרנית במאה העשרים.

אלא שחלומו של הרב הרצוג לא התגשם, ואיש, כולל מנהיגי המפלגות הדתיות, לא היה מוכן לשקול את האפשרות שחוקת מדינת ישראל תהיה מבוססת על ההלכה. יתרה מזו, ההלכה לא הוזמנה מעולם אל שולחנה של היצירה הציונית, ומדינת ישראל קמה וקיימת עד היום כמדינה יהודית ללא זיקה להלכה היהודית.

מקימי המדינה לא חלמו את חלומו של הרב הרצוג, ולא ביקשו לגאול את ההלכה מגלותה. מעולם לא נשאלה ההלכה לדעתה בדבר ניהולן של מערכות משפט במדינה יהודית, ובוודאי לא נזקקה להביע את דעתה בדבר צבא יהודי. כך ביחס לכלכלה, למדיניות חוץ ופנים, לשאלות חברתיות, לדרכי שלטון ועוד ועוד. מובן שניתן היה לומר שלהלכה ממילא אין די כלים לטפל בשאלות האלה, וכאמור למעלה בכך הודה גם הרב הרצוג. אולם יש לזכור שגם מסורת מדינית חילונית רחבה לא הייתה קיימת באותו זמן בעם היהודי, ורק עצם קיומה של המדינה הביא לפיתוחה של מסורת כזו.

תגובות של בדיעבד

מעתה נותר תפקידה של ההלכה במדינת ישראל כתפקידה בגלות: לתת פתרונות הלכתיים לאתגרים שהמציאות מציבה בפני היהודים שומרי המצוות. אכן, בהרבה מאוד מקרים מדובר באתגרים שונים מאתגרי הגלות, אבל צריך להודות שלעתים מזומנות השוני אינו נובע רק מעצם קיומה של מדינה יהודית, אלא במידה רבה מהעובדה שמדינה זו מפנימה באופן עקבי ערכים חוץ הלכתיים (ושמא אף "חוץ יהודיים"), דבר שיוצר פעם אחר פעם התנגשות בין הקול ההלכתי ה"מסורתי" לבין קולה של מדינת ישראל.

העולם ההלכתי פיתח גישות שונות להתמודדות עם הבעיה. הפסיקה החרדית עוסקת בעיקר בטיפול בשאלות המטרידות את העולם החרדי עצמו במפגשו עם המדינה ועם העולם המודרני. בעולם ההלכה הציוני אין אחידות בשאלת המעורבות בשאלות כלליות בחיי המדינה. לא מעט פוסקים חשו את הרוח הקרה הנושבת ממדינת ישראל ומוסדותיה ונמנעו מלנסות להציע כיווני פסיקה רחבים, כלל ישראליים. מבחינתם המטרה של פסיקתם היא לתת פתרון ליהודים המבקשים לקיים אורח חיים הלכתי במציאות העכשווית. פוסקים אחרים ביקשו להביט אל החברה, המדינה והמציאות במבט רחב יותר, אולם גם אלה אינם משפיעים באופן ישיר על אותה מציאות, שהרי המדינה לא מעוניינת בתוצאות עבודתם.

דוגמה פשוטה היא בעיית הגיור שהתגברה מאוד בעשרים וחמש השנים האחרונות. רבים דורשים מפוסקי ההלכה להבין את המציאות במדינה, ובהתאם לכך להגמיש את דרישות הגיור ההלכתיות. עם זאת, הבאתם של אותם עולים לארץ לא נבחנה מראש בעיניים הלכתיות, ואף עתה, כאשר הבעיה ניצבת עמוק בלב החברה הישראלית, איש אינו מבקש מעולם ההלכה חוות דעת בעניין המשך הבאתם של עולים לא יהודים לארץ. הנה הגלות ההלכתית במיטבה: המדיניות והמציאות נקבעות מבחוץ, כשלהלכה אין יד ורגל בעיצובן, ופוסקי ההלכה מתבקשים לתת פתרון שבדיעבד למדיניות זו.

דומה שהשטח שבו בולטת ביותר עובדת "גלותה" של ההלכה במדינת ישראל הוא התחום המשפטי. בעוד החוק והמשפט הנוהגים בישראל מנותקים מהקשר הלכתי, מסיבות שונות ומורכבות, מתנהלים זה שנים דיונים סביב יכולת ההלכה להכיר במערכת המשפט הישראלית כמערכת משפט לגיטימית. מדי פעם קוראים תלמידי חכמים, חלקם שופטים, לפוסקי ההלכה לגבות את המערכת המשפטית הישראלית, וטוענים שיש לכך די מקורות הלכתיים. לדעתם, כפי שהביע לאחרונה פרופ' ידידיה שטרן בסדרת מסותיו בגיליונות "שבת", הגורמים שעיצבו את איסור הפנייה לערכאות היו היסטוריים–חברתיים, וכיום, כאשר מערכת המשפט היא ריבונית–ישראלית, אין עוד מקום לטעמים אלה.

ברור שהסתכלות זו אינה פנים–הלכתית, שהרי בעיני פוסקי ההלכה "המשפט לא–לוהים הוא", ופסילתן של ערכאות של נכרים אינה נובעת רק מנוכריותם של השופטים, אלא גם (ואולי בעיקר, תלוי אצל מי מהפוסקים) מנוכריותם של החוקים, שאינם מבוססים על דין התורה המתפתח. אמנם אין להכחיש שלאורך הדורות נזקקו יהודים למערכות משפט נוכריות, במידה רבה בתמיכתה של ההלכה, אבל אין להכחיש גם כי הדבר נתפס באופן מסורתי כמצב דיעבדי מוחלט. מעולם לא חשבו פוסקי ההלכה כי נכון יהיה לבנות את המשפט הישראלי הריבוני על חוקים המנותקים מדין התורה.

לא השתנה דבר

הדרישה מן ההלכה לכופף עצמה תחת מערכת חוקים שההלכה עצמה אינה מסכימה להם היא ביטוי חריף ל"גלותה" של ההלכה במדינת ישראל. כשמבטה של ההלכה מופנה אל תוך עצמה היא יכולה לומר כי לא קרה לה כל דבר מהותי בעקבות קום המדינה. הרבה השתנה במרחב שסביבה והמציאות אינה דומה לזו שהכירה בדורות קודמים, אבל מבחינת מקומה של ההלכה בחייה של כנסת ישראל לא השתנה דבר. ארץ ישראל נגאלה, העם היהודי נגאל, אולם לא ההלכה היהודית. זו נשארה עדיין בגלות, ולא באשמתה. הדרישה מההלכה להתחשב במציאות המשתנה אינה דרישה "ציונית" אלא הקו שהנחה את ההלכה לאורך כל דורות הגלות. תחייה של ההלכה ברוחה של הציונות תוכל להתקיים רק כאשר ההלכה תהפוך לגורם משמעותי בעיצוב דמותה של מדינת ישראל, בכל מכלול מרחביה.

מובן שיש לצפות מפוסקי ההלכה להכיר במציאות המשתנה במדינת ישראל, ממש כפי שההלכה שבגלות התייחסה לשינויים במציאות שסביבה ועיצבה את עצמה בהתאמה להם. אם, למשל, גלות ספרד ונדודי היהודים בעקבותיה, או גלי ההגירה העצומים לעולם החדש בשלהי המאה התשע עשרה, הביאו את פוסקי ההלכה להתייחס לשאלת תוקפם של מסורות ומנהגים בעולם של מהגרים, ראויה להתייחסות בהקשר זה בוודאי גם העלייה למדינת ישראל. ואם חיילים בצבאות זרים הונחו כיצד לקיים את ההלכה במסגרות הצבאיות הנוכריות, בוודאי ובוודאי צריכים לקבל חיילים בימינו הנחיות כאלה, מתוך מודעות להקשרים המורכבים של השאלה. וכך על זו הדרך באין ספור שאלות ומקרים. כל אלה יבטאו את הכרתה של ההלכה ביציאתו של עם ישראל מהגלות, אולם לא את יציאתה של ההלכה מגלותה שלה.

ואנקדוטה קטנה לסיום: האתוס החז"לי מזכיר שלושה "מתקני תקנות" היסטוריים שחיו על סיפן של תקופות רבות משמעות: יהושע בן–נון ("עשרה תנאין התנה יהושע"), עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה ("עשר תקנות תיקן עזרא") ור' יוחנן בן זכאי. שני הראשונים פעלו בראשית הקמתו של בית יהודי בארץ ישראל, ור' יוחנן בן זכאי – על סף היציאה לגלות. כמה אירוני שמסתו של שטרן הקוראת ליצירתה של "הלכה ציונית" הוכתרה בכותרת "היכן ר' יוחנן בן זכאי שלנו?", ולא "היכן עזרא הסופר שלנו?". הנה, אומר הסאבטקסט, בגלות ההלכה במדינת ישראל אנחנו מצויים, ודרושים פוסקים בעלי שיעור קומה שיאפשרו את המשך קיום ההלכה במציאות המקוטעת הזו.

הרב ד"ר חיים בורגנסקי הוא רב היישוב הושעיה ומרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ה סיון תשע"ו, 1.7.2016

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 ביולי 2016, ב-גיליון קרח תשע"ו - 986 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: