תגובות לגליונות קודמים – 987

בתגובה ל"רבנים מבחוץ" מאת יאיר שלג

זיוף ולגיטימציה לכפירה

המחשבה על שיתוף פעולה והפריה הדדית בין מובילי קהילות השונים זה מזה בדעותיהם ובאמונותיהם ייתכן שיש לה מקום, כמובן בזהירות הראויה. מסתבר שלמרות ההבדלים הרבים שביניהם יש להם נושאים משותפים רבים לדון בהם.

אבל תוכנית לימודים משותפת בענייני יהדות היא דבר בלתי אפשרי ליהודי אורתודוקסי. זה אמור לדעת שלכל לימוד תורה צריכה לקדום ברכת התורה – "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". רק אחרי ההקדמה הזאת, המבטאת את א–לוהיותה של התורה, אפשר להתחיל ללמוד. ורק על גבי ההקדמה הזאת ייתכנו מחלוקות, גם מחלוקות קיצוניות, שיהיו לגיטימיות. בלעדיה אין לימוד תורה. כי לימוד כזה מחמיץ את העיקר, שהוא מפגש באמצעות התורה בין האדם לבין א–לוהיו. רק לשם כך קיבלנו תורה.

"ישראליות" היא מכנה משותף רחב בין כל בני ישראל, ועל גביה ניתן לבנות פעולות משותפות של חסד, של התיישבות, של מאבק לטוהר השלטון, של שירות ביטחון וכדומה. היא בשום פנים איננה פלטפורמה ללימוד תורה של מאמינים לכופרים, ובוודאי לא על בסיס של שוויון.

האורתודוקסים שבחבורה הזאת, שאמרו שהם נבוכים סביב השאלה איך ההשתתפות שלהם בפורום תתקבל על ידי קהילתם, צריכים לשאול את עצמם לפני כן איך תיראה ההשתתפות הזאת, הנותנת לגיטימיות להשקפות כפרניות, בעיניו של נותן התורה.

עוד קראתי במאמר שהאנשים שבתוכנית התלבטו הרבה בשאלה האם לקרוא להתעסקות הזאת שלהם בשם הכנה לרבנות, והאם לקרוא לעצמם "רבנים". לצערי הרב, ההחלטה נפלה לכיוון של כן רבנות. אני רואה כאן זיוף נורא, וצר לי מאוד שאנשים שנקראו כאן אנשים ערכיים נפלו, מרוב התלהבותם, בפח הזה.

"רב" הוא שם שמבטא בעם ישראל, לאורך אלפי שנים, אדם המלמד לעם ישראל את דרך ה'. בתורה, במצוות ובמידות טובות. "רבנים" שדנים אם יש א–לוהים או לא זה הרבה יותר גרוע מבדיחה מגעילה. זהו זיוף חמור.

אני קורא לאנשי החבורה הזאת, שמופיעים במאמר כאנשים איכותיים, לחזור בהם, ולמצוא לעצמם שם אחר. שם שיהיה אמיתי ולא מזויף מתוכו.

משה גנץ

הרב משה גנץ מלמד בישיבת ההסדר שעלבים. ספרו "בדרך העולה" המסביר את יסודות אמונת ישראל ראה אור לאחרונה

——-

בתגובה ל"הלכות חניבעל" מאת הרב אברהם גיסר

לא טעות אלא צעד נבון

לפי הרב גיסר, "דיני המלחמה  והמשפט הבין–לאומי נכתבו לאורך המאה הקודמת ביחס לשדות הקרב הקלאסיים של מלחמות העולם ורק ביחס לעימות בין שני צבאות… במלחמות ההן… עיקר הקרב התנהל בין כוחות שריון או רגלים על פני שטחים פתוחים ולא בתוך אוכלוסייה. המטרה הייתה למחוץ את צבא האויב ולהשתלט על שטחים". זהו שכתוב מוטעה ומטעה של ההיסטוריה.

כבר במלחמת העולם הראשונה פותחה דוקטרינה שלפיה הדרך היעילה ביותר להכניע את האויב היא על–ידי הפצצות מכוונות מן האוויר כנגד מרכזי האוכלוסייה שלו, ובמלחמת העולם השנייה נעשה השימוש ב"הפצצות אסטרטגיות" לשגרתי ומקובל על–ידי כל הצדדים. הדברים הגיעו לשיא בקיץ 1945, כאשר החליטו מעצבי מדיניות ארה"ב כי הדרך היחידה להביס את יפן מבלי לאבד מספר בלתי נסבל של חיילים אמריקנים היא להטיל פצצות אטום על ערי יפן. במילים אחרות, דילמת "הנזק הנלווה" – ומידת הצדקתו – כלל אינה חדשה, ובוודאי אינה מוגבלת ל"עימות ה–אסמיטרי" ולמצבי חטיפה, כדברי הכותב.

משום כך, טעות גדולה היא לפקפק ברלוונטיות של כללי ההתנהגות שפותחו במסגרת אותו חלק של המשפט הבינלאומי העוסק בדיני מלחמה. שני כללים מתוכו תקפים במיוחד לענייננו: ראשית, החובה לשמור עד כמה שאפשר על ההבחנה בין לוחמים ו"לא–לוחמים" כיעדי פגיעה מכוונת. שנית, החובה להקפיד על "מידתיות" כאשר השגת היעד הצבאי מחייבת פגיעה כלשהי גם בחיי "לא–לוחמים".

העובדה שהאויב החמאסי בעזה מעולם לא כיבד עקרונות אלה, בוודאי מגבירה את האתגר העומד בפני צה"ל בבואו לכבד את אותם כללים. אולם אין זו סיבה לטעון כי התנהגותו של חמאס מעניקה הכשר לצה"ל לנקוט גישה מקילה, כפי שעולה למשל מטענת הרב גיסר כי "לגבי המידתיות – כיוון שחטיפה הפכה לכלי אסטרטגי בידי  ארגוני הטרור… לפיכך פגיעה רחבה באויב היא מידתית". אדרבה, ככל שגובר הקושי לכבד את הנחיות החוק הבינלאומי בנוגע ל"מידתיות", כך גוברת חובתו של הצבא לחפש דרכים להתגבר על אותם קשיים. זה, ככל הנראה, בדיוק מה שהרמטכ"ל מנסה לעשות בסוגיית נוהל חניבעל.

 עד כמה נחוץ וחיוני המאמץ הנדרש עתה על ידי הרמטכ"ל למציאת דרך פעולה שונה ניתן ללמוד דווקא מתוך הטעות הגדולה ביותר במאמרו של הרב גיסר, שלטענתו "לתפיסת חמאס, 'חטיפה' היא מטרה אסטרטגית של המלחמה". ייתכן אחרת. ניתן לטעון כי מטרתו האסטרטגית הבסיסית של חמאס היא להשתמש בחטיפה כאמצעי שיגרום למפקדי צה"ל וחייליו לשחרר כל רסן בנקטם צעדי תגובה.

מכך יוכלו הטרוריסטים להפיק תועלת כפולה. ראשית, חשיפת צה"ל לתביעות משפטיות בגין הפרת הדין הבינלאומי. שנית, ומדאיג עוד יותר, אפשרות דרדור של חיילינו לרמה הבהמית של אויבינו, מה שיהפוך את צה"ל מצבא ממושמע לאספסוף שאינו מכיר בגבולות.

מנקודת ראות זאת, החלטת הרמטכ"ל לרענן את פקודת חניבעל אינה, כדברי הרב גיסר, טעות גדולה הבאה לתקן טעות קטנה. ההיפך: מדובר בצעד נבון המשקף הבנה עמוקה של הסכנות האמיתיות הרובצות לפתחנו.

סטיוארט כהן

פרופ' (אמריטוס) סטיוארט כהן היה מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר–אילן

סכנת ההצמדות למידתיות מלאכותית

הרב אברהם גיסר משיב:

אחר הפגיעה הקשה באזרחיה ובסמליה של ארה"ב ב–11.9.2001 פלשה ארה"ב למדינה רחוקה, אפגניסטן במקרה זה, כבשה אותה, חיסלה כל מה שמצאה לנכון והחליפה את משטרה. על פי איזו אמנה בינלאומית נעשו הדברים? הטרוריסטים לא היו אזרחי אפגניסטן ושום גורם מדיני רשמי או צבאי אפגני לא היה שותף למתקפה בניו יורק. שום דבר בתריסר האמנות של דיני המלחמה, שיסודן באמנות האג בראשית המאה ה–20 (עוד לפני המצאת התעופה הצבאית) ושאינן יודעות להגדיר באופן משפטי "טרור" עד היום הזה, לא מצדיק פעולה כזו. אבל זו הייתה לדעתי פעולת הגנה נכונה וצודקת.

אין מענה בדיני המלחמה של המשפט הבינלאומי להגדרת "אויב" בלחימה בטרור בהיעדר מדינה יריבה ובהיטמעות לוחמי אויב (חלקם חסרי מדים) בקרב אזרחים. כמעט הכול מודים שבמשפט הבינלאומי המסורתי אין תשובות של ממש. למשל: "אין בסיס משפטי יציב, מנוסח ומסודר שממנו אנו מסיקים מסקנות בנושאים אלה (= העימות מול הטרור המאורגן. א"ג). מסיבה זו השאלות המשפטיות נעשות שאלות ערכיות , אתיות ומקצועיות" (פרופ' אסא כשר, בתוך: המלחמה של המאה ה 21– דמוקרטיה נלחמת בטרור, ירושלים תשס"ז).

האבסורד העולה מדברי פרופ' כהן הוא שככל שהאויב נוקט דרך אכזרית יותר ומנצל באופן המרושע ביותר את אזרחיו שלו – שאינם מגלים התנגדות לניצול הזה כיוון ש"כל תינוק הוא לוחם" על פי התעמולה החמאסית – כי אז עלינו להסתכן ולסכן את חיילינו יותר ויותר כדי להיצמד ל"מידתיות" מלאכותית של חוק בינלאומי לא רלוונטי.

איסור הפגיעה באוכלוסייה בלתי לוחמת מצוי ומודגש במקורותינו ובפסיקה המודרנית, למשל: "אין לפגוע באוכלוסייה ובודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה" (הרב שלמה גורן, שו"ת משיב מלחמה, ח"א עמ' יד). הדברים פשוטים וברורים כאשר ניתן להפריד בין לוחמים לבין אחרים ואסור באיסור גמור לפגוע בכוונה במי שאינו מעורב.

לעומת זאת, במקום ובזמן שבהם שהלחימה בטרור הפועל בקרב אוכלוסייה תומכת מחייב פגיעת אגב גם באזרחים, כתב הרב שאול ישראלי: "וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם – הם הם שערבים לזה והם עוונם יישאו. ואין להימנע מפעולות תגמול (וכל–שכן מפעולות חילוץ. א"ג) מחשש שייפגעו חפים מפשע כי לא אנו הגורמים כי אם הם עצמם ואנחנו נקיים. אכן לפגוע לכתחילה בכוונה בילדים – כזה לא מצינו" (עמוד הימיני, טז). מנקודת ראות זו יש לרענן את הפקודה באופן מוסרי ומקצועי.

——–

בתגובה ל"הלכתא בגלותא" מאת הרב חיים בורגנסקי

לאמץ את המשנה תורה

בעקבות מאמרו של הרב חיים בורגנסקי, ומאמריו של פרופ' ידידיה שטרן בנושא לפני מספר שבועות, הרגשתי חובה להגיב למאמרים ולרעיון שיש צורך בעריכת קודקס הלכתי המתאים לחיים בארץ ישראל במדינה יהודית עצמאית או לחלופין להרים את קרנה של ההלכה שהתפתחה בגלויות ישראל.

לדעת פרופ' שטרן ההלכה צריכה לעבור התאמה למציאות של המדינה העצמאית ואילו לדעתו של בורגנסקי יש להפוך את ההלכה לשותפה מלאה בעיצוב המדינה. המכנה המשותף של שתי הגישות הוא המסקנה כי לא קיים קודקס הלכתי ציוני.

משום מה, בורגנסקי שכח את המשנה–תורה, הקודקס ההלכתי של הרמב"ם שנכתב כקודקס עתידי לחיים בממלכה יהודית בארץ ישראל על כל מרכיביה: מלך, מקדש, סנהדרין וכו'. למעט התאמות להתפתחויות הטכנולוגיות, אפשר לאמץ את הקודקס כמות שהוא.

אם כן, השאלה המתבקשת היא מדוע לא מאמצים את המשנה–תורה כקודקס הלכתי כלל ישראלי, תוך העברת השולחן ערוך עם ההגהות של הרמ"א לספרייה כמקור פדגוגי ולא כקודקס מחייב? עוד תמוה מזה, מדוע נשכח מבורגנסקי ושטרן קיומו של הקודקס?

לדעתי, התשובה נעוצה בתוכן המשנה תורה בנושאים הקשורים לקשרים בין עם ישראל לגויים, המקדש ועבודתו, השלטון והסנהדרין וכו', המרכיבים העיקריים בהלכה הציונית. כותבי המאמרים רוצים הלכה ציונית אבל לא בתוכן. יותר קל להמשיך בהלכה הקיימת או בעריכת קודקס המתעלם מהמרכיבים של המדינה היהודית העצמאית. הלכות האוסרות על גויים לשאת בתפקידי ניהול או פיקוד, מחיקת עבודה זרה, איסור מכירת נשק לגויים וכו' או הלכות הנותנות תוקף מעשי לפולחן של המקדש או להחזר המלכות לישראל אינן  נוחות למי שרוצה להיראות פוליטיקלי קורקט.

אימוץ המשנה תורה של הרמב"ם כהלכה המחייבת את כלל ישראל ישלח מסר ברור וחד משמעי לרשויות המדינה, שהיהדות המסורתית והנאמנה סיימה עם הגלות ומוכנה ורוצה להתקדם בגאולת ישראל והעולם.

ברוך בן יוסף

 

ניתוק מוחלט מהמציאות היום

הרב חיים בורגנסקי משיב:

ברוך בן יוסף תמה מדוע שכחתי את הקודקס הרמב“מי. לא שכחתיו, ואפילו רמזתי לו באמרי שתחומי הממלכה “טופלו מעט בחיבורי היסוד של התורה שבעל פה“.  אכן, אף שהדברים טופלו בידי הרמב“ם, ההלכה התפתחה מאז במשך כתשע מאות שנה, ואילו בתחום הזה של ההלכה לא עסקו כמעט.

הצעתו של בן יוסף להפוך את משנה תורה לקודקס המחייב ולאפסן את השולחן ערוך “על המדף“ לוקה בשני עניינים: א. חוסר הבנה מוחלט של דרך התפתחות ההלכה. ב. בן יוסף מציע להתבסס על קודקס המנותק ניתוק מוחלט מהמציאות היום. משל למה הדבר דומה? לחולה לב שיבקש להתרפא מספרות הרפואה של הרמב“ם.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 ביולי 2016,ב-גיליון חקת תשע"ו - 987, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תשובה קולעת ענה הרב בורגנסקי לברוך בן יוסף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: