ניצוצות של אקטיביזם טכנולוגי | מרדכי רוטנברג וברוך כהנא

כשם שהחסידות ידעה להעלות את הניצוצות שהיו גנוזים בחייהם של פשוטי העם, אנו זקוקים כיום לתפיסה שתעניק משמעות רוחנית לדור ההייטק העשיר והשבע. על יסודות הפסיכולוגיה הפרוגנוסטית

השאלה מוכרת: כיצד הצליחה החסידות להפיח רוח חיים בחייהם הקשים של המוני העם? כיצד לימדה אותם לחשוף את "הניצוץ הקדוש" בשגרת חייהם הקשה ובדלותם? עד היום אנחנו ניזונים, רוחנית ורגשית, מהעולם  הרעיוני העמוק שיצרה.

הבעיה היא שהיום אנחנו חיים במציאות אחרת. עולם ה"הייטק" המופלא יצר מציאות חדשה, אחרת לגמרי מזו שבה פעלה החסידות. חיינו החומריים אינם דלים כלל וכלל. אנחנו עשירים ברמה שטרם נראתה בהיסטוריה, נהנים מחירות ודמוקרטיה, ממה לא. לא בקלות נוצרה המציאות הזו. רבים עמלו עליה, לא פחות משעמלו דורות לפניהם על תלמוד התורה. כמה משעשע לקרוא את תיאורי "המתמיד" של ביאליק, בהתאמתו לצעירי ההייטקיסטים:

 בצאתך יחידי לעתות בלילה

באחת מקריות ההייטק הברוכות…

…וראו עיניך מרחוק אור נוצץ

בחלון, ובעדו דמות אדם, הדומה

לצלו של מת מתנועע מתרוצץ…

אז מתמיד באחד מבתי המחשב

מאחר בנשף – תראינה עיניך.

בית המדרש הישן, שעליו כתב ביאליק, היה באמת "בית יוצר לנשמת האומה". בו למדנו לחפש ולמצוא את השורש הרוחני הנסתר בסבכי החיים ובנפלאות הטבע. אבל היום אנחנו עומדים מול שאלות חדשות: מנין, למשל, שואב הווירטואוז הפוטנציאלי במוסיקה, בספורט או במעבדה מדעית את הכוח הנחוץ ליצירה אקטיבית של המצאות חדשות, שכל העולם נהנה מהן?

כידוע, מעטים הם המסוגלים "להתמיד" במלאכת החדשנות ההייטקיסטית, לתעות יומם ולילה במדבר המעבדה הסיזיפית כדי לגלות נוסחת מזור לסרטן או תוכנה אינטרנטית המקִלה על תקשורת בין–אישית. האם ביכולתנו להעלות כוחות יצירה נוספים מהתת–מודע התרבותי שלנו, ולהפוך את התהליך היצירתי, שלרוב האנשים נראה כתת מדע מסתורי, לתהליך מודע הנודע לכל העדה?

אבל כדאי לרסן מעט את ההתלהבות והאידיאליזציה. עלינו להודות שהעולם ההייטקיסטי הוליד קליפות אפלות משלו. השפע החומרי שאנחנו טובעים בו לא הביא לתחושת משמעות. מה שנוצר בפועל הוא ה"קניון", המתואר להפליא על ידי דניאל שליט: עשיר, צבעוני, רעשני, רב מהומה וחסר נשמה. תקשורת כלל עולמית מרצדת ללא הפסקה, כשתכניה הולכים ומתרדדים. סחרור בלתי פוסק של מוצרים בני החלפה, ו"חברים" לפייסבוק שלעולם לא תחליף עמם שיחה עמוקה. ומעל הכול, אנחנו נתקלים, דווקא בקרב הדור הצעיר, בעלייה מדאיגה באחוזי הדיכאונות הקשים, ובעוד תופעות שאין כאן המקום לתארן.

אז מה יש לנו? שפע חסר תקדים (שעלינו לעודדו ולטפחו), ומולו בדידות, דיכאון וחוסר משמעות. כך מופיע לפנינו המודל החסידי הקלאסי של "ניצוץ וקליפה" בלבוש טכנולוגי הייטקיסטי עכשווי. ועולה השאלה: האם אפשר להשתמש במודל החסידי הישן כדי להעלות את הניצוצות החדשים מהקליפות האפלות המכסות אותם?

השפע‭ ‬החומרי‭ ‬לא‭ ‬הביא‭ ‬לתחושת‭ ‬משמעות‭. ‬כנס‭ ‬הייטק‭ ‬בין–לאומי‭, ‬
תל‭ ‬אביב‭ ‬2016 צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

השפע‭ ‬החומרי‭ ‬לא‭ ‬הביא‭ ‬לתחושת‭ ‬משמעות‭. ‬כנס‭ ‬הייטק‭ ‬בין–לאומי‭, ‬
תל‭ ‬אביב‭ ‬2016
צילום‭: ‬מרים‭ ‬אלסטר‭, ‬פלאש‭ ‬90

מפוח הניצוצות

להלן סיפורה של פגישה שהתקיימה בין מרדכי רוטנברג לבעש"ט, במהלך חלום מודרך. וכה אמר הבעש"ט:

הבעש"ט: שלום רוטנברג! אתה נראה כאילו משהו מציק לך!  

רוטנברג: אכן, במחילה מכבוד מעלתך, במשך 40–50 שנה אני מנסה להפיק מתורתך משנה פסיכולוגית סדורה. אני מודע להצלחתך המדהימה לספק להמוני אנשים תחושת משמעות באמצעות תפילה ודבקות, שמחה ואקסטזה. אבל אני תוהה אם היית יכול לספק תחושה כזו למצליחנים המופלאים של ימינו, לצעירים העמלים לשנות את העולם לאור חזונותיהם האישיים. נדמה לי שכאן היית נאלץ להודות בקוצר ידך.

הבעש"ט: איך הגעת למסקנה שגויה כזאת?

רוטנברג: כך מצטטים משמך: "זה כלל גדול בכל מה שיש בעולם יש ניצוצות הקדושים… אפילו עצים ואבנים, אפילו בכל המעשים שאדם עושה, אפילו עברה שאדם עושה יש בה ניצוצות השבירה, ומה ניצוצין שבעברה? היא התשובה".

הבעש"ט: ומהי הבעיה שמצאת בדבריי?

רוטנברג: במחילה מכבודך! תרגמת את העלאת הניצוצות לעשיית תשובה. אבל התרגום הזה מתייחס לעמידה פאסיבית מול המציאות. העצים והאבנים הם אובייקטים שאני נתקל בהם בדרכי. החטא הוא מעשה שאני עושה בבלי דעת, בניגוד להשקפת עולמי. אבל הצעירים שעליהם דיברתי פועלים במטרה מוצהרת לשנות את העולם, מתוך אנרגיה אקטיבית של יצירה. זוהי המוטיבציה המפעמת ב"מתמיד" ההייטקיסטי, השקוע יומם וליל בחיפוש סיזיפי אחר נוסחאות לשיפור איכות החיים. כיצד יתייחסו דבריך אליהם?

הבעש"ט: האם שכחת מה שאמרתי על המפוח, ש"אם (רק) יהיה ניצוץ אחד שנשאר (בגחלים), יכול לנפח בהם עד שיהיה מדורה גדולה"? האם אתה חושב שאני עצמי הייתי פאסיבי, וישבתי כל ימיי בבית המדרש? אני הסתובבתי בכפרים ולמדתי מהנפחים כיצד להפיח אנרגיה רוחנית ממדורת הנפש, האישית והקהילתית!

רוטנברג: טוב ויפה! אבל אמירות נאות כאלה אינן מסבירות כיצד להפיק "אנרגיית מפוח" כזו בעולם החדש, עולם שגיבורו הוא ההייטקיסט המתמיד המתאמץ לספק מזור למחלות, לחולאים ושאר מרעין בישין.

הבעש"ט: רוטנברג, האם אתה יודע מהו "בעל שם"? זהו רופא עממי המסתובב בכפרים, מספק תרופות צמחיות, מקיז דם… אתה חושב שבחירת הצמחים לא דרשה מה שאתה קורא "מחקר"? את התואר "בעל שם טוב" הוספתם אתם, לאחר שראיתם כיצד אני משלב ברפואת הגוף את רפואת הנפש על ידי ייחוס משמעות אמונית לכל חוויה טיפולית.

רוטנברג: מורי ורבי, הבנתי והחכמתי. אבל תרשה לי שאלה נוספת. כשטענת שהפסוק "בכל דרכיך דעהו" נשען על הפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד", הבנתי מדבריך שכדי ליצור יש לחדור לנבכיה של כל תופעה, ולהעלות משם את הניצוץ הגרעיני שבעזרתו נולד ילד. לא מדובר על ידע "דיאגנוסטי" העוסק בניתוח המציאות הקיימת, אלא בידע "פרוגנוסטי" השואף לחדור לאינספור האפשרויות הגנוזות במציאות ולהפיק מהן חזון מלהיב. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה המציקה לי: היסוד לחשיבה הפרוגנוסטית אינו נמצא, לצערי, בגישתך, ולא באף גישה יהודית שאני מכיר. היסוד לחשיבה הפרוגנוסטית נמצא, כפי שלימדנו מקס ובר, באתיקת העבודה הפרוטסטנטית. אם כן עליי לשאול, בדחילו ורחימו, אם היו יחסי גומלין כלשהם בין תכונות ההתלהבות של החסידות לבין אתיקת העבודה הפרוטסטנטית?

הבעש"ט: סיבכת אותי, אבל אנסה לענות לך. ודאי ראית ב"תולדות החסידות" של שמעון דובנוב כיצד הושפעו ה"מגידים" היהודים בזמני ממטיפים אוונגליסטים שהיו מסתובבים בכפרים ומאיימים באש גיהינום הצפויה לחוטאים. וכך טענו המטיפים היהודים כי "גיהנום של מטה הוא מקום גדול מחזיק רבבות… והאש הנמצא שם הוא גדול שישים פעמים מהאש של העולם הזה… נחלי זפת וגופרית… מיני מזיקים ומחבלים כדי להעניש את הרשע" (ע' 32). מול אלה טענתי שמטרת החיים אינה הדפרסיה הרוויה תחושות אשמה, אלא להפך, ההתלהבות ה"מאנית" והדבקות (במובן של "דיבוק חברים") הן יסוד הקיום.

רוטנברג: מורי ורבי ואדמו"רי, אכן, הפכת לילי למואר בזכות שיטה המפוח שפיתחת. אבל טרם הסברת כיצד לטפח, בעזרת הפיכה זו, חריצות ומשיגנות?

הבעש"ט: אנסה לאתגר אותך… אתם האקדמאים אוהבים להסביר תופעות במובן של "נשיאת הפכים". הרי וובר, שאותו אתה אוהב לצטט, הראה כיצד דווקא מתורת "הגזרה הקדומה" הקלוויניסטית צמחה אמונתו של הקפיטליזם ברצון החופשי. האם לא תוכל, בעזרת אותה "נשיאת הפכים", לחשוב כיצד מעלים מקליפות ההייטק ניצוצות מפיחי אנרגיה וחריצות?

רוטנברג: תודה! עכשיו למדתי שצו ה"הפוך בה והפוך בה" הוא המתכונת לחשיבת "הפוך על הפוך". ממש כמו "שמיכת הפוך", שלמרות שהיא עצמה קרה היא מצליחה לחמם את הגוף, כשהיא משתמשת בניצוץ החיים שהיה בו מלכתחילה… מסתבר שעקרון ה"בכל דרכיך" גם הוא מעין שמיכת פוך, העשויה לפתח את ה"דעהו" המדעי ולהפיח בו רוח חיים.

השורש הקלוויניסטי

כך לימד וובר: קלווין, מאבות הנצרות הפרוטסטנטית, טען שעוד טרם לידתו האדם נידון לישועת הנפש או ל"ארוריות" נצחית. ברוח דטרמיניסטית מובהקת קבע שאין האדם יכול להשפיע על מעמדו והצלחתו. ההנחות הללו היו עלולות ליצור אורח חיים פאסיבי וחסר אונים, אולם קלווין הסיק מסקנה הפוכה לגמרי. לתפיסתו, גם אם אין לאדם יכולת להשפיע על גורלו, הוא יכול לדעת אם הוא מהמבורכים או מהארורים. וזה המבחן: מי שזכה להצלחה בעולם הזה נועד לישועה גם בעולם הבא. לפיכך צריך האדם לעמול בכל כוחו בעולם החומרי שלנו, ואם יצליח בו ידע שהוא מאהובי הא–ל ונבחריו.

התפיסה הזו הפכה את המאמץ להצלחה מקצועית–חומרית (ובלשונו: "beruf", שפירושו מקצוע וגם – calling קריאה שמימית) למידתם הטובה של הצדיקים. ומכיוון שהישגים כאלה אינם נרכשים אלא בעזרת רצון חופשי, יצא שהחינוך הקלוויניסטי למשיגנות חרוצה הביא לפעלתנות אקטיבית הקרוצה מרצון חופשי.

כלומר, שני עקרונות מונחים ביסוד תנאי ה"הצלחה" ה"דטרמיניסטית" של הקלוויניסטים, ושניהם עומדים ביסוד פולחן היוזמה הקפיטליסטי:

  1. 1. בחירת המקצוע כקריאה מ"למעלה": "בנבחרים אנו מתייחסים ל'ברוף' כהוכחה לנבחרות" (קלווין, 1939, עמ' 129).
  2. 2. חתירה מתמדת למושלמות בעבודת האדם: "לכן בל נפסיק לחתור כדי שנתקדם בדרך הא–ל ובל נתייאש בגין הצלחה זעומה… עבודתנו לא הולכת לאיבוד כאשר הישגינו ביום זה עולים על היום הקודם" (קלווין I, 1939, עמ' 775–776).

האם נוסחא קלוויניסטית זו לחריצות משיגנית אינה מזכירה לנו את הנוסחה החסידית של "בכל דרכיך דעהו"?

נראה שהמנסה להתחקות אחר מקור החריצות ההייטקיסטית היהודית במדע, ברפואה, בחקלאות וכיוצא בזה עשוי לחפש את מקורה במשנה החסידית של "עבודה בגשמיות". אלא שיהיה עליו להודות שחריצות הרצון הקלוויניסטית קדמה למושג החסידי של "בכל דרכיך דעהו", ושהמשותף ביניהם מתבטא רק בהנחה הפלורליסטית שכל עיסוק שאנחנו עוסקים בו הוא מילוי רצון הא–ל.

וכאן, אולי, מקור היסוד ה"קליפתי" שבהייטקיזם. אפשר לטעון שמגרעותיו ("קליפתיותו") של העל–קפיטליזם העכשווי נובעות משורשו הקלוויניסטי. קודם כול, האנוכיות (אם אני נועדתי לישועה, זהו רצון הא–ל. אינני חייב דבר לנכשלים הרבים מסביבי). אחר כך, חוסר המשמעות הנובע מהשאיפה להצלחה למען ההצלחה בלבד (אם ישועת הנפש ניתנה לי מראש, וההצלחה אינה אלא ראייה לקיומה, אין טעם "להכניס נשמה בעשייה". המשמעות נמצאת בעצם ההצלחה). אחריהן באות החרדה הכרונית מחוסר הצלחה (שהרי חוסר הצלחה מעיד על מיועדות לגיהינום!), והדיכאון הנובע מהכישלון (זה כבר הגיהינום בעצמו).

התרופה לכך חייבת להיות מאמץ לחלץ מתוך ה"דעהו" החסידית דוקטרינה לחינוך מדעי, שידע להעלות את ניצוצות האקטיביזם הטכנולוגי–הייטקיסטי, כשם שהחסידות ה"קלאסית" ידעה להעלות את הניצוצות שהיו גנוזים בחייהם של המוני העם ה"פשוטים", אי אז לפני מאתיים שנה.

פנימיות אחדותית

הגל, ההוגה הפרוטסטנטי הדגול, טען שהמציאות פועלת לפי העיקרון הדיאלקטי של מאבק לחיים ולמוות בין כוחות מנוגדים, ומראש ידוע שבסוף המאבק יובסו וייעלמו רוב הכוחות הנאבקים. אין צורך בהעמקה מיוחדת כדי לזהות את היסוד הקלוויניסטי של הדברים: יש ארורים ויש מבורכים, אלה עתידים ליפול ואלה לשרוד. העולם אינו יכול להכיל את כולם.

הגל מכניס לתמונה את יסוד הזמן. גם ה"מבורכים" אינם יכולים להיות בטוחים במעמדם. המבורך של היום הוא הארור של מחר. ממש כפי שהנצרות ראתה את עם ישראל כמי שזכה לברכה בעבר הרחוק, ו"התארר" לאחר מכן. בדיוק כפי שמרקס ראה את מלחמת המעמדות (בעקבות הגל): הבורגנות הייתה פעם מעמד "מהפכני" מתקדם, אבל אחר כך הפכה לשליט מסואב שאבד עליו הכלח.

העיקרון החסידי של העלאת הניצוצות הוא ההפך הגמור מהדיאלקטיקה ההגליאנית. עיקרון זה קובע שאין תופעה שאין ניצוץ קדוש החבוי בה. "אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות פרק ד). תפקידנו הוא לחדור לעומק התופעה, ולחשוף את האמת הפנימית הגנוזה בה – את הניצוץ הקדוש – ועל ידי כך "להעלות" את הניצוץ הזה. העלאת הניצוצות קשורה לדוקטרינה של "נשיאת ההפכים": גם כשהתופעות החיצוניות נאבקות זו בזו באופן הגליאני–דיאלקטי, פנימיותן ה"ניצוצית" מצביעה אל עבר רובד נסתר של אחדות, שבו מתבטלים ההפכים כולם. הרובד הנסתר הזה "נושא" עליו את ההפכים ומאחד אותם בעומקם.

הדוקטרינה הזו ידעה להפיח חיים בלבו של עם סובל שגורש, הוכה והושפל שוב ושוב באפלת גלותו. כמיהתו העמוקה ביותר הייתה לזהות את הניצוץ הקדוש הגנוז במעמקי סבלו, אות לכך שהא–ל לא עזבו. החסידות לימדה אותו לזהות – ברמה הדיאגנוסטית – את הניצוץ הזה. אלא שהיא לא לימדה אותו לבנות חזון פרוגנוסטי, היכול להדריך את האדם (והעם) בדרכו לבניית עתידו במו ידיו.

מכיוון שכך, נאלצו החלוצים האקטיביסטים לפנות ל"שדות זרים" כדי לבסס את תביעתם לגאולה בידי אדם. כשרצו לבנות חברה שוויונית לא יכלו להסתפק בדוקטרינה היהודית הקלאסית של "ערבים זה בזה", אלא נאלצו לפנות אל מרקס ההגליאני–דיאלקטי. באותה מידה, ההייטקיסטים של היום אינם פונים אל דוקטרינת "בכל דרכך דעהו", אלא אל ה–"beruf" הקלוויניסטי (גם כשאינם מכירים את השורש הפילוסופי של פעילותם).

ונשארנו עם השאלה: באיזו מידה עשויה תורת הניצוצות החסידית לתרום לדוקטרינת תיקון  העולם ההייטקיסטי, ולגאול אותה מקליפותיה הקלוויניסטיות? יש לזכור כי פיתוח החריצות ההישגית המאפיינת את התרומה היהודית להייטק הטכנולוגי והרפואי בימינו מצריך "פסיכולוגיה פרוגנוסטית", וכי פסיכולוגיה זו אינה מצויה אוטומטית ביהדות כאידיאל ה"אור לגויים". להפך, זוהי מציאות של "אור הגויים", שהיהודים אימצו לעצמם. האם יש בידנו לגיירה?

אולי, אם נלך מעבר ל"נשיאת ההפכים" הפאסיבית שבה עסקה החסידות, למקום חדש שאפשר לכנותו "דיאלוג בין הפכים".

דיאלוג בין יש ליש

דיאלוג בין הפכים אינו מנוגד לנשיאת הפכים. הוא בנוי על גביו ומשלים אותו. כמו נשיאת ההפכים, גם הדיאלוג מניח את אחדותן הפנימית של התופעות. אלא שהדיאלוג אינו מסתפק בחשיפת הניצוץ החבוי בהן, ובתביעה "לבטל" את הישות החיצונית אל אותו ניצוץ. דיאלוג מניח שכל ניצוץ חייב להתפתח ככל יכולתו, לפרוץ אל המציאות ה"חומרית" ולתקן אותה בפועל. המחסום היחידי העומד בפניו הוא סכנת הפגיעה בניצוצות אחרים, לא פחות חשובים. המטרה היא לאפשר לכל הניצוצות להופיע במציאות החברתית. זה אפשרי, משום שלכולם שורש משותף. אבל חשיפת השורש אינה מספיקה, משום שאיננו חיים בעולם האצילות אלא במציאות הסבוכה של העולם החומרי, המלא בקונפליקטים קשים.

האידיאות של ה"ימין" וה"שמאל" הן דוגמה מעולה לתפיסה הזו. אם מטרתנו היא ליצור דיאלוג בין העיקרון ההייטקיסטי של "איש איש כפי יכולתו" (מתוך ציפייה לתגמול נאה על מאמציו!), והרעיון החברתי של "איש איש כפי צרכיו" (גם אם יכולתו מוגבלת מאוד!), עלינו להניח כי בכל אחד מהרעיונות האלה גנוז ניצוץ עליון, ושניהם צריכים להתפתח (באופן פרוגנוסטי–אקטיבי) ולא רק להיחשף (באופן דיאגנוסטי– פאסיבי!). איך עושים זאת בפועל? כאן מתחיל הדיאלוג בין ההפכים, והחיפוש אחר מערכת חברתית שתדע להכיל את שניהם בתוכה.

החסידות הישנה דגלה ב"ביטול" האני אל האין, שהוא מקורו. החלוצים של אתמול וההייטקיסטים של היום זנחו את ה"אין" כדי לפתח את ה"יש" ולמצות את כל הטמון בו. השלב הבא חייב לשלב את שני המהלכים: להכיר בכך שגם בפריצה הישותית יש ניצוץ עליון, שהדרך לפתחו היא דווקא על ידי פיתוחו המקסימלי. נכון שיש המון ניצוצות, וכל אחד מהם מושך לכיוון אחר: ההישגיות ההייטקיסטית, הכמיהה לסולידריות, הרצון לביטחון נפשי ולהתעלות לעבר שמחה אקסטטית, השאיפה הרוחנית לשעבד את כל ההישגים לעבודת הבורא. אי אפשר "לבטל" את ההפכים, צריך להכיר בהם כצדדים שונים של אידיאל אחד מורכב, שכולם חייבים להתממש במציאות, והדרך היחידה לכך היא דיאלוג בלתי פוסק בין כולם. מכאן אמורה להתחיל עבודה רבת ממדים, שתנסה ליצור מערכות חשיבה יותר ויותר מורכבות, המכילות יותר ויותר יסודות רעיוניים מתוך דיאלוג וצמצום הדדי.

כך יכול ערך החריצות הקלוויניסטית לחבור לנוסחת "מפוח הניצוצות" החסידית, כדי לפתח את ה"דעהו" לנורמה של חדירה "מדעית" לעצים ואבנים, ולחלץ מהם שיטות חלוציות לתיקון עולם. וקלווין יהיה כ"כלב", שיחד עם יהושע בן נון הכריז כי "טובה הארץ מאד מאד" (במדבר יד, ח) – טובה הארציות החומרית מאוד מאוד. אם מבני המן למדו תורה בבני ברק (גיטין, לז, עב), מדוע לא ילמדו בני קלווין עבודה בפתח תקווה?

פרופ' מרדכי רוטנברג הוא פרס ישראל לחקר עבודה סוציאלית לשנת תשס"ט. ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני, מרצה באוני' העברית, במכללת הרצוג ובמכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביולי 2016, ב-גיליון חקת תשע"ו - 987 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: