מפגש על אם הדרך | עדיאל כהן  

פניית ישראל לאדום נראית ממבט ראשון סיפור שולי במסכת קורות ישראל במדבר. הקבלות לקטעים אחרים במקרא חושפות את משמעותו הייחודית

את ההתרחשות ניתן למסור בתמצית: ערב כניסת ישראל לארץ כנען, שולח משה מלאכים למלך אדום ובלשון ארוכה ונמלצת מבקש כי יתיר לישראל לעבור בגבולו. אדום מסרב לבקשה, מאיים במלחמה ועל כן סר ישראל מדרכו (כ, יד–כא). לכאורה מדובר בפרשייה קטנה, ושמא אף שולית, במסכת סיפורי קורות ישראל במדבר. ברשימה זו אבקש להראות כי ניתן אמנם ללמוד את הפרשייה הזו בבידודה, כשלעצמה, אולם רק תשומת לב לזיקות המובהקות הנטוות ממנה לקטעי מקרא אחרים תבהיר את חשיבותה ואת משמעות הייחודית.

תחילה יש לשים לב כי לשון פנייתם של המלאכים למלך אדום מקבילה, באופן מפתיע למדי, לקטע המשמש בהקשר אחר לגמרי – מקרא ביכורים, אותה לשון טקסית הנאמרת על ידי עולה הרגל, והמלווה את הבאת הביכורים למקדש. אציג את ההקבלה :

מפגש ישראל ואדום (במדבר כ): כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל / (1) אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ/ (2) וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה / (3) וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים / (4) וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם (וְלַאֲבֹתֵינוּ) / (5) וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ / (6) וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם

מקרא ביכורים (דברים כו): וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ–לֹהֶיךָ/ (1) אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי/ (2) וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה / (3) וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב / (4) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים…/ (5) וַנִּצְעַק אֶל ה' (אֱ–לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ) וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ…/ (6) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה…  

כיצד ניתן להסביר את ההקבלה הזו? מה טיבה ומשמעותה?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

הד היסטורי

כמדומה שעלינו לשים לב תחילה להקבלה אחרת המעמיקה את הממד ההיסטורי של הפנייה לאדום ומלמדת כי יש בה מעבר לפנייה דיפלומטית גרידא. פניית ישראל לאדום מזכירה מפגש קדום בין אבות האומות הללו, יעקב ועשו, המתואר בספר בראשית (לב–לג), על דרך "מעשה אבות סימן לבנים":

א. שתי הפרשיות מתארות שיבה של יעקב/ישראל לארץ כנען לאחר שהות ממושכת מחוצה לה.

ב. שתי הפרשיות מתארות שילוח מלאכים מצדו של יעקב/ישראל לעשו/אדום, ובפיהם מסר של פיוס וכניעה, המשקף עמדה של נחיתות וחולשה. המלאכים מציינים את מצוקת העבר ("עם לבן גרתי" / "את כל התלאה אשר מצאתנו") ואת ברכת ההווה ("ויהי לי שור וחמור" / "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים").

ג. בשתי הפרשיות המפגש בין הצדדים כרוך בטובה חומרית או בהבטחת רווח כלכלי לעשו/אדום. טובה זו ממחישה את ברכת ההווה שלה זכו יעקב/ישראל. יעקב מכבד את עשו מהונו, מעלה לו כמנחה בהמות רבות ומנמק: "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית לג, יא). בגרסת ספר דברים לתיאור המפגש בין ישראל ואדום בא ציווי מפורש לרכוש אוכל ואף מים מן האדומים: "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם" (דברים ב, ו). המים הם משאב טבעי המצוי לכול, ומסתבר כי הציווי החריג לקנות מים נועד ליהנות את "אחיכם בני עשו" (דברים ב ד) בעת המעבר בגבולם. ואף כאן לצד הציווי מובאת הנמקה: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ… לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר" (דברים ב, ז).

ד. בשתי הפרשיות, שליחותם של המלאכים נוחלת כישלון. במפגש יעקב ועשו המלאכים מציינים כי עשיו "הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ" (בראשית לב, ו), ואילו מלך אדום מאיים: "פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ, יח).

ה. המפגש בשתי הפרשיות לא מסתיים בסופו של דבר בשפיכות דמים, אולם דרכיהם של האחים/העמים נפרדות: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה" (בראשית לג, יז)/ "וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (במדבר כ, כא).

עמידת ישראל אל מול אדום ערב שיבתו לארצו מהדהדת אם כך את עמידת יעקב לפני עשו. בשתי הפעמים העמידה הזו משקפת חולשה וחוסר אונים של ישראל המטולטל והנע בדרכים אל מול עשו/אדום היושב ישיבת קבע על אדמתו.

מזר לבעלים

פתחנו בהקבלה בין מפגש ישראל ואדום למקרא ביכורים, והמשכנו בהקבלה בין מפגש זה ובין מפגש יעקב ועשו. סיפור שילוח המלאכים לאדום מתברר, אם כך, כסיפור הניצב על אם דרכו הארוכה של עם ישראל הנמתחת בין תקופת האבות ובין תקופת הישיבה בארץ. המצב הלימינלי הממשי של ישראל העולה מן הסיפור הקצר הזה מתממש גם במעין לימינליות ספרותית: בין בראשית לדברים, בין העבר לעתיד. סופו של המסע ושיאו מתהווים עם עמידתו של האדם מישראל נוכח פני ה' במקדשו והודאתו על טוב פרייה של הארץ.

מקרא הביכורים שבדברים מקביל אמנם ללשון הפנייה לאדום ובהקבלה זו פתחנו. אך יש לשים לב כי  הפנייה לאדום משוכתבת ומתפרשת במקרא ביכורים מחדש כך שתהלום את תנאי חייו החדשים של העם. אם לשון הפנייה הופנתה בעבר לאדום, תוך תחינה כי יעניק היתר מעבר לעם מטולטל בדרך, הרי עתה לשון דומה של הודאה משמיע עולה הרגל, היושב על אדמתו, כלפי א–לוהיו. אם בעבר נאלץ להבטיח כי לא יפגע בשדה וכרם, הרי כעת הוא בעליו של שדה וכרם אשר מפירותיהם הוא מביא לה': "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'".

הרב ד"ר עדיאל כהן הוא מרצה לתנ"ך במכללת בית ברל ובמכללות נוספות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביולי 2016, ב-גיליון חקת תשע"ו - 987 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: