למנהיגות לא אכפת מהפריפריה | אריאל שנבל

הרב יחיאל אקשטיין עלה לישראל וממשיך לעמוד בראש "הקרן לידידות" המגייסת סכומי עתק מנוצרים ברחבי העולם, אבל המטרה מבחינתו אינה הכסף כמו חיזוק יחסי הנוצרים עם שורשיהם היהודיים. לדבריו הכסף בישראל הולך לצרכים קואליציוניים ולא לפריפריה, כך שאנחנו לפני התקוממות חברתית

בשנים האחרונות קשה להימלט מדמותו של הרב יחיאל אקשטיין. קולו בעל המבטא האמריקני נשמע תדיר בפרסומות ברדיו, פעולותיה של הקרן שבראשה הוא עומד, "הקרן לידידות", נעשות לא ממש במחשכים וזוכות להד ציבורי נרחב. לפעמים כמעט כבר לא ברור מיהו המותג כאן – הקרן או אקשטיין.

אנחנו יושבים לריאיון במשרדי הקרן בשכונת תלפיות בירושלים, ומנסים לקבל מבט עומק על פעילות הקרן לידידות ועל אופיו של האיש העומד בראשה. העילה המרכזית: הוצאתה לאור בעברית של הביוגרפיה של הרב יחיאל אקשטיין, "בונה הגשר" (ידיעות ספרים). אני שואל את הרב אקשטיין אם יכול להיות שהפרסום העצמי המאסיבי הוא מעין פיצוי על שנים של אאוטסיידריות, כזו שמבוטאת בספר בתקופות ארוכות של חייו. "זו לא הפעם הראשונה שאני שואל את עצמי את השאלה הזו", עונה הרב אקשטיין, "מה שקרה הוא שבמשך כמעט ארבעים שנה הייתי היחיד שהתעסק בנושא הזה של בניית קשר בין נוצרים ליהודים, וכתוצאה מכך הפכתי למותג. יש בכך דברים טובים וגם כאלה שפחות".

נוח לך עם המצב הזה?

"לא. כשראיתי על כריכת הספר את התמונה שלי בגדול, התביישתי. אבל אז הבנתי שכנראה אין ברירה כי אני המותג. במדינת ישראל יהיה נכון יותר לומר שהקול שלי הוא המותג. זה משהו שכל ארגון רוצה – להחדיר ולבסס מותג שיזוהה איתו, אבל כאמור לא נוח לי עם זה ואנחנו מנסים לשנות את המצב".

כיצד?

"בעוד שבועיים אהיה בן 65. אנחנו מעבירים אט–אט סמכויות ליעל (בתו הצעירה של הרב אקשטיין, הנושאת כיום בתואר סגנית נשיא בקרן, א"ש). זה לא בגלל שהיא הבת שלי, אלא בגלל שהיא באמת טובה מאוד בעבודה שלה. היא מבינה בגיוס ובמדיה החדשה באופן פנטסטי. חוץ מזה, יש לנו היום צוות מקצועי שייקח את הקרן קדימה. יש מנכ"ל, דוברים, בעלי תפקידים נוספים. למשל, אני כבר לא עושה כל ריאיון וכל פעולה שפעם עשיתי בקרן, ואנחנו מוצאים את הדרך להעביר את המקל הלאה".

צילום: דן פורגס

צילום: דן פורגס

דולר וחצי ביום

עד שתהליך העברת המקל יושלם, הרב אקשטיין ממשיך לעמוד בראש הקרן הפילנתרופית הגדולה ביותר בעולם היהודי. כיום הוא חולש על תקציב של כ–150 מיליון דולר בשנה, שמגיע כמעט במאת האחוזים מנוצרים אוהבי ישראל ברחבי העולם. הסכום הולך ועולה בכל שנה, ואחת מגאוותיו הגדולות של אקשטיין היא שהתרומה הממוצעת לקרן היא 76 דולר. כלומר, מעט כסף מהמון אנשים. "ישנם רבים שנותנים בכל חודש לקרן עשרה אחוזים מהפנסיה שלהם. הם מוותרים על חופשה, על מכונית חדשה, על קפה בסטארבאקס – הכול כדי לחסוך דולר וחצי ביום כדי לתת ליהודים בסוף החודש. אין כמעט בעלי צדקה כאלה אצלנו בעולם היהודי".

אין כאן סכנה של התגלמות דמות היהודי הדמוני מהעבר, זה שהדבר היחיד שמעניין אותו הוא כסף?

"לא. בגלל הצורה שבה אני עושה את זה. המטרה שלנו היא לא גיוס כסף, ולכן אני לא קורא לעצמי פילנתרופ. נכון שיוצא שאנחנו מגייסים הכי הרבה כסף בעולם היהודי, אבל זו לא המטרה שלנו. וזה הבדל עצום. המטרה היא לחזק את היחסים של הנוצרים עם שורשיהם היהודיים. במשך עשרות שנים עסקתי בבניית גשרים תיאולוגיים, הסברתיים ותיירותיים. רק לפני 13 שנה, בעקבות גל העלייה מברית המועצות לשעבר, התחלנו עם העניין של הכסף".

היום נדמה שיש לא מעט ארגונים נוספים שמנסים לגייס תרומות מנוצרים.

"נכון, ויש לי בעיה עם הארגונים הללו, שראו את ההצלחה שלנו ועכשיו יש להם משרדים לגיוס כסף מנוצרים. זה בעייתי, והם לא יצליחו. תראה, הייתי מעורב בקרן היסוד הרבה שנים. כשהתחלנו לפעול בדרום אמריקה, ישבנו וחשבנו האם לעשות זאת יחד איתם, כי יש להם נציגים שם. בסוף החלטנו שלא, כי הבנו שהמטרה שלהם היא כסף. מדד ההצלחה שם היה כמה כסף אתה מביא. אצלנו, הכסף הוא רק ביטוי של האהבה והחיבור בינם לבין עצמם, בינם לבין דתם. גם כיום אנחנו לא באים ואומרים – 'בוא תיתן כסף לישראל'. הם מבינים באופן עמוק שהם עושים את זה בשביל עצמם. זה לא צדקה בעבורנו. מה שמוביל אותם בעניין הזה הוא הפסוק בפרשת לך לך: 'ואברכה מברכיך ומקללך אאור'. הם מאמינים שכדי להיות מבורכים הם צריכים לברך את העם היהודי. זה מתבטא בתיירות לארץ, בהסברה, בלחימה ב–BDS. כן, יש גם עניין של כסף, אבל הוא לא המרכז. וחשוב לזכור שהכסף הוא הומניטרי בלבד, לא פוליטי".

תמיד צריך להיות חשדן

כספי הקרן המושקעים בישראל מגיעים לשלוש מטרות כלליות: עלייה, ביטחון ועוני. מתוקף תפקידו ומעמדו, ומתוך ההבנה שצורכי עמו תמיד מרובים, הרב אקשטיין הפך למי שרבים מעוניינים להיפגש איתו ולבקש שיתמוך בהם או בארגון שאותו הם מנהלים. בספר הוא מתייחס לכך מספר פעמים ומעיד על עצמו כ"כתבן צ'קים". בהזדמנות אחרת הוא אומר בגילוי לב: "אין מישהו שרוצה להיפגש איתי ובסופו של דבר לא יהיה מדובר בכסף".

אני שואל אותו על החיים בעמדה כזו, שבה מצד אחד יש לך הרבה כוח בידיים, ומצד שני אתה אף פעם לא יודע מה באמת חושבים עליך, העיקר לצאת מהחדר עם צ'ק. "זה אכן בעייתי", הוא מודה, "אני תמיד צריך להיות חשדן, וזו בעיה משותפת לכל מי שמחזיק בידיו כספים לתרומה. למדתי עם השנים להתמודד עם זה. בניתי מעין חומה שמגינה עליי. חלק מהחומה זו המזכירה, שמרכזת בידיה כוח לפעמים יותר מכל אחד אחר. היא זו שפותחת את השער. אכן, אנשים לא נפגשים איתי כדי לדבר על מזג האוויר, אבל ככה העולם".

הגם שלקרן לידידות תורמים גם מעט קתולים ובפטיסטים, עיקר הסכום מגיע מאוונגליסטים. זהו זרם פרוטסטנטי בן פחות מ–300 שנה, שלקח את האנטישמיות הגלויה והסמויה שהובילה את העולם הנוצרי עד אז וביצע בו מהפך של 180 מעלות. ההסבר התיאולוגי ארוך ומסובך, אבל בגדול ניתן לומר שהעניין העיקרי הוא התובנה החדשה שהביא האוונגליזם לעולם ולפיה עם ישראל שעליו מדובר בתנ"ך הוא אותו עם ישראל כפי שאנו מכירים כיום. התיאולוגיה הנוצרית שהובילה לאנטישמיות גרסה כי עם ישראל איבד את סגולתו כלפי הא–ל בכך שדחה את ישו, וישראל האמיתי הוחלף בכנסייה.

הזרם האוונגליסטי הוא צעיר יחסית. האם אין סכנה שבשלב מסוים יבוא מהפך שני בנצרות הפרוטסטנטית, והפעם לכיוון ההפוך, כלומר נגד העם היהודי?

"זה מה שטענו נגדנו לא מעט יהודים, בעיקר בהתחלה. הרי מרטין לותר, מייסד הפרוטסנטיות, הפך לאנטישמי בסוף חייו. הכול יכול לקרות. אישית, פחדתי במשך השנים שהדבר עלול לקרות בגלל התגובה היהודית לאוונגליסטים. הנה, יש אנשים שבאים עם אהבה שאינה תלויה בדבר, בלי מיסיונריות, שרק רוצים לעזור לעם היהודי, והקהילה היהודית לא עשתה את חצי הדרך כדי לפגוש אותם. להפך. היא התנגחה בהם ואמרה 'אתם רק עושים את זה בשביל הארמגדון, שיבת ישו או סיבה אחרת'. היו בהחלט רגעים שפחדתי שכמה ממנהיגי האוונגליסטים יגידו – 'לא רוצים, לא צריך'. אני טיפוס כזה – מי שלא רוצה אותנו ולא מוכן להודות בפני אנשיו שנוצרים תורמים לו כסף, לא יקבל מאיתנו תרומה. למזלנו, כמה מהמנהיגים הכי גדולים בעולם האוונגלי, פט רוברטסון וג'רי פאלוול למשל, אמרו באופן ברור שהם לא עושים את זה לטובתנו. הם עושים זאת בגלל אמונתם החזקה שזה מה שא–לוהים רוצה מאיתנו".

הרב יונתן זקס טוען שהמטרה הבאה של הBDS היא האוונגליסטים. אתה חושש מכרסום בתמיכה בישראל בשנים הבאות?

"תמיד יש לחץ על האוונגליסטים, אבל אני לא מאמין שזה יקרה ולא דואג מכך. התמיכה שלהם בישראל ובעם היהודי חזקה ומבוססת על התנ"ך. כל זמן שהם יהיו קשורים לתנ"ך, אני לא רואה בינתיים בעיה. איפה כן יש בעיה? אצל היהודים. יש הרבה יותר יהודים באמריקה שלא מחוברים לישראל ולעם היהודי, מאשר אוונגליסטים שלא מחוברים לתנ"ך. אצל האוונגלים אין ג'יי–סטריט. אצל היהודים יש.

"מה שכן, הרב זקס צודק שתמיד יש ניסיונות לחבל בקשר הזה שהצלחנו לרקום בין נוצרים ליהודים. ואני שוב חוזר לארגונים אחרים שהתחילו לנסות ולגייס כסף מנוצרים, כי זו יכולה להוות נקודה שבה האהבה תחזור אלינו כמו בומרנג. הם מסתכלים על ההצלחה שלי ואומרים – 'הו, יש שם כסף, בוא נחקה אותו'. אבל הם לא יודעים איך לדבר איתם, וחמור מכך, לא אכפת להם מהיחסים, מהרצון ללמד את הנוצרים את שורשי אמונתם. זה מסוכן. אף אחד לא אוהב להרגיש מנוצל ושעושים עליו מניפולציות. זה לא נעשה בצורה מכובדת, ושם טמונה הסכנה. הרי גם כך ישנה תפיסה בקרב נוצרים וגויים בכלל שהיהודים הם עשירים. והרבה יהודים הם באמת עשירים. אבל מי עוזר לניצולי שואה וליהודים בקייב בלי אוכל? נוצרים עם פנסיה של 760 דולר".

גשר

יאכטות ורעב

איך אתה מרגיש כשנוצרי תורם עשרה אחוז מהפנסיה שלו לישראל, מדינה מפותחת ולא ענייה בכלל?

"אני מתבייש. מתבייש שהיום, כשיש קהילה יהודית בארה"ב שהיא העשירה ביותר בהיסטוריה, וגם בישראל, אנחנו רואים את התופעה של ניצולי שואה שהולכים לישון בלי לחם. בושה למדינת ישראל שאנחנו צריכים לבוא לנוצרים ולבקש כסף לשיפוץ מקלטים וקניית מכשירי MRI".

מתבייש, אבל מבקש. פלא שהמדינה מזניחה? תמיד תהיה לה הקרן לידידות.

"לא בדיוק. אני לא חושב שכשמתכננים תקציב במשרד האוצר וחושבים האם לסבסד לילדים קייטנה בקיץ, אומרים 'לא ניתן כסף כי הרב אקשטיין כבר ייתן'. יחד עם זאת, הממשלה בפועל לא עושה את תפקידה. ואז אנחנו עומדים בפני שתי בררות: או להיות פראיירים ולעזור לניצול שואה, לקשיש, לילד שצריך מגפיים בחורף – או להשאיר אנשים בלי מקלט, בלי מזון, ולהסתפק בתלונות. אני החלטתי לפני הרבה שנים שעדיף לשמוע את הצעקות של החלשים ולעזור להם עד כמה שאפשר".

תרומות במצבי עוני אפשר כמובן להבין. גם בנושאי עלייה זה עוד איכשהו עובר. אבל ביטחון? תקציבו המנופח של משרד הביטחון צריך סיוע מפנסיונרים נוצרים?

"אתה צודק. התהליך הזה זהה למה שקורה לגבי תרומות מיהודים. בשנות החמישים ישראל באמת הייתה צריכה את הכסף היהודי מארה"ב. היום מדובר בטיפה בים, ישראל לא באמת צריכה את הכסף הזה. אבל צריך להבין שכמו שיהודי ארה"ב צריכים ורוצים לבטא את ההזדהות היהודית שלהם באמצעות נתינת כסף למדינת ישראל, כך גם הנוצרים. עם הכסף שאנחנו חוסכים לצה"ל דרך נתינה לחיילים במצוקה, הצבא יכול לקנות טילים. ואחרי שאמרנו את זה, לממשלת ישראל יש האחריות, הכסף והיכולת לעזור לחלשים. היא פשוט לא עושה זאת.

"אולי לא נכון מצדי לומר זאת, אבל אגיד בכל זאת: יש ח"כים טובים שאכפת להם, אבל המנהיגות לא יודעת או לא אכפת לה ממה שקורה בפריפריה. הם תמיד אומרים שמדובר בחרדים או בערבים, כאילו שזה פותר את הכול. מאז שעליתי ארצה אני שומע מכל מיני גורמים ממשלתיים שצריך לעזור יותר לדרוזים, לבדואים שמשרתים בצה"ל, לחלשים ולניצולי שואה. איך יכול להיות שב–2016 יש כזו הזנחה? זה פשוט עניין של סדר עדיפויות, וממשלת ישראל כבר שנים מעדיפה לתקצב דברים אחרים שקשורים לצרכים קואליציוניים. יש כסף, אבל הוא לא הולך למקומות הנכונים. זהו ההבדל בין חברה יהודית שהיא לתפארת מדינת ישראל לחברה שמבוססת על הבטחות קואליציוניות".

אתה נשמע כועס. מהו לדעתך הפתרון למצב שתיארת?

"אני מאמין שיבוא היום ויקרה כאן מה שקרה בבריטניה בשבועות האחרונים, וקורה גם בארה"ב עם הזינוק של טראמפ. הפריפריה החברתית תתקומם. כמו לפני חמש שנים ברוטשילד, אבל ביתר שאת. הבעיה היא שלחלשים אין כוח. אין להם זמן להפגין. אני לא יודע איך זה יקרה ומאיפה זה יבוא, אבל החברה הישראלית לא יכולה להמשיך עם הפערים הללו – עם אלה שיש להם יאכטות ואלה שאין להם אוכל".

להתקרב לנשמה שלנו

אקשטיין הוא רב אורתודוקסי שהוסמך בישיבה יוניברסיטי בניו יורק על ידי הרב יוסף דב סולובייצ'יק. בשנת 2002 נפרד מאשתו הראשונה ואם שלושת בנותיו, בוני, בין השאר על רקע רצונו לעלות לישראל. הוא עלה לישראל והתחתן לאחר מספר שנים עם ג'ואל, ילידת ברצלונה שאף היא עלתה לישראל לבדה. בני הזוג מתגוררים בירושלים. בספר מתוארת מערכת היחסים המורכבת שלו עם הדת היהודית. לאחר מספר פעמים שבהן הושפל בבתי כנסת עקב קשריו עם נוצרים, החליט במשך תקופה לא להתפלל במניין.

בנוסף, כבר שנים ארוכות הוא איננו אומר את ברכת "שלא עשני אישה", ואת ברכת "שלא עשני גוי" שינה ל"ברוך שעשני יהודי". כשמוסיפים לכך תיאורים ולפיהם חש התעלות רוחנית בביקורים בכנסייה, ניתן להבין את הביקורת נגדו ואת החשש כלפיו מהכיוון האורתודוקסי.

"ישנם המון בתי כנסת שאנשים מגיעים אליהם רק כדי לגמור את התפילה, בלי כוונה ותשוקה. יש כמובן הרבה בתי כנסת שבהם הנשמה מתחברת – אצל חסידים ובישיבות בעיקר. אבל לא דימיתי לעצמי שאמצא בכנסיות שלהם אוכלוסייה של אנשים שיש להם כוונה בתפילה, לא מצוות אנשים מלומדה. הם לא מתפללים רק באופן פורמלי וזה חיבר אותם לנפש שלי. כעת, ברוך השם בטני מלאה ש"ס ופוסקים ואני לא עלול להתפתות אליהם, אבל אני מבין שיש יהודים שאין להם הבסיס הרוחני שיש לי כרב והם עלולים להישאב. לכן אנחנו חייבים לעסוק יותר בקירוב הנשמה שיש לנו. לא צריך לנסוע להודו. יש לנו את המקור.

"לגבי שינוי טקסט התפילה, כתוב בגמרא שאסור לשנות כי זהו 'מטבע שטבעו חכמים'. מצד שני, לא יכולתי להגיד יותר 'שלא עשני אישה' ו'שלא עשני גוי'. יש דברים נוספים בתפילה שכואב לי לומר אותם, אבל אני אומר בכל זאת. למשל, 'מפני חטאינו גלינו מארצנו'. אני אומר כי אסור לשנות, אבל האמת היא שאני אומר זאת בלי כוונה. לגבי תפילה במניין, הרגשתי שבכל פעם שאני נכנס לבית הכנסת מסתכלים עליי ושואלים עליי. בארגנטינה לפני עשר שנים עליתי כחזן, ואחרי התפילה הגיע מתפלל ושאל את הרב איך נתנו לי, הרי אני משומד ולא כשר. כל הלחץ הזה גרם לי להרגיש שאני לא יכול להתפלל במקומות האלה. ברוך השם היום יש בישראל מספיק מניינים שנוחים לי ואני בהחלט מתפלל בהם, בירושלים זהו מניין קרליבך שאני מאוד אוהב".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 ביולי 2016,ב-גיליון חקת תשע"ו - 987. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. באמת אדם מופלא ואני מקווה שלא יסתנוור מהצלחתו "וישמן ישורון ויבעט" או יסתבך באיזה עוקץ קטן כפי שקורה לעתים קרובות כאשר אנשים כמוהו לא הבדילו בין הכסף שנתרם וכספם שלהם .
    הייתי מציע לו לדרוש מהאוצר "השתתפות עצמית" בחלק מהפעולות כיוון שהוא ממלא את חובת המדינה ולא לתת למדינה להתנער מאחריותה .
    הייתי רוצה לראות את עיקר המעורבות של הקרן בפריפריה והעיקר…..שהשנוררים החדשים המתחרים בו לא ימאיסו אותנו על התורמים . והכי הכי חשוב שיפתח אל לבם של היהודים בישראל אל התנך ( לאו דווקא אל הדת ) שהוא המנוע של התגייסות הנוצרים לטובת הקרן .

  2. שלום לרב יחאל שתהיה בריא ומבורך תמיד שתזכה לעזור לעניים שלא יתאבדו.
    לי עזרתה דרך הרווחה לפני 14 שנההרמתה אותי מאשפתות לדרך היישר היום אני אמא לשש בנות ויש לי 5 נכדים ןנכדה אחת ועוד תאומים בדרך שיהיו בריאים. תמשיך בדרך שלל הממשלה לא עוזרת ואין עם מי לדבר ולםעמים אנשים לםני התאבדיות ולא תמיד הרווחה עוזרת באמת אני מנצרת עלית שמי פנינה עדרי היום אני בת 54 אבל נכה בכסא גלגלים חעיה מנכוצ בעלי לא עובד 4 שנים כי הוא מטפח בי ובילדה ובבית המחייה קשה אבל מתקדמים קדימה תבורך ותמשיך הפעילות שלל הר ה בראות ותודה.

  3. המנהיגות כן דואגת לפריפריה (פורספ במכתבים למערכת בפרשת פנחס)

    יחיאל אקשטין מאשים את ממשלות ישראל כי "המנהיגות לא דואגת לפריפירה". מאחר ולא טרחו לשאול אותו על מה הוא מסתמך, אז כדאי לבדוק.

    נתחיל במצב התעסוקה. כאשר יחיאל עלה לארץ בשנת 2002 היו בישראל 35 "מוקדי אבטלה" שהם בעצם עיירות מוכות אבטלה, כמובן שכל העיירות היו בפריפריה. היום הרשימה ריקה! שיעור התעסוקה עלה ושיעור האבטלה ירד בכל המדינה, אבל ההשפעה העקרית הייתה על הפריפריה שסבלה מהאבטלה יותר מכולם. ביוקנעם למשל הוקם פארק היי-טק, בתל חי מתרחב איזור תעשיה, אינטל ממשיכה להשקיע בקרית גת, בבאר שבע מוקמת קרית סייבר. זאת איננה הזנחה!

    זמן הנסיעה מצפון הארץ למרכזה קוצץ כמעט במחצית. יש בעשור האחרון תנופה אדירה של סלילת כבישים, בניית מחלפים והנחת מסילות ברזל שמובילות את הרכבת לקצווי הפריפריה: בית שאן, באר שבע, דימונה אופקים ונהריה. רכבת מהירה לאילת נמצאת בשלבי עשיה. כביש 6 מתארך כל הזמן לצפון ולדרום. זאת הזנחה של הפריפריה או חיזוק?

    הנגישות לרפואה טובה בפריפריה, משתפרת כל הזמן. כל בתי החולים בפריפריה – בעפולה, צפת, פוריה,נהריה, אשקלון, באר שבע ואילת, שודרגו והורחבו בשנים האחרונות הן בכמות והן במספר המחלקות ומגוון השירותים שהם מספקים. למשל, בבית חולים פוריה, בוצעו יותר מ 100 נתוחי לב פתוח. בית חולים חדש הולך ונבנה באשדוד. בית החולים בצפת הפך לבית חולים אוניברסיטאי עם הקמת פקולטה לרפואה במקום.

    גם הנגישות לחינוך עולה. יש למעלה מעשר מכללות בצפון ומעל עשר בדרום יש אוניברסיטה באריאל. החלק היחסי של המכללות בחינוך הגבוה הולך ועולה כל הזמן.
    גם בכנסת יש לפריפריה נציגות מכובדת. 27 חברי כנסת התחילו את פעילותם ברשויות המקומיות רובם בפרירפריה. לפי הגדרת המכון לדמוקרטיה, 28 חברי כנסת גרים בפריפריה הצפונית או הדרומית ועוד 10 חברי כנסת בפריפריה המזרחית (יהודה ושומרון).

    גם בתחומים נוספים יש התחזקות של הפריפריה. למשל, בחמש שנים האחרונות זכו 2 קבוצות מהפריפריה באליפות המדינה בכדורגל דבר שלא קרה אפילו פעם אחת ב75 השנים הראשונות של הליגה. באיזה עוד מקום אחר בעולם זכתה עיר קטנה כמו קריית שמונה עם 24 אלף תושבים באליפות המדינה?

    ברור שיש הרבה מה לתקן, כמו את תקציב התרבות שעובר עכשיו חלוקה צודקת יותר. אבל להגיד ש"לממשלה לא אכפת מהפריפריה" ?

    אם להאשמה הזאת אין שחר אז את מי היא משרתת?
    אולי את יחיאל אקשטין שנהנה ממשכורת שנתית של 1.2 מיליון דולר מנשיאות הקרן לידידות (נתונים מויקיפדיה לשנת 2013). כדי לקיים את הקרן ואת העומד בראשה, הוא מציג את ישראל כמדינת עולם שלישי, מדינה שבה, כביכול הממשלה לא דואגת לתושביה, ויוצר מצג שקרי רק כדי לאסוף עוד ועוד כספים לקרן ולעצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: