ללמוד מן העבריינים | שלום רוזנברג

מאז ימי אלישע בן אבויה, חכמינו מתלבטים בשאלה האם ניתן ללמוד תורה מאדם שאינו ראוי. על הדרכים השונות לפתרון הדילמה

בשורות הבאות מבקש אני להביא בפניכם הרהורים בדילמה חשובה שבה התלבטו חכמי העבר והוגי ההווה. דילמה זו באה לידי ביטוי דרמטי בתולדותיו של אלישע בן אבויה, שלפי חז"ל (חגיגה טו ע"א) היה אחד מארבעת החכמים – רבי עקיבא, בן עזאי, בן זומא ואלישע – שנכנסו לפרדס המיסטיקה המסוכן. שלא כרבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, אלישע בן אבויה על פי חז"ל "קיצץ בנטיעות". כפר, חטא והחטיא. מהספרות הענפה שנכתבה על פרשת חייו, רוצה אני להמליץ לא על מחקרים מדעיים אלא דווקא על הנובלה הנפלאה של מילטון שטיינברג, "כעלה נידף".

אישיות כמדד

אלישע בן אבויה פרש מדרכם של חז"ל, ומאז הוא נודע בכינויו "אחר", כינוי שקשור כנראה בהשקפה הדתית שהוא פיתח. חכמי ישראל פרשו ממנו, מלבד יוצא מן הכלל אחד – רבי מאיר. הוא המשיך להתרועע עם "אחר" ולשמוע את התורה שהיה מוסר לו מחכמי הדור שלפני מרד בר–כוכבא, ובייחוד מר' עקיבא רבו. אגדה מרגשת מתארת לנו את אחד המפגשים שביניהם:

מעשה ב"אחר" שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו [אלישע]: מאיר חזור לאחריךעד כאן תחום שבת.

אלישע הכופר הזהיר את רבי מאיר מלעבור על איסורי שבת. אלישע מאיץ בר' מאיר לחזור. כך גם עושה ר' מאיר, ואומר לו: "אף אתה חזור בך! אמר לו: ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים חוץ מאחר". דלתות התשובה נראו לו נעולות. "אחר" נשאר מחוץ לתחום.

חכמים רבים לא קיבלו את גישת רבי מאיר. רבי יוחנן ביטא דעה זו תוך התייחסות לפסוק במלאכי (ב, ז): "וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ–בָאוֹת הוּא". אמנם האדם לא מסוגל להיות מלאך, ואף על פי כן, אישיותו מהווה מדד לתורתו. אם מעשיו פגומים, אסור ללמוד ממנו. חכמים אחרים הגנו על רבי מאיר ועל המטים אוזן לתורתם של אנשים "מפוקפקים".

קבל את האמת

שאלה זו הינה גם אחת מהמחלוקות שבין רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן. ריש לקיש הסתמך על הפסוק במשלי (כב, יז) "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע… וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי", ומוסיף "דעתם לא נאמר אלא לדעתי" – דעתו של הקב"ה. כלומר, עלינו לשמוע לאמת שעלולה להתגלגל אף על ידי אלה שהשחיתו דרכם. רבי חנינא תומך בשיטת ריש לקיש ואומר (תהלים מה, יא): "הַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ". עלינו לחפש את האמת ולשכוח את "בית אביה" – "ייחוסה" הבעייתי.

חכמים נוספים שהסכימו לגישה זו השתמשו במטפורות שהפכו קלאסיות. רבה בר שילא אמר: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". במילים אחרות, מאדם כזה אנו יכולים ללמוד, אך אחרי סלקציה. רב דימי אמר רעיון דומה תוך שינוי קטן אך משמעותי: "תמר אכל וזרק את גרעינו". האמורא רבא דבק בדימוי הקליפה אבל תוך שינוי חשוב במשל. הקליפה מקבלת אצלו את משמעותה המקורית: קליפת האגוז השומרת על הפרי (שיר השירים ו , יא) – "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי… מה אגוז זה אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם אף על פי שסרח אין תורתו נמאסת". במילים אחרות, אנו יכולים לחזור על דברי הקב"ה דרך התורה שבפי תלמיד–חכם ש"התלכלך".

אכן, חז"ל נעו בין שתי העמדות והיו ביניהם גם כאלו שניסחו סינתזה: אפשרות הלמידה "מכל אדם" מחייבת בגרות ובשלות המאפשרות ללמוד תוך ביקורת וזהירות, דהיינו ניקיון האגוזים. סיכם את חיפוש הסינתזה רבי חיים אבן עטר, בעל "אור החיים", כשהוא מתבסס על הפסוק בספר דברים (יב, כח): "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" – אתה צריך שמירה כדי שתוכל לקבל את מה שנאמר.

ריקבון מבפנים

האם יש פתרון לדילמה? כאשר האדם "הפסול" מעביר תורה של הקודמים, הסכנה אולי קיימת אך קטנה. לא כך כאשר אותו "אדם פסול" מלמד את תורתו הוא. נדמה לי שלפעמים מתרחש באותו אדם מעין פיצול אישיות בין החלק החוטא לבין התורה שהוא מלמד. שני החלקים שבתוכו פועלים כאילו בצורה עצמאית זה מזה. אכן, הדבר נכון אולי ביחס למתמטיקה. היא ודאי עצמאית. לא כך, לדעתי, בתחומים רבים בפילוסופיה. ומה עם המוסיקה והאמנות? לזה אחזור אי"ה בעתיד.

חז"ל לימדו אותנו להיזהר במי שאנו מקבלים כמורה ואף במי שאנו מקבלים כתלמיד. עלינו ללמוד תוך ביקורת אף את אותה פילוסופיה הנראית למראית עין מושכת ומקסימה. זאת הייתה גם עמדתם של אותם חכמים בימי הביניים שהתנגדו להיגררות בלתי מבוקרת אחרי הפילוסופיה. כך כתב, ברוח הסינתזה של החכמים, אבא מרי בן משה הירחי (ספר הירח, יד):

מעתה אין ללמוד מספריהם, ולא לשמוע חכמה מפיהםאך לחכמים הגדולים אין עזָרָה ננעלת, מפני שהם מוציאים קמח וקולטין את הסולת, ויש להם שכל נקי ונפה יפה וחריפה, ויודעים לנפות המאמרים בי"ג נפה, ועליהם אמר שלמה הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַעוְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי…  רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, אבל שאר בני אדם שאינם שלמיםואינם יודעים להיזהר, יברחו מן האוכל! שמא יחנקו בקליפה

נכון. היו כאלו שנחנקו בקליפה של אגוז טוב שאכלוהו בשלמותו מבלי לקלפו, אך רבים יותר טעו ואכלו אגוזים שהיו רקובים בתוכם. ואמנם כן, יש אגוזים כאלה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-9 ביולי 2016,ב-גיליון חקת תשע"ו - 987, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: