לוחם למען עמו | יואל רפל

אלי ויזל, שהוגדר לא פעם כיהודי המשפיע בעולם, היה לפני הכול מורה שתרם את הכנסותיו מהרצאותיו למוסדות רווחה ותורה בישראל. הוא ביקש להיזכר כמי שפעל למען יהודי ברית המועצות

אילו שאלו את אלי ויזל מה לכתוב על מצבתו היה עונה: "מורה, לוחם למען עמו". בארבע מילים היה מתמצת את כל קורות חייו, מהולדתו בעיר סיגט שברומניה ב–1928 ועד יומו האחרון בשבת פרשת קורח תשע"ו. אילו היו מוסיפים שאלה: כיצד לציין את שנות חייך? היה מבקש שהציון יהיה רק על פי לוח השנה העברי: ט"ז בתשרי תרפ"ט – כ"ו בסיוון תשע"ו.

ויזל נזהר כל חייו שלא להיתפס ליצר הגאווה, והיו לו אלפי סיבות טובות ונכונות להתגאות במעשיו ויותר מכול בהישגיו. אך מדבר אחד לא נמנע והתגאה גם בפומבי – בזהותו כיהודי ובאמונתו בבורא עולם. ניסיונו הקשה מאוד בשואה עורר אצלו, כפי שהגדיר זאת לא פעם, שאלות קשות וספקות שגרמו לו ל"אמונה פצועה". אך האמונה הפצועה לא הביאה אותו אי פעם לביטולה ונטישתה. ההפך הוא הנכון.

אני נזכר בשיחה ארוכה עם הרב יהודה עמיטל בניו יורק. סיפרתי לרב עמיטל, שהיה ידיד טוב של אלי ויזל, על מה ששמעתי מויזל בנושא האמונה. הרב עמיטל שהיה כבר ראש ישיבה חשוב השיב בגדלות רוחו: "אלי ויזל הוא המאמין האמיתי. אחרי מה שראו עיניו מותר לו בהחלט לשאול שאלות קשות. גם אני עשיתי כך". סיפרתי על השיחה לויזל והוא ענה: "אחרי השואה אי–אפשר שלא לשאול שאלות בנושאי אמונה".

שאלת האמונה היא אחת מהשאלות המנחות לקוראי אלי ויזל והשתקפותה ביצירתו הרחבה הייתה כבר לנושא עבודות דוקטור רבות. בספרו "עיר המזל" הוא כותב על כך:

כל אותה שנה לא פסק מיכאל מלהלך בעקבות האלוהים בדבקות. לילות על לילות הדיר שינה מעיניו כדי לחקור את עצמו ולשמוע קולם של קדמונים, אולי הם יודעים. אוסיף להלך אחריו בכל מקום, בזמן וביקום. הוא לא יחמוק מידי. ארדוף אחריו. יהיה אשר יהיה. אם יאבה ואם ימאן. הוא לקח ממני את ילדותי הרי שזכאי אני לשאול מה עשה בה.

 ‭"‬הוא‭ ‬המאמין‭ ‬האמיתי‭". ‬אלי‭ ‬ויזל‭.  צילום‭: ‬Bill Clark/CQ Roll Call‭,


‭"‬הוא‭ ‬המאמין‭ ‬האמיתי‭". ‬אלי‭ ‬ויזל‭.
צילום‭: ‬Bill Clark/CQ Roll Call‭,

משמר הזיכרון

אלי ויזל הקדיש את חייו לשימור זכרם והנצחתם של שישה מיליון יהודים שהושמדו בשואה אך יותר מכול לשילוב זכרם בתרבות העולמית על מנת שאירוע כזה לא יחזור לעולם. באפריל 1944 נלקחו כל יהודי עיירת הולדתו, סיגט, לאושוויץ. אמו ואחותו הקטנה ציפורה נרצחו זמן קצר ביותר לאחר הגעת הרכבת מסיגט לאושוויץ. הוא ואביו הועבדו בעבודות פרך במחנות שונים של מחנה אושוויץ עד ינואר 1945, אז צורפו ל"צעדת המוות" שפינתה את אסירי אושוויץ למחנה בוכנוולד שבגרמניה. אביו נפטר בחודש האחרון לשהותם במחנה, זמן קצר טרם שחרורו על ידי הצבא האמריקני.

לאחר המלחמה הועבר ויזל, עם עוד מאתיים ילדים ניצולי שואה, לבית ילדים יהודי בצרפת. בעת שהותו שם הצליחו שתי אחיותיו, שניצלו גם הן, לאתר אותו בעקבות פרסום מקרי של תמונתו עם חבריו בעיתון יהודי בצרפתית. כעבור מספר שנים החל ללמוד בסורבון ובשנת 1949 החל בקריירה עיתונאית שנמשכה 22 שנים של עבודה רצופה בעיתון הישראלי ידיעות אחרונות.

ב–1971 פרש מעבודה סדירה בעיתונות וב–1972 קיבל מינוי כפרופסור בקולג' העירוני של אוניברסיטת ניו–יורק. ב–1976 קיבל מינוי כבעל הקתדרה היוקרתית ללימודים הומניים  באוניברסיטת בוסטון, תפקיד שמילא במשך 36 שנים. ב–1969 התחתן אלי ויזל עם מריון רוז, ומנישואי בנו אלישע נולדו לו נכדים שהיו עטרת ראשו. מאז ועד יומו האחרון עסק בהוראה אקדמית.

היצירה הספרותית

ספרו הראשון "הלילה" פורסם בארגנטינה, ביידיש, ב–1956, בשם "והעולם שתק". בלחצו של פרנסואה מוריאק הוא פרסם את הספר ב–1958 בצרפתית בשם "הלילה". כעבור שנתיים ראה הספר אור באנגלית ומיד לאחר מכן בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות. מאז ועד היום תורגם הספר ליותר משלושים שפות והוא הספר הנפוץ ביותר בעולם על שואת יהודי אירופה.

לבד מ"הלילה" פרסם אלי ויזל עוד חמישים ושישה ספרים. רק חמישה מהם עוסקים בשואה. ספריו האחרים נחלקים לכמה קבוצות. חלקם ספרים ביהדות שתוכנם דמויות מן המקרא, התלמוד והחסידות. חלק נכבד מספרים אלה תורגם לעברית בסדרה "הנשמה היהודית – המקראית, התלמודית, החסידית". הוא פרסם רומנים לא מעטים, דוגמת עיר המזל, שערי היער, הקבצן מירושלים, הבן החמישי, עידן העקורים, משפט זונדברג, האוטוביוגרפיה "כל הנחלים הולכים אל הים", ועוד ספרים שלא תורגמו לעברית כמו "ניתוח לב פתוח" ו"בן ערובה". בצד כל אלה פרסם ספרי עיון שיסודם במאמרים והרצאות שנשא או כתב. שלושת הכרכים (שלא תורגמו) של ספרו "נגד השתיקה" הם היום ספרי חובה למתעניינים בדעותיו של ויזל. על אלי ויזל נכתבו במרוצת ארבעים השנים האחרונות יותר ממאה ספרים, וכפי שהוא אמר לי לא פעם "חלק גדול מהספרים האלה לא קראתי וכנראה לא אקרא".

כל הכנסותיו של אלי ויזל מספרים והרצאות על השואה נתרמו ונתרמים למפעלים במדינת ישראל. הוא הקים בארץ ישיבה על שם אביו שלמה וכן שני בתים בשם "בית ציפורה" (על שם אחותו הקטנה שנרצחה בשואה) בקריית מלאכי ובאשקלון, ובהם מתחנכים ואוכלים מדי שנה אלף ילדים שעלו מאתיופיה. ויזל הוא גם מראשי התורמים לכפר הנוער ימין אורד שבו מתחנכים בני נוער אתיופים. "לעולם ולעולם", אמר לא פעם, "לא אקח לכיסי כסף שניתן לי עבור פעילותי בנושא השואה". והוא הקפיד על כך בחומרה רבה.

למה הוא לא עלה לארץ?

ויזל, ציוני ותומך ישראל, התגייס למאבק הגדול למען יהודי ברית המועצות כבר בשנות ה–60 של המאה הקודמת. באחד ממאמריו מצאתי כתוב כי "יותר מכול הוא מבקש להיזכר בהיסטוריה היהודית כמי שפעל למען יהודי ברית המועצות". ביקשתי שיסביר לי כיצד המאבק למען יהודי ברית המועצות חשוב יותר ממאבקו למען תודעת השואה. על כך הוא ענה לי בצורה חד–משמעית: "יהודי אירופה הושמדו פיזית על ידי הנאצים, את יהודי ברית המועצות רצו הרוסים להשמיד מבחינה רוחנית. זו השמדה וזו השמדה. את הראשונה לא הצליח העם היהודי למנוע, את השנייה אנו חייבים למנוע".

מיד לאחר שפרסם את ספרו "יהודי הדממה" התגייס בכל כוחו למען היהודים שחיו מעבר למסך הברזל. בין השנים 1965 ו–1990 לא היה יום, כך סיפר לי, שבו לא עסק ביהדות רוסיה לפחות שעה. את הלקחים מהשואה הוא יישם גם בטיפול הנמרץ למען זכויות אדם ומניעת רצח עם באוגנדה, בדרפור, בדרום אפריקה, בקמבודיה ובברזיל. על פעילותו הענפה בתחום זה הוענק לו ב–1986 פרס נובל לשלום. ועדת הפרס אמרה עליו כי הוא "שליח לאנושות שבמאבקו להשלים עם חוויותיו האישיות בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".

מאות פעמים, ואין זו גוזמה כלל ועיקר, נשאלתי מדוע אלי ויזל לא חי בארץ. הנושא הזה הציק לו באופן קבוע. הוא עשה כל שיוכל על מנת שלא יישאל על כך. בארה"ב לא הייתה לאיש שאלה על כך. השאלות באו ממדינת ישראל והן גרמו לא פעם למתח סביבו. את המאמר היחיד שהקדיש לנושא (ככל הידוע לי) הוא פותח כך: "אילו היה מישהו בא אליי בילדותי בסיגט ואומר לי כי בימי חיי אזכה לראות מדינה יהודית חופשית – לא הייתי מאמין לו. אילו היה אותו שואל מספר לי כי מדינה יהודית תקום ואני לא אחיה בה – לא הייתי מאמין לו".

אך אלי ויזל לא חי אף פעם בארץ–ישראל. תקופת השהות הארוכה ביותר שלו במדינה היהודית נמשכה שלושה חודשים בראשית שנות ה–50 של המאה הקודמת. מאז היה מגיע רק לביקורים בארץ. באותו מאמר מתלונן ויזל כי ידידיו הישראלים אינם מבינים אותו ואת החלטתו לחיות כציוני נלהב מחוץ לתחומי ארץ–ישראל. ואכן המדינה היהודית הייתה בראש דאגותיו אך כפי שאמר לי פעם: "אני לא מצליח לחבר את ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה". אלי ויזל היה קרוע בנושא החיים בישראל. בשלב מסוים הוא החל ברכישת בית בירושלים אך נעצר. אולי מן השמים עיכבוהו.

אלי‭ ‬ויזל‭ ‬עם‭ ‬יואל‭ ‬רפל ‬צילום: דורית‭ ‬רפל

אלי‭ ‬ויזל‭ ‬עם‭ ‬יואל‭ ‬רפל
‬צילום: דורית‭ ‬רפל

לא החמיץ אף שיעור

כל העולם היה פרוש לרגליו של אלי ויזל, שהוגדר לא פעם כיהודי המשפיע ביותר בעולם במחצית השנייה של המאה ה–20 ובראשית המאה ה–21. ארמונות מלוכה ובתי נשיאים טרחו להזמין אותו באופן קבוע. אך האיש שהיה עסוק ללא הפסקה היה בראש ובראשונה מורה. "אני אוהב ללמד", הוא אמר לי עשרות פעמים. במשך שלושים ושש שנות ההוראה באוניברסיטת בוסטון הוא לא החמיץ ולו שיעור אחד.

תלמידיו אהבו אותו, העריצו אותו, הוקירו אותו כמי ששינה את מהלך חייהם. מכתבי התלמידים שנאספו בארכיון מעידים על מורה מעמיק חשיבה המאתגר את כל תלמידיו ככיתה וכל אחד מהם לחוד. החום והאהבה שהקרין והחיוך הקונדסי שהיה שפוך על פניו מחקו את המרחק שבין המורה הרציני, חתן פרס נובל, שחייבים להתכונן לפני שעונים על שאלתו, לבין הסטודנט הטוב, בדרך כלל המעולה, שישב בכיתת הסמינריון אצלו.

ויזל היה אמן המילה הכתובה והנאמרת. ההרצאות שלו משכו אלפים ולעתים יותר מעשרת אלפים איש. הכיתה באוניברסיטה הייתה עבורו פינה אינטימית לדיאלוג עשיר ומפרה. מי שזכה ונתקבל לכיתה שלו ציפה כל השנה למפגש. ויזל הקפיד להיפגש באופן אישי עם כל אחד מתלמידיו. השיחה של חצי שעה–שעה, פעם או פעמיים בשנה, הייתה לימים המטען המיוחד שאיתו חזרו הסטודנטים לבתיהם.

במשך השנים בחרו 138 מוסדות להשכלה גבוהה להעניק לאלי ויזל תואר דוקטור לשם כבוד. זהו מספר שלא נתפס. כל אוניברסיטאות המחקר בארץ (כולל הטכניון ומכון ויצמן) נמנים בהם. ארצות הברית הוקירה את האיש שנחשב למנהיג המוסרי של החברה האמריקנית. על הישגיו בתחומי החברה האמריקנית הוענקו לו שלוש המדליות החשובות ביותר – מדליית החירות הנשיאותית, מדליית הזהב של הקונגרס וכן האות המיוחד של פסל החירות של ארה"ב.

אלי ויזל איננו עוד. הוא חסר לרבים ובהרבה תחומים. אך אין ספק שאיש לא יכתוב עליו כפי שהיה הוא כותב בעצמו.

ד"ר יואל רפל הקים וניהל את ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' תמוז תשע"ו, 8.7.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-9 ביולי 2016, ב-גיליון חקת תשע"ו - 987 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: