רבנות ציונית באם המושבות | אלדד וייל

האחוזה הבודדה בפתח תקווה, החינוך לתורה ומדע, הספרים הרבים שנכתבו במחבוא והעלילה לשלטון העות'מאני שכמעט עלתה לו בחייו. מאה שנים לפטירת הרב אריה לייב פרומקין, מנהיג ציוני–דתי פורץ דרך

אחד מבני העליה המעטים, איש האשכולות שהכל בוגדול ומצוין בכל, חריף ובקי בכל חדרי התורה, חכם מקצועי גדול בהוראה, ומנהיג צבורי בשכל ישר והגיון בריא. מדקדק ובעל חשבון, סופר מהיר ומליץ נעלה, דרשן והוגה דעות ממדרגה ראשונה, ואדם בעל כשרונות מרובים ונעלים, ומלא מרץ וחיים.

במילים אלו מסכם אליעזר ריבלין את דמותו של אחד המנהיגים הגדולים של הציונות הדתית, אך גם מהנשכחים שבהם, הרב אריה לייב פרומקין. פרומקין היה רב, סופר, חלוץ, חוקר, איכר, סוחר–יין ומחנך, איש אשר שילב בחייו ובהגותו קודש וחול. הוא נמנה בין מייסדי פתח–תקווה, בנה את הבית הראשון במושבה ונטע את הכרם הראשון שם. הוא האמין בגאולת עם ישראל באמצעות התיישבות ועבודה חקלאית בארץ ישראל וזיהה את תקופתו כ"אתחלתא דגאולה". קורות חייו הם סיפור ראשית תקומת עמנו והשיבה לארץ ויכולים בעצמם לספק תסריט למותחן הוליוודי מוצלח.

עבר‭ ‬לגור‭ ‬בה‭ ‬תוך‭ ‬חירוף‭ ‬נפש‭ ‬של‭ ‬ממש‭. ‬איכרים‭ ‬חורשים‭ ‬בשדות‭ ‬פתח‭ ‬תקווה‭, ‬1912‭.  באדיבות‭ ‬הארכיון‭ ‬לתולדות‭ ‬פתח‭ ‬תקוה‭ ‬ע‭"‬ש‭ ‬עודד‭ ‬ירקוני‭, ‬קק‭"‬ל

עבר‭ ‬לגור‭ ‬בה‭ ‬תוך‭ ‬חירוף‭ ‬נפש‭ ‬של‭ ‬ממש‭. ‬איכרים‭ ‬חורשים‭ ‬בשדות‭ ‬פתח‭ ‬תקווה‭, ‬1912‭.
באדיבות‭ ‬הארכיון‭ ‬לתולדות‭ ‬פתח‭ ‬תקוה‭ ‬ע‭"‬ש‭ ‬עודד‭ ‬ירקוני‭, ‬קק‭"‬ל

לעלות לארץ ולא לאמריקה

הרב פרומקין נולד בקלם שבליטא בשנת תר"ה (1845) למשפחה המיוחסת מצד אביו ל"חכם צבי", ולאמו שהחזיקה במגילת יוחסין לר' יוסף יאסקי (או יאסקא) מדובנא, בעל "יסוד יוסף" ו"ברכת יוסף". פרופ' עמנואל אטקס הקדיש את ספרו "ליטא בירושלים" (יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"א) לאביו של פרומקין: ר' שמואל מקלם (1797–1867), תלמיד חכם נחבא אל הכלים שעלה ארצה בשנת תרי"ט (1858), ושהיה אחיו של אחת הדמויות הלמדניות הגדולות ביותר של יהדות ליטא במאה הי"ט, ר' אליהו רגולר, רבה של קאליש (הגר"א מקאליש) ובעל הספר "יד אליהו".

בילדותו ובנערותו למד פרומקין תורה אצל אביו ואצל תלמידי דודו. תלמידיו של רגולר האמינו כי רבם "זכה לעלות למדרגת אחד הגאונים המובהקים שבדורו" והוא נחשב לדמות מופת למידות, ללמדנות ולייחוס, עד כדי כך שהוא הושווה לגאון מווילנא וכונה "אליהו השני".

בשנת תרכ"ג (1863), בעודו בן 18, התחתן פרומקין עם שיינה, בתו של ר' אהרון הדס (הודוס) שהיה סוחר אמיד מהעיירה פיקלן ולימים נולדו לזוג שישה ילדים. בעקבות פטירת אביו, ר' שמואל מקלם, בירושלים, נסע פרומקין בשנת תרל"א (1871) לארץ ישראל, להשתטח על  קבר אביו ולסייר במקומות הקדושים. יומן מסעו התפרסם כספרון בשם "מסע אבן שמואל" (אב"ן שמואל – ר"ת: אריה בן שמואל) והוא כולל תיאורים פרוזאיים ומלאי מליצות ורגש. פרומקין שהה בירושלים קרוב לשנה ובפרק זמן זה כתב את חלקו הראשון של חיבורו הגדול והמפורסם "תולדות חכמי ירושלים", המסכם את כל תולדות חכמי ירושלים למן גירוש ספרד ועד לימיו, כולל שחזור ותיעוד כתובות מצבותיהם שבהר הזיתים. לשם כך נחשף לספריותיהם הפרטיות של חכמי ישיבת בית–אל ושל מקובלים ספרדים.

לאחר שובו לליטא כיהן פרומקין במשך כמה שנים כרבה של קהילת אלקסוט והיה מתלמידי ר' יצחק אלחנן ספקטור. עם פרוץ פרעות "סופות בנגב" בשנת תרמ"א (1881) עבר לעשייה ציונית בתנועת "חיבת ציון", נדד בין ערי אירופה ושכנע את רבניהן, ובייחוד את מנהיגי יהדות גרמניה, להשפיע על יהודים לעלות לארץ ישראל ולא לאמריקה. באחת מתחנותיו באותם שבועות נפגש בעיר קניגסברג עם קרובו, ר' ישראל ליפקין סלנטר, מייסד תנועת המוסר וישיבותיה. ר' ישראל סלנטר סבר בתחילה כי הפתרון ליהדות רוסיה הוא בהגירה לאמריקה, אולם בעקבות פגישתם השתכנע לצדד בעד עלייה המונית לארץ ישראל.

בול‭ ‬עם‭ ‬דמותו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬פרומקין‭, ‬1979‭.‬ברקע‭: ‬אחוזת‭ ‬לחמן

בול‭ ‬עם‭ ‬דמותו‭ ‬של‭ ‬הרב‭ ‬פרומקין‭, ‬1979‭.‬ברקע‭: ‬אחוזת‭ ‬לחמן

לבד בשממת המושבה

בסוף שנת השמיטה תרמ"ב עלה פרומקין בשנית לארץ ישראל, עדיין ללא משפחתו. משך כמה שבועות הסתובב ברחבי הארץ במטרה להחליט היכן יקנה אדמות. לבסוף נקשר עם מייסדי "אם המושבות" וקנה אדמות בפתח תקווה וביהוד, אך הוא נאלץ לשוב על עקבותיו לליטא עקב מחלת הקדחת שדבקה בו.

כמה ימים לפני חג הפסח תרמ"ג (1883) עלה על גדותיו נהר הניימן המפריד בין אלקסוט לקובנה. השיטפון פגע בכל העיירה, כולל בביתו של פרומקין, ובני ביתו היו בסכנת חיים. פרומקין ראה בהצלתם סימן משמים המאותת לו לשוב לארץ ישראל. כבר באלול של אותה השנה עלתה משפחתו לארץ ובדרשת הפרֵדה שלו מהקהילה ביטא את המחירים שנדרש לשלם למען הגשמת חלומו: "ידעתי גם בנפשי כי קרבן גדול אני מגיש על מזבח אהבת ארץ ישראל".

בסוף חודש תשרי של שנת תרמ"ד (1884), לאחר שכמעט נטרפה ספינתם בלב ים, הגיעו פרומקין ומשפחתו ליפו ועברו לגור עם אנשי פתח תקווה ביהוד הסמוכה. באותה עת ננטשה פתח תקווה בעקבות גלי הקדחת, פגעי החורף והרעב, ומייסדיה היו הולכים משך כמה שעות ביום לעבוד את אדמותיה ושבים ללון ביהוד. פרומקין לא היה יכול לסבול מצב זה ובניגוד מפורש לעמדת מייסדי המושבה, בשקט ובסתר הלך ובנה לעצמו את "אחוזת לחמן", הבית הראשון בפתח תקווה. לקראת סוף האביב של שנת תרמ"ד (1884), תוך חירוף נפש של ממש, עבר לגור עם בני משפחתו בנחלה והם חיו בה בודדים ושוממים. המעשה הצליח לעורר את חמתה של המנהיגות של פתח תקווה, אך עד מהרה כבר עברו עוד ועוד משפחות שלא סרו לעמדה העיקשת של "היהודאים", וכך נוסדה המושבה פתח תקווה.

פרומקין לא הסתפק במעשה החלוצי הזה, אלא חפר את הבאר הראשונה ונטע את הכרם הראשון במושבה. לאחר כעשור הגיע להישגים חקלאיים מרשימים. את הידע החקלאי שלו רכש מעיתונים חקלאיים שהוזמנו עבורו מגרמניה וממומחים יהודים וגרמנים בראשון–לציון ובשרונה הטמפלרית. האחוזה שהעמיד נחשבה לגדולה ומפוארת והיקף הרכוש החקלאי בה היה גדול. אין ספק כי פרומקין תפס את היותו איכר וחקלאי כאידיאל גדול, מעשי ורוחני כאחד. במכתב לר' יצחק אלחנן ספקטור הוא מתבטא ברוח אידיאל זה:

עולם חדש לפני. יד האהבה לארץ קדשנו לא עצרה כח לישנני בחיק נעימות כל הימים ולאט לאט התנערו אשמורות עיני ואראה כי הנני אסור בזרועות יעלת החן הזאת, באהבת ארץ הקודש בעבותים חדשים. עבודות אשר לא ידעתי שחרן ולא שמעתי שמען בהיותי עוד בארצות רוסיה, הנה יבקשו עתה ממני את תפקידן ויקחוני תחת עול סבלן. כאדם הראשון בשעתו, אשר יגע כמה יגיעות עד אשר מצא פת לאכול, חרש, זרע, קצר, כן אנכי היום הזה. תחת אשר לפנים, בהיותי בארץ רוסיה, הייתי משכים ומוצא כל אלו מוכנים לפני, תחת אשר לפנים הייתי ישן שינת ארעי ושינת קבע כחפצי ומתפלל ערב וצהרים מבלי אשר הטרידני אדם, ולומד שיעורים תמידים כהלכתם, הנה עתה אכר אנכי, אכר במלוא מובן המלה!

ליוזמות חלוציות אלו של פרומקין יש להוסיף את חידושו החינוכי לאחר שייסד במושבה את הישיבה הראשונה בארץ ישראל שבה לימדו לימודי חול לצד לימודי הקודש.

אויבים מבפנים

באותן שנים ראשונות במושבה סבלו פרומקין ומשפחתו ממחלות, מפרעות ומתקיפות שודדים, בני הכפרים הערבים הסמוכים. במקרה הקשה ביותר, בכ"ב באדר ב' תרמ"ו, בתקופה שבה פתח תקווה כבר עמדה על תילה, ערביי יהודיה באו לפתח תקווה לבזוז את המושבה, בשעה שרוב הגברים היו בעבודתם בשדות. פרומקין סגר את משפחתו ואת יתר נשות המושבה וילדיה בתוככי האחוזה, "הבנוי כעין מבצר קטן סגור מכל ד' עבריו", ויצא לבדו להגן על העיירה ועל ביתו אל מול עשרות פורעים ערבים. מעשה הגבורה של פרומקין מנע את הכניסה לחצר–ביתו. התנפלות אכזרית זו של הערבים על בני המושבה הכתה גלים והדים לכך אנו מקבלים מהעיסוק הרב בפרשייה בעיתונות התקופה.

אך לא רק הערבים פגעו בו. פרומקין סבל גם מאלימות, ממזימות ומעלילות שונות, מצד בני יהוד ופתח תקווה היהודים. השיא הגיע כאשר אותן "נשמות טובות" מפתח תקווה העלילו עליו בפני השלטונות התורכיים כי הרג שני פועלים ערבים שנפלו לבאר שלו בעת חפירתה כמה שנים לפני כן. לשם כך שילמו לפועל הערבי שנפצע באותו המקרה על מנת שישנה את עדותו המקורית ויאשים את פרומקין ברשלנות בכוונה תחילה.

בינתיים, בעקבות סכסוך נמשך עם פטרונו לחמן, הוא אולץ לעמוד למשפט בבית הדין הקנאי של "דגל התורה" בירושלים. אנשי בית דין זה רגזו עליו עוד קודם לכן כי הכניס לימודי גרמנית ומקצועות חול לתלמוד התורה שלו. משך כמה חודשים נאלץ פרומקין להימצא בהיחבא בירושלים ולנהל את המשפט. באותם חודשי חיים במסתור, חודשי פחד ואימה, חיבר ארבעה מתוך חמישה חיבוריו מסדרת "קרובן של ישראל" העוסקים במצב הדור, בגאולה וביחס למסורת: "קורנין דנהור", "קדושת התלמוד", "מגילת אסתר עם שני פירושים", "פגעי הלאום" ו"משא גיא חזיון".

לבסוף, בשנת תרנ"ד (1894), נאלץ פרומקין להימלט מהארץ לפני שייתפס על ידי השלטונות בעוון אותה עלילת דם, ונאנס למסור בחזרה את נחלתו המרשימה ללחמן ולהגר לאנגליה. בלונדון הקים עסק של סחר יינות.

לאחר שייצב את עסקיו בלונדון והעביר את ניהול העסק לילדיו, בילה פרומקין תקופות ארוכות בספריית הבודליאנה באוקספורד ובספריית המוזיאון הבריטי, בנבירה אחרי כתבי יד וחיבורים עלומים, והמשיך את מחקרו הענף על תולדות חכמי ירושלים. בין היתר גילה כתב יד עתיק שלטענתו היה כתב היד המקורי של "סדר רב עמרם גאון", הנודע כאחד מנוסחי הסידור הראשונים. פרומקין טען כי כתב היד הצרפתי שמצא מהימן יותר מכתב היד הספרדי ומכתב היד האמריקאי שהיו ידועים עד כה. הוא הוציא את כתב היד לאור ופרסם אותו בספר "סדר רב עמרם השלם" – סידור בנוסח אשכנז בתוספת שבעה פירושים שונים על התפילה והשוואות לכתבי–יד ונוסחים מכתבי יד תימניים ועד לסידור האדמו"ר הזקן של חב"ד. את ה"הסכמות" לספר נתנו הרב חיים ברלין, ראש רבני ירושלים באותה התקופה, וידידו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר היה רבה של יפו באותה העת.

בשנת תרע"א (1911), לאחר 14 שנים באנגליה, חזר פרומקין לארץ הקודש ונפטר בפתח תקווה בשנת תרע"ו (1916).

התעוררות מאוחרת

פרומקין היה ציוני נלהב שאהבת ציון בערה בו עוד מילדות. את תפיסותיו הלאומיות גיבש בעקבות מפגשיו וקשריו עם דמויות כמו משה ליב לילינבלום, אחד העם ויהודה ליב (ליאון) פינסקר, אך גם בעקבות פעילותו בתנועת חיבת ציון וידידותו העמוקה עם רבנים כמו ר' אלחנן יצחק ספקטור ור' יהונתן אלישברג. פרומקין הדגיש את האקטיביזם הציוני והחלוצי על פני ההסברה והמאמצים המדיניים והרעיוניים. תפיסתו זו מתומצתת בדברים מופלאים ובמשפט קצר שכתב בשנת 1882 כחלק ממסקנותיו לניסיונות השכנוע של מנהיגי יהדות גרמניה לפעול למען ישוב הארץ:

כי טוב לי סנסן פעולה ממשית אחת מאלפי דמיונות שדופות, וגמרתי בעצמילקנות כברת ארץלהתנחל בארץ הזאת.

במכתב זה שיתף פרומקין את נמעניו בהחלטתו להפסיק לעשות נפשות למען יישוב הארץ ולקום לעשות מעשה. הוא בחר להדגיש כי מעשה קטן אחד עדיף על אלפי רעיונות שהם חסרי משמעות. כהשלמה לעמדה זו באה עשייתו החקלאית וההתיישבותית, שבה ראה הבאת גאולה לעולם. פרומקין עסק רבות בנושא הלאומי וסבר כי הלאומיות והדת אינן סותרות אלא משלימות זו את זו ואי אפשר לאחת בלא השנייה. על כן לא יכול היה לסבול את ההפרדה בין הציונות לבין הדת, תפיסה שממנה נבע יחסו המסויג לחלוצים החילונים.

לצד פעילותו הציונית, החלוצית והרבנית הגדושה, הצליח פרומקין להרבות ביצירה ספרותית ולה פנים רבות – היסטוריה, מחקר, הגות, הלכה, פיוט ודרשה. עד כה ראו אור עשרה מחיבוריו והוא הותיר אחריו עוד מאמרים רבים בנושאים הלכתיים, אמוניים ולאומיים שנדפסו בעיתוני התקופה ובכתבי עת שונים. כמו כן, בכתבי יד, בארכיונים ובספריות שונות מצויים מספר כתבים מפרי עטו של פרומקין ועוד מאות מכתבים המצויים שם ואצל צאצאיו.

מאה שנה אחרי מותו מסתמנת התעוררות מחודשת סביב דמותו. "קרן פרומקין" בניצוחו של דניאל אופיר, המנציחה את מורשת המשפחה, מארגנת כנס לכבוד יובל המאה. הקרן הוציאה משך כמה עשורים ספרים על פרומקין וצאצאיו והוקירה דמויות חשובות במשפחה, כגון משפחות יהלום וישראלית מפתח תקווה; חתנו של פרומקין, פרופ' משה צבי סגל, שהיה המורה הראשון למקרא באוניברסיטה העברית, ושני בניו, הלורד סמואל סגל מאוקספורד ופרופ' בנציון סגל, שהיה מומחה לארמית. בין הצאצאים החיים כיום נמנים כרמלה קלמנסון, ששימשה נשיאת ארגון "הדסה" העולמי, הרב הלורד יונתן זקס, הרב הראשי לשעבר של בריטניה, פרופ' עמוס פרומקין, חוקר המערות מהאוניברסיטה העברית, וישי גיספאן, חתן התנ"ך העולמי לשנת תשס"ז. בשנים האחרונות התפרסמו שלוש עבודות גמר אקדמיות של חוקרים צעירים על רא"ל פרומקין ואנו תקווה כי זו תחילתה של התעניינות חדשה–ישנה באחד מן ההוגים והמנהיגים החשובים והמרתקים שהעמידה הציונות הדתית.

אלדד וייל הוא יועץ בכיר לראש העיר ירושלים. חיבר עבודת מאסטר על משנתו של הרב אריה לייב פרומקין בעניין יישוב הארץ

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח בסיון תשע"ו, 24.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביוני 2016, ב-גיליון שלח תשע"ו - 985 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: