קטלוג אנושי שהוכרע | חבצלת פרבר

לווינה מגיע יהודי גליצאי, סוחר ספרים בעל זיכרון נדיר לפרטים, והוא נעצר באשמת ריגול. בנובלה נבואית מצליח הסופר לבנות עולם שלם ואז לדרדר אותו אל חורבנו

שטפןמנדל של הספרים

שטפן צוויג

מגרמנית: הראל קין

שבע נשמות, 2016, 71 עמ'

וינה, 1929. סופר יהודי ידוע מפרסם נובלה חדשה בהוצאת "Neue Freie Presse", הוצאת ספרים ועיתונים מוכרת, שגם הרצל מפרסם בה את מאמריו וספריו.

וינה שאחרי מלחמת העולם הראשונה היא עיר בירה של אימפריה–לשעבר מוכה ומבולבלת, שאיבדה את הקיסר שלה, את מעמדה בעולם ואת מרבית שטחיה ואוכלוסייתה, והפכה בעל כורחה לדמוקרטיה. אוסטריה שסועה, פוליטית ולאומית, ובתוכה ומסביבה מתחזקות הנטיות הלאומניות והדיקטטוריות (סטלין, מוסוליני, התנועה הנאצית בגרמניה). השסע הפוליטי באוסטריה בין ימין קיצוני קתולי–שמרני–פשיסטי לשמאל קיצוני–קומוניסטי אלים ומסלים, והאנטישמיות האוסטרית הישנה נהיית ארסית יותר ויותר.

 באותו זמן קולטת וינה מאות אלפי "יהודים מן המזרח" או בעגה של יהודי אוסטריה וגרמניה: "אוֹסט–יוּדֶן". רובם עניים, חסרי השכלה כללית והכשרה לחיים המודרניים, ולבושים בלבוש יהודי מסורתי אופייני. הם מתיישבים, לפחות בתחילה, ברובע היהודי הישן של העיר, "ליאופולדשטאדט", וכך הבידול שלהם נעשה מובחן עוד יותר ומגביר גם את המתחים הפנים–יהודיים.

בתוך הקלחת המבעבעת הזאת, בוחר הסופר היהודי–וינאי הפופולרי, שטפן צוויג, בן למשפחת בנקאים, להציב במרכז הנובלה שלו דווקא יהודי "גליצאי". "אוֹסט יוּדֶה" טיפוסי בחיצוניותו: "מֶנדל של הספרים". ההיכרות של המספר ושלנו עם הגיבור מתרחשת בקפה גלוּק: "הוא ישב שם… ממושקף, עבדקן, לבוש שחורים ונענע את גופו במהלך הקריאה…". מנדל הוא "ממש לקסיקון, קטלוג כלל–עולמי הולך על שתיים", איש שזוכר ומסוגל להעלות מזיכרונו את פרטיהם של עשרות ומאות ספרים על כל נושא שבעולם: שם ונושא, הוצאה, אפילו מחיר – מין Google Scholar אנושי, "בתוך המעטפת הלא מהודרת ואף שמנונית משהו של סוחר ספרים גליצאי קטן…".

מנדל יושב יום אחר יום, שלושים ויותר שנים, בחדר קטן בבית הקפה הזה. שם הוא מקבל את לקוחותיו ומנהל את עסקי הספרים המשומשים שלו. בעל בית הקפה והעובדים שמחים לנוכחותו, משום שלקוחותיו גם מזמינים בהזדמנות זו משהו לשתות או לאכול. גם המוניטין של מנדל ומעלתם המכובדת של רבים מלקוחותיו (אצילים, מפקדים גבוהים בדימוס, פרופסורים וכו') תורמים ליוקרתו של המקום.

חש‭ ‬שמשהו‭ ‬נורא‭ ‬עומד‭ ‬לקרות‭ ‬ליהודים‭. ‬שטפן‭ ‬צוויג‭ (‬עומד‭) ‬עם‭ ‬אחיו‭ ‬אלפרד‭, ‬וינה‭ ‬1900

חש‭ ‬שמשהו‭ ‬נורא‭ ‬עומד‭ ‬לקרות‭ ‬ליהודים‭. ‬שטפן‭ ‬צוויג‭ (‬עומד‭) ‬עם‭ ‬אחיו‭ ‬אלפרד‭, ‬וינה‭ ‬1900

פקעת חסרת תועלת

בסגנונו המיוחד, מצליח הסופר להעמיד לעיני הקורא את דמותו יוצאת הדופן של מנדל – שמצד אחד הוא יהודי גליצאי מרושל ומוזר ולא נאה ביותר, כפוף תמיד על הקטלוגים ואף גיבן, ומצד שני – יש לו כישרון נדיר ומעורר השתאות. מסביב לדמותו מתאר צוויג גם את בית הקפה, את המלצרים ואת המנקה הוותיקה, שאחראית על ניקיון השירותים אבל גם דואגת לניקיון בגדיו של מנדל ותופרת את הכפתורים שנפלו לו. התיאורים שובי לב ומעוררים בקורא תחושה של חמימות אנושית ושל נעימות.

אל תוך האידיליה הזאת מתפרץ, כצפוי, האסון. "בשעה אחת עשרה לפני הצהריים, לאור היום, בא שוטר מלווה באיש המשטרה החשאית… הם ישר דרשו ממנו להתלוות אליהם ולקחו אותו איתם…". האסוציאציה של קורא בן ימינו ספונטנית ומובנת – אך שגויה. מדובר בימי מלחמת העולם הראשונה, לא השנייה.

גם הנימוק הוא יותר "אנושי", "מתקבל על הדעת": מנדל הוא אזרח זר, שמתכתב עם אזרחי ארצות אויב בזמן מלחמה! האיש התמים כמו ילד בכל מה שאינו נוגע ל"לקסיקון הספרים", שאינו קורא עיתונים וספרים (הוא מתעניין בכריכות, לא בתוכן הספרים), אינו שומע רדיו ולא היה לו מושג שפרצה מלחמה ומה מתרחש מסביבו, ושלא טרח מעולם להשיג אזרחות אוסטרית לאחר שהיגר אליה – נאשם בריגול.

אבל אי אפשר להימנע מהתחושה שהאפקט הנבואי קיים, וכמוהו גם הטרמינולוגיה והתיאורים: "האימה הנפשית שהייתה מנת חלקו של יעקב מנדל בשנתיים ששהה במחנה הריכוז… מבין כל העוולות הפושעות של המלחמה הזאת, אין אחת שהייתה… בלתי ניתנת להצדקה מוסרית מאשר ריכוזם של אזרחים תמימים וכליאתם מאחורי תיל". בדקתי את המקור, ובו אכן מופיעה המילה המוכרת "Konzentrationslager" – מחנה ריכוז.

צוויג גם מתאר את התוצאות המזעזעות של הכליאה. מנדל שב לקפה גלוק – אבל הוא שבר כלי, מבולבל, מטונף, ואינו מצליח להתאושש: "בארמון הפלאי של הזיכרון שלו קרס ככל הנראה אחד העמודים, וכל המבנה נקלע לערבוביה… מנדל כבר לא היה מנדל, כבר לא פלא עולם, אלא רק פקעת חסרת תועלת ונושמת בעייפות של זקן ובגדים… כבר לא (מקור) המוניטין של קפה גלוק אלא רק חרפה… דוחה למראה, טפיל מכביד ומיותר… וכבר חסר לו הכוח, עכשיו משהתעייף, לטפס כרוכל ספרים קטן במדרגות ולאסוף ספרים מבית לבית".

משהו עומד לקרות

זה סיפור עצוב שנכתב שנים לפני שהשואה עלתה בכלל על הדעת. אבל כמו ז'בוטינסקי שהזהיר את היהודים מפני השואה, כך גם צוויג חש כנראה שמשהו נורא עומד לקרות ליהודים (ולרוסים, שגם הם שבויים במחנה עם מנדל). צוויג, שנמלט מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, התאבד מאוחר יותר בברזיל, מתוך תחושה של שבר על חורבן "מולדתו הרוחנית אירופה".

למרות הסוף הרע הצפוי מראש, זהו ספר מהנה מאוד בחציו הראשון: דמותו של מנדל במיטבו קוסמת ומלהיבה, ואחר כך כבר אי אפשר להניח את הספר מהיד. הכתיבה של צוויג מדויקת ומופלאה: במסגרת מצומצמת של כשמונת אלפים מילים הוא מצליח לבנות עולם שלם ואז לדרדר אותו אל חורבנו.

תרגום הספר דורש שיפור. למרות איכות התרגום והמאמץ שהושקע בעריכתו, יש בספר שגיאות לא מעטות שנובעות מהיכרות חסרה של שפת המקור ומטבעות הלשון שלה, ויש אף שגיאות בעברית: "מחסים" במקום "מחסות". מומלץ היה להסתייע בעורך תרגום ששפת המקור היא שפת אמו ממש. הספרון הקטן תורגם ויצא לאור על ידי הוצאת ספרים חדשה וקטנה אך אנינת טעם והיא ראויה לשבח על פועלה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח בסיון תשע"ו, 24.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביוני 2016, ב-גיליון שלח תשע"ו - 985, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: