הברית עודנה בתוקפה | עדיאל כהן  

מעשיו של המקושש משקפים הלך רוח שגרס כי הברית עם ה' התערערה ללא תקנה לאחר חטא המרגלים, וממילא פקעה מחויבותם לקיום מצוות ולאיסור מלאכה בשבת

בפרק טו החותם את פרשת שלח מכונסות מספר יחידות חוק שונות. הבנת הקשר בין יחידות אלו ובין עצמן, ובינן ובין סיפור המרגלים הקודם להן, העסיקה רבות פרשנים וחוקרים. במסגרת זו אבקש לעסוק ביחידה אחת מתוך הקובץ הזה – פרשיית המקושש (טז, לב–לה).

לא התחדש דבר

נתבונן תחילה בפסוקים:

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

בדרך כלל דנים בפרשיית המקושש בחדא מחתא עם שלוש פרשיות דומות לה (מגדף, פסח שני, בנות צלפחד), המתארות דבר חקיקה א–לוהית שהתחדש בעקבות שאילתה ש"עלתה" מן השטח. אולם ישנו הבדל בין פרשיית המקושש לפרשיות הללו. בשאר הפרשיות המאורע המסוים, "התקדים", הוביל לחקיקה עקרונית בעבור כלל ישראל. כך אצל המגדף: "הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה… וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ–לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ"; כך בפסח שני: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם… וְעָשָׂה פֶסַח לַה'"; וכך במקרה של בנות צלפחד: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת… וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ".

לעומת זאת, בפרשיית המקושש לא מצינו שום חידוש חוק. הסיפור לא יצר תקדים שחייב "עדכון" של "ספר החוקים". יתר על כן, כלל לא מובן מעיקרא מה השאלה ההלכתית אשר הוא עורר, וכפי שהתנסחו הדברים במדרש: "והלא כתוב: 'מחלליה מות יומת' (שמות לא, יד). ומה תלמוד לומר 'כי לא פורש'?" (ספרי). ועוד יש להוסיף: פעולת איסוף העצים כמוה כליקוט–איסוף המן – מלאכה אשר כבר נאסרה במפורש בשבת (שמות טז). תשובתם של חז"ל לשאלה זו (ולפיה החידוש היה בסוג המיתה), לצד תשובות נוספות, אינן מפיגות לטעמי את חומר השאלה.

פתיחת הפרשה אף היא מעוררת קושי: "ויהיו בני ישראל במדבר". וכי אין זו פתיחה טריוויאלית, מיותרת? מה משמיעה לנו כאן התורה?

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

עדיין יש דין

הרמב"ן היטיב לראות כי פתיחת פרשיית המקושש מסמנת כי עלינו לקרוא אותה כהמשך   עלילת חטא המרגלים (שנקטעה ב–יד, מה), והוא פותח לנו פתח בהבנת משמעותה:

ולפרשה הזאת סמך אחריה ענין המקושש, כי היה בזמן הזה אחר מעשה המרגלים על דרך הפשט. וזה טעם ויהיו בני ישראל במדברכי בהתאחר שם העם בגזרה הנזכרת היה המאורע הזה

סיפור המרגלים הסתיים בתיאור חטאם של המעפילים (יד, מ–מה). כאן בני ישראל למדו על בשרם כי "אין ה' בקרבם" ולכן נפלו לפני אויביהם והוכו עד חרמה. סביר, על כן, כי שאלת תוקף הזיקה בין ישראל לה' היא שעומדת גם בבסיס פרשיית המקושש. מעשיו של המקושש משקפים תפיסה, הלוך רוח שהיה בעם, כי הברית עם ה' התערערה ללא תקנה לאחר החטא, וממילא פקעה מחויבותם לקיום מצוות ה' ולאיסור מלאכה בשבת בכללן. מעתה, כך סבר המקושש, למְחַלְלֶיהָ – לא יאונה מאומה.

לאור זאת, מתפרשת פתיחת הפרשייה "ויהיו בני ישראל במדבר" לא כציון גיאוגרפי בלבד, אלא כמודיעה כי ישראל החלו את ריצוי העונש על חטא המרגלים. המדבר הוא מרכיב מרכזי בעונש הזה ומילת מפתח בתיאורו: מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר (כה); במִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם (כט); וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה (לב); וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה (לג); במִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ (לה). ישראל היו במדבר, שם ראו אדם מחלל את השבת, ותמיהה הייתה בליבם: האמנם מחלל שבת יבוא על עונשו? האם בעת ריצוי העונש עדיין עומדת הברית בין ה' ובין ישראל בתוקפה או שמא עזבם ה' ואיננו עוד בקרבם?

דברי ה' "מוֹת יוּמַת הָאִישׁ" אין בהם חידוש בהלכות שבת; ידוע כבר כי קישוש עצים מלאכה היא האסורה בשבת, שעונשה מיתה. אולם מילים קשות וחמורות אלו חידשו, באופן פרדוקסלי, כי עוד ה' בקרב המחנה. עדיין יש דין ועדיין יש דיין. ואוזן ששמעה על הר סיני "ויום השביעי שבת לה' א–להיך לא תעשה כל מלאכה" והלכה ועשתה מלאכה תיענש. הברית עודנה בתוקפה. הקשר עודנו איתן.

כל הדברים הללו נרמזו, לדעתי, בלשונו של מדרש המצוטט בפי בעלי התוספות (ב"ב קיט ד"ה אפילו):

ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות, עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים

נאים הדברים למי שאמרם. גם אם לדעתנו מפשוטם של מקראות לא עולה כי המקושש לשם שמים נתכון, הרי ברור שהמדרש ממקד את החידוש שבפרשת המקושש בהבנה כי ישראל אף על פי שחטאו ישראל הם, ועודם מחויבים במצוות.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח בסיון תשע"ו, 24.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 ביוני 2016, ב-גיליון שלח תשע"ו - 985 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: