פספורט של מלכות שמים | שלום רוזנברג

הצדק הליברלי שבעולם המודרני מגן על זכויות האדם אך שכח את חובותיו. עולם ללא חסד אינו ראוי להתקיים

"דעת א-לוהים" נתפסה תמיד כ"תיאולוגיה" המקראית. הדבר אולי מוצדק, אך, כדברי הראי"ה קוק, התורה מעוניינת יותר ב"דעת א-לוהים בארץ" – מושג המוגדר בתוכחתו של הנביא הושע (ד, א): "רִיב לה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱ-לֹהִים בָּאָרֶץ". אין לתבונה האנושית ויזה המאפשרת לעבור את הגבולות המפרידים בין האנושי לא-לוהי, אך לא כך ביחס ל "דעת א-לוהים בארץ" – המוסר. וכבר העיר הרמן כהן שאמנם דעת א-לוהים היא מעבר לנו, אך המוסר האנושי והמוסר הא-לוהי זהים, או לכל הפחות קרובים, ולכן מסוגל אברהם להתווכח עם הקב"ה על חורבן סדום (בראשית יח, כה): "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע… הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". רש"י מעיר וקובע (בעקבות חז"ל) ש"חלילה" פירושה "חולין הוא לך". הקדושה באה לידי ביטוי במוסריות, דהיינו דרישת הצדק והמשפט ובקשת החסד והחנינה, ואפילו לסדום החטאה והפושעת!

באחד המדרשים הקלאסיים מתוארת בריאת האדם על ידי האמורא הארץ-ישראלי החשוב ר' שמעון בן פזי:

בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים [=כיתות] כיתיםמהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יבראחסד אומר יברא שהוא [האדם] גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה [=שכולו] קטטה (בראשית רבה ח, ה).

הדיון מסתיים ללא הכרעה ואז היושב-ראש השמימי פותר את התיקו בצורה נמרצת: "מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ", ככתוב (דניאל ח, יב): "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". התיקו נשבר, הקב"ה נותן הזדמנות לאדם, למרות הסכנות. אכן, בתי משפט ייבנו, מפעלי חסד יקומו, אבל האנושות לא תצליח להתגבר על מארת המלחמות. גם "הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" (ישעיהו נט, טו) ועולמנו הוא "עלמא דשיקרא", שכולו צביעות. האגדה מסתיימת באקורד של תקווה: בעקבות מחאתם של המלאכים כנגד ביזוי האמת – החותם השמימי, מבשר הקב"ה שבעידן הגאולה יתגשם הנאמר בהמשך הפרק בדניאל: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח". הגאולה פירושה ניצחון על השקר ועל הצביעות, אך עדיין הדרך ארוכה.

חוב של חסד

ארשה לעצמי להוסיף לדברי ר' שמעון ולהדליף דברים שנאמרו במו"מ שהתקיים בין צדק וחסד, שבזכותו האנושות קיימת. זהותו של צדק לא הייתה ברורה אפילו לו עצמו. מהו בעצם עולם של צדק? בעניין זה התעוררה מחלוקת בין יועציו. האידיאליסטים המליצו לשמור בקפדנות על השוויון: כמה יפים יהיו החיים, אם לא רק הממון אלא גם ה-IQ, היופי והגבורה יתחלקו שווה בשווה. אחרים טענו: ההצעה אמנם אצילית, אך גם אשלייתית. היצירות הגדולות באמנות, בספרות, במדע ואף בתורה תתאפשרנה רק בעקבות הגאונות, וממילא חוסר השוויון. איך ניסחו זאת הסטטיסטיקנים של צדק: "לא די בממוצע, גם סטיית התקן קובעת". צדק השתכנע והסכים. יש ליצור הגדרה חדשה. כולם יהיו שווים, אך יהיו שווים יותר.

על כך הגיב חסד: "ללא קואליציה אתי, לא ייברא אדם על האדמה. הרסתם את השוויון היסודי, באין ברֵרה מסכים אני. אך תנאי אני מתנה: קיומה של אמנה חברתית יסודית לאנושות העתידה לקום. אכן, יהיו כאלה שיקבלו בהגרלה העיוורת של החיים מנה שהיא למעלה מהממוצע. אלא שיהיה עליהם, יותר מאשר לאחרים, לדאוג לצורכיהם של אלה שלא זכו אפילו לממוצע". האמנה נחתמה בפני השופט השמימי, ומאז היא מחייבת את כל הנשמות כולן. ועתה, על האנושות המאושרת לפרוע את חובה כלפי האחים האומללים, במעשים ולא רק במילים נאות.

אחריות העול המשותף

את י"ג מידות הרחמים והחסד מחויבים אנו לומר בתפילה, אך גם לקיים הלכה למעשה בעולם החברתי והפוליטי. מכאן: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ… כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב, כא-כב). כיום, מסומלת ההגנה שמעניקה מדינה לאזרחיה בנכר על ידי הפספורט שהיא מנפיקה. אך גם לחלשים יש פספורט, אפילו פספורט דיפלומטי, שהונפק לא על ידי אדם אלא במלכות השמים: "אַשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע יד, ד). בפספורט הא-לוהי יְרֻחַם יָתוֹם ואלמנה וגם הנוכרי המגיע לסדום. הזקן, הנכה, המפגר, המובטל וכל נרדף חסר ישע והגנה. כל מי שזר עלי אדמות.

האמנה שחתמנו כתנאי לבריאת האדם דורשת מאיתנו לכבד את הפספורט הזה, לא לתת לחלשים ולמשפחותיהם לקרוס. חייב כל אדם להיות "נושא בעול עם חברו", לימד רבי שמחה זיסל זיוו (1824-1898) – הסבא מקלם, ליטא. אִמרה זאת הפכה לאחד הדגלים של תורת המוסר. עולם ללא חסד אינו ראוי להתקיים – אף לא בעולם שבו שולט לכאורה הצדק הליברלי, צדק המגן על זכויות האדם אך שכח את חובותיו.

כבר חז"ל דיברו על עול זה ואמרו: "לכן ראשית הודעת תולדה של משה רבנו הייתה 'וירא בסבלותם'". אלא שהדברים עתיקים הרבה יותר. דוגמה חשובה לכך נמצאת בדברים שנאמרו לבני גד ולבני ראובן, המהווים כתב אשמה לרבים עד עצם היום הזה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?". האם מסוגלים אנו לעזור לסובל? או לכל הפחות להזדהות עמו בצורה סמלית, כדי שהסמל יהפוך אולי בעתיד לעזרה ממשית? כפי שהערתי ברשימתי האחרונה, מעל למגדל המצוות בעל שלוש הקומות (אהבת הרֵע, צלם א-לוהים וההליכה בדרכי ה') ישנן עליות גג ובהן היהדות פיתחה "אפליקציות" מיוחדות של אחריות מוסרית.  "נשיאת העול עם הזולת" היא אחת מהן.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א בסיון תשע"ו, 17.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 ביוני 2016, ב-גיליון בהעלותך תשע"ו - 984, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: