מדרגה אחרת | עדיאל כהן  

עיון בפשטי המקראות יכול ללמד שבניגוד לתפיסה המקובלת, מרים לא חטאה בלשון הרע על משה. על המשותף בין עוזיה, גיחזי, משה ואחותו הגדולה

תפיסה שגורה היא, בעקבות חז"ל, כי מרים נענשה בצרעת בגלל שדיברה לשון הרע במשה. אבקש לבחון כאן האם לתפיסה זו יש בסיס בפשוטו של מקרא. שני פסוקים מוקדשים בפרשת השבוע לתיאור חטאה של מרים:

ותְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'.

הפסוק הראשון סתום ומעורפל, וקולמוסים הרבים שנשתברו בהבנתו אינם מניחים את הדעת:  מיהי האישה הכושית? מה דיברה מרים על אודותיה? אימתי לקחהּ משה? בעיקר לא ברור כיצד נקשר הפסוק בפסוק שלאחריו המתאר ערעור של מרים ואהרן על מעמדו הנבואי הייחודי של משה. מה לאישה הכושית ולפסוק זה?

לעומתו, הפסוק השני ברור הן כשלעצמו והן בהקשרו: הפרשייה הקודמת מסרה דין ודברים בין יהושע למשה על אודות היחס בין נבואת משה לנבואת אלדד ומידד. ואף בהמשך הפרשייה גופה, תוכחת ה' לאהרן ומרים עוסקת רק במעלתה הייחודית של נבואת משה. עניין האישה הכושית נותר תלוש ומוזר.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אזהרה לקולקטיב

רש"י ביקש לאחות בין הפסוקים, בעקבות המדרש, וביאר כי טענת מרים ואהרן על מדרגת הנבואה (שבפסוק השני) נסבה סביב פרישת משה מיחסי אישות עם אשתו (שבפסוק הראשון, לפי חז"ל). אולם קשה לראות בפירושו פשט, וכבר עמד רשב"ם, נכדו, על הפיצול המתחייב בין שני הפסוקים: "ויאמרו הרק אך במשה [וגו'] – כלומר עוד זאת אמרו על משה".

ניתן לטעון, אם כך, כי את התפיסה בדבר חטאה של מרים בלשון הרע קשה לבסס בפשטי המקראות. חטאה הגלוי והמפורש הינו הערעור על מדרגת נבואתו של משה.

לכאורה עולה עונשה של מרים בצרעת על דיבור לשון הרע מן החוק האמור בדברים כד:

הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת. כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

אלא שאף כאן ראויים הדברים לעיון נוסף.

רש"י מפצל בין הפסוקים. לדידו פסוק ח מזהיר אדם שכבר נצטרע לפעול לפי ציווי הכהנים, ואילו פסוק ט עוסק ב"רפואה מונעת". תכליתו היא להזהיר אדם בריא כיצד ינהג ולא ילקה בצרעת – יימנע מסיפור לשון הרע. נמצא שהכתובים דנים בעניינים שונים, וכמו כן גלומה בהם, לפי רש"י, ההנחה כי מרים הצטרעה בעוון לשון הרע, הנחה שקשה לבססה כאמור. קשה לראות בפירוש רש"י פירוש פשט שהרי מסתבר כי פסוק ט כול כולו נועד לנמק את האמור בקודמו.

משום כך ככל הנראה ביאר רשב"ם באופן אחר, הכורך את הפסוקים כאחד:

השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשותשאפילו הוא מלך כעוזיה לא יכבדוהו אלא יסגירוהו וישלחוהו ובדד ישב. ככל אשר יורו אתכם [וגו'] – שהרי תזכור את אשר [עשה] ה' אלוהיך למרים –  שאף על פי שהיתה נביאה ואחות משה לא חלקו לה כבוד אלא תיסגר שבעת ימים.

לפי רשב"ם פונים שני הפסוקים לקולקטיב הישראלי ולא לאדם היחיד. הנהגת האומה מצווה שלא לשאת פנים בכל הקשור לעונשו של הנגוע בצרעת ולהחיל אותו על גדול כקטון. הצו מתבסס על התקדים החשוב של מרים. אף אז, בעת צרעתה, למרות מעמדה וקרבתה להנהגה לא חלקו לה כבוד והסגירוה.

הבורא ככהן

אין לי ספק כי גדול פשטני ישראל כיוון גם כאן לפשוטו של מקרא. וניתן לחזק ולדייק את פירושו על הקשר בין הפסוקים בתשומת לב לשורש עש"ה המופיע בשניהם: עליכם להישמר/תשמרו "לעשות" תוך זכירת מה ש"עשה" ה'. העשייה האמורה בשני הפסוקים אחת היא. אולם פירושו מואר, לדעתי, באור חדש על בסיס עיון בפרשת השבוע. מה עשה ה' למרים? היכן בכתוב מופיעה פעילות אקטיבית של ה' המתייחסת למרים? אף כי אין ספק שהצרעת בדרך נס ומאת ה' באה לה, הרי אין הכתוב מבליט כי מעשה ה' הוא: "ויחר אף ה' בם וילך. והענן סר מעל האהל והנה מרים מצרעת כשלג". ושמא אף להיפך: הצרעת באה למרים רק בעת לכתו של ה' ובהעדרו.

הפעילות האקטיבית היחידה של ה' המתייחסת למרים היא ההוראה על הסגרתה: "ויאמר ה' אל משה… תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף". ה' מתפקד כאן ככהן, ו"אוחז" את אומנותו הקבועה של הכהן בעת הצרעת. מסתבר, אם כך, כי עשיית ה' בצו "זכור את אשר עשה ה' א-להיך למרים" איננה הבאת הצרעת, אלא ההסגרה שבעקבותיה. עולה שגם בספר דברים לא ניתן לעגן את התפיסה כי מרים חטאה בלשון הרע.

נוכל לסכם: חטאה של מרים העולה הן מפרשת השבוע והן מספר דברים הוא הערעור על מדרגתו הנבואית של משה. בכך היא אינה שונה מחטאם של מצורעים מקראיים נוספים שלא השלימו עם מדרגתם וחתרו להשיג מעמד לא להם:

עוזיה, שמלך יהודה היה, נצטרע משום שביקש להקטיר ככהן;  גיחזי ביקש מנעמן את המתת שאלישע סירב לקבל בכל תוקף ולהבדיל: אף הצרעת שאחזה בידו של משה עשויה להיות מוסברת לאור סירובו לקבל על עצמו את שליחות ה' ולהיוותר כאחד האדם.

הרב ד"ר עדיאל כהן הוא מרצה לתנ"ך במכללת בית ברל ובמכללות נוספות

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"א בסיון תשע"ו, 17.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 ביוני 2016,ב-גיליון בהעלותך תשע"ו - 984. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: