תגובות לגליונות קודמים – 983

בתגובה ל"חסידים וסומים" מאת דניאל שילה

חב"ד פונה לציונות, ברסלב פונה ממנה

אדמו"רי חב"ד, במיוחד האדמו"ר הרש"ב (1860–1920), אכן גילו התנגדות לתנועה הציונית וחסידי חב"ד של היום מרגישים מחויבות מסוימת לשמר את המסורת הזו, כפי שהם משמרים מסורות חב"דיות אחרות.

עם כל זה, במקרה של חב"ד, ההתנגדות היא סימבולית וקיימת אך ורק מהשפה ולחוץ. חסידי חב"ד מעורבים בחיי המדינה, ומעוניינים להשפיע על דרכה ועל מטרותיה. חלקם נוטל חלק פעיל בפעילות פוליטית, בעיקר בזו של הימין הקיצוני.

למוסדות חב"ד קשה לקבל את דגלי המדינה, את העמידה בצפירה ואת חגיגות יום העצמאות, אבל חוץ מעניינים סמליים ופורמליים שכאלו הם מצליחים לייצר שותפות מלאה או כמעט מלאה עם הרוב הישראלי–ציוני. אולם בחסידות ברסלב המצב הפוך.

בברסלב ההיסטורית מעולם לא הייתה התנגדות לציונות. מנהיגי ברסלב האותנטיים שחיו בארץ עד שנות השישים נהגו בקו מתון מאוד ביחס למדינה ומוסדותיה. לדוגמה, הרב יחזקאל אפרים מנדלאיל, שייסד את חסידות ברסלב בפולין בשנים 1906–1907, חי בסוף ימיו אצל בנו גדליהו שקדי שהיה פעיל במזרחי ונכדו שמואל שקדי אפילו שימש סגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל.

מנהיג ברסלבי נוסף, הרב ישראל אודסר, קיים יחסי ידידות עם נשיא המדינה לשעבר זלמן שז"ר וניהל איתו קשר מכתבים במשך שנים רבות.

כשנעלמה ההנהגה הוותיקה של חסידי ברסלב, בתחילת שנות השמונים, החל תהליך נמרץ של מחיקת ההיסטוריה של החסידות וכתיבתה מחדש באופן שיתאים לקו הפוליטי האנטי ציוני של עסקני העדה החרדית.

חסידי ברסלב של היום איבדו את הקשר שלהם למסורת התיאולוגית של רבי נחמן ותלמידיו והפכו להיות עוד אחת מהקבוצות הקיצוניות המרכיבות את העדה החרדית ועוסקות בהפצת פשקווילים נגד מדינת ישראל. מי שמשתתף (כמוני) בנסיעות הממסחרות לאוקראינה בראש השנה יוכל לפגוש שם את בני משפחתם של אורי בלוי ומוישה הירש מנטורי קרתא, כשהם תופסים מושבים מכובדים מאוד בבית המדרש המרכזי של החסידות.

בצלאל אבנון

בצלאל אבנון הוא מהנדס אזרחי, לומד גיאולוגיה הנדסית ומלמד חסידות במסגרות שונות

———

תודה על הניסים והסתייגות מהציונות

במאמרו מספר הרב שילה על הרב זוין, עורך האנצקלופדיה התלמודית ומי שהיה בסוף ימיו אב בית הדין של רבני חב"ד בארץ, שהיה הולך מדי יום העצמאות לשמוע את ההלל נאמר בברכה במוסד הרב קוק.

אבקש להביא את עדותם של נכדיו של הרב, כפי שנדפסה בהקדמה לספרו "אישים ושיטות" (מהדורה חדשה, עמוד 32):

"ביום העצמאות היה אומר הלל בלי ברכה, כתקנת הרבנות הראשית דאז, וכשפעם העיר מישהו שהרב זוין טורח להתפלל ביום העצמאות במניין שבמוסד הרב קוק, שמה אומרים הלל בברכה, תיקן סבא ואמר: אני הולך לשם למרות שאומרים ברכה. והסביר: בבתי הכנסת שבמקום מגוריי לא אומרים הלל כלל, לכן העדפתי להתפלל במקום שאומרים, ואפילו בברכה, מאשר להתפלל במקום שלא אומרים כלל".

אלא שבנוגע לתפיסתה הכוללת של חב"ד, חוטא הרב שילה לאמת, ככל הנראה מתוך חוסר ידיעה, בצורה חריפה הרבה יותר. הוא מאשים את חב"ד בכפיות טובה כלפי הבורא על ניסיו של תש"ח ותשכ"ז, ושבכל יום עמנו. איננו מודע, ככל הנראה, לתפיסת עולמה האמיתית והמורכבת של חב"ד, פרי תורת הרבי מליובאוויטש, אשר התמודד בצורה ברורה וגלויה עם כל המתחולל בדורנו זה, מתוך תפיסת העולם החב"דית העמוקה והרחבה.

שורות קצרות אלו אינן יכולות למצות סוגיה גדולה זו, אך ברורה לכול הכרת התודה העמוקה להשי"ת שהביע הרבי על הניסים שרואים אנו בעינינו, על הצלת ריבואות נפשות בארץ ישראל, באמצעות הממשל והצבא, על האפשרות שניתנה לבני ישראל לחיות חיי חופש ורווחה בארצם. לא שמע, ככל הנראה, על היחס המיוחד של הרבי לעם היושב בציון ועל העזרה שהושיט במישורים רבים מספור לממשלתו. כמו גם על ביטויי החיבה והתמיכה הגלויים שהשמיע הרבי הריי"צ (מתנגד חריף לרעיון הציוני!) ביחס ללוחמי המחתרות לפני הקמת המדינה.

אך כל זאת ביחד עם ההסתייגות הנמרצת מהרעיון הציוני–לאומי, הנותן ל"עם" משמעות משל עצמו, מנותקת מתורתו, ומהטעות המרה המערבת בין רעיון הגאולה הקרובה – כפי שמוגדר הלכתית בפרק י"א מהלכות מלכים לרמב"ם, ומתבאר היטב בתורת החסידות – לבין ניסים ונפלאות אלו. על כל פנים, "כפירה בטובתו של הקדוש ברוך הוא" אינה הגדרה ראויה לגישה הרואה בכול את יד ה', מודה לו על חסדיו, ומושיטה יד ועזר בתחומים רבים מספור למדינה ולחייליה. אדרבה: תורת החסידות, ובייחוד תורתו של הרבי, היא הנותנת משמעות פנימית למושגים הללו: ארץ ישראל ועם ישראל.

מנחם שריד

———

 הגאולה נשארת בתוך החצר

לדעתי שוגה הכותב בכך שהחסידים כפויי תודה, הם פשוט רואים את המציאות ברובד אחר. החסידות הינה תוצר של עומק הגלות בכלל, ומתוך המשבר שפקד את יהדות אשכנז בפרט אחרי פרעות חמלניצקי, וכנראה גם התנכרותם של חוגי למדנים מ"עמך" הפשוטים. מאחר שהמציאות הייתה כה רעה, התשובה של החסידות הייתה ועודנה להתבונן אל תוך ה"פנימיות" של המציאות. ואת אותה פנימיות יש למצוא בתורה בלבד, ובעיקר בפרשנותה הפנימית. כוחה בא לה מתוך גילוי מחדש של הסגולה והנשמה היהודית שאינה משתנה עם תמורות הזמן.

הצד השני של המטבע הזה הוא חשדנות עמוקה כלפי עולם החול. הטוב מזוהה אך ורק עם הקודש, וכל השאר הוא בבחינת סיטרא אחרא. מהבחינה הזאת העולם הוא בעיקר ההעלם של הקב"ה ומהווה סוג של אשליה (זהו קו כללי מאוד והעמדה האמיתית אמנם קצת יותר מורכבת). לפיכך החיפוש אחר הא–לוהי יהיה תמיד במישור המטאפיזי ולא הקונקרטי.

לפיכך חסידים שאומרים תחנון ביום העצמאות (בהוראה מפורשת של הרבי לאחר מלחמת ששת הימים) שאִפשר הצלה לרבבות מעמנו – לא יפלו אפיים בי"ט בכסלו שבו האדמו"ר הזקן יצא מהכלא, ויערכו התוועדות ביום "דידן נצח" שבו ניצחו במשפט תביעה על עיזבון ספריו של הרבי הריי"צ. את כל אלו הם רואים כשלבים בגאולה, אך לא את כיבוש ירושלים ואיחודה. וזאת כנראה משום שכנראה לא "הכריזו" על כך מלמעלה במישור הנסתר.

את התוצאה הסופית (אני מקווה) של חיפוש אחר "הפנימיות" ניתן לראות בחב"ד של היום. אם עד לפני 30 או 40 שנה אף אחד לא העלה בדעתו שהמשיח יכול לבוא מהמתים, הרי שהיום המשיחיסטים (על שלל גוניהם) לא ויתרו על זיהויו של הרבי האחרון עם הגואל. חלקם חזרו מההלוויה שלו, פתחו ספר שיחות וברמזי רמזים גילו שהוא בעצם חי ממש ממ"ש, ומאז תמיד יזכירו את שמו ותוארו עם הסיומת שליט"א. על כזאת נאמר "הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם".

מה ש"מציל" את חב"ד הוא אהבת ישראל הבלתי מסויגת שלהם. רבותיהם גילו להם שאהבת ה' תלויה ונובעת מאהבת ישראל. לפיכך, הם לא יכלו את זמנם בחרמות או איומים על אחיהם, אלא ייתנו כתף לכל יהודי באשר הוא. כך תמצא אותם בבנגקוק, באלסקה ואף בצבא ההגנה לישראל. אמנם הם לא יחגגו את חגי הציונות הדתית, אך הם אחינו, ויש לקיים עם תורתם את הכלל "שמאל דוחה וימין מקרבת".

אליהו אברמזון

אליהו אברמזון הוא מהנדס אלקטרוניקה בתעשייה אווירית

———-

בתגובה ל"פילוסוף שנשבה" מאת הרב נתן לופס קרדוזו

לא מוטרדים מהחרם

בדומה לניסיון החוזר ונשנה לבחון את יהדותו של הרמב"ם מדי תקופה, כך, בריטואל חוזר, מנסים לתת הכשר לברוך שפינוזה. אני יכול להעלות בדעתי מספר נימוקים אפשריים לניסיונות החוזרים ונשנים להסיר את החרם מעליו, אך לא מצאתי מניע חדש במאמרו של הרב קרדוזו.

כבר בשנת 1925 ניסה פרופ' יוסף קלוזנר לבטל את החרם בהכרזתו הבומבסטית: "הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!" (י' קלוזנר, מאפלטון עד שפינוזה, ירושלים 1955, עמ' 329). נו, החרם הוסר. למה צריך להוסיף עוד הסרה? האם אין כאן בעצם ניסיון החייאה מלאכותי של תורת שפינוזה באמצעות מעשה ההסרה של החרם? קלוזנר נמצא כמובן בקצה השני של יוזמי ההסרה, ולשבחו ייאמר כי הוא אינו מסתיר את דעתו ביחס לאירוע שאותו הוא מכנה, לא פחות ולא יותר, "עוון היהדות" כולה.

המבקש להסיר את החרם מעל שפינוזה, צריך שיהא מספיק גלוי לב כדי להסביר את מניעיו באופן מפורש. מחצית ממאמרו של קרדוזו עוסקת בתיאור אי ידיעותיו של שפינוזה בתורה שבעל פה. הוא מצטט הוגי דעות המאשימים את שפינוזה בסדרת האשמות לא קלות (הפרטיקולריות של היהדות, שקרים על היהדות, קידום האנטישמיות, מסורת של צייתנות ועוד). ולבסוף, מדוע בכל זאת צריך להסיר את החרם? כי, ואני מצטט: "היה זה בעיקר להגן על הקהילה מפני יהודים שסיכנו אותה פיזית" (סיבה היסטורית לא רלוונטית),  וכן: "על ידי הסרת החרם, אנחנו אומרים בקול ברור שליהדות אין מה לחשוש משפינוזה".

הנימוק הזה איננו משכנע. היהדות אינה זקוקה להסרת החרם כדי להגן על עצמה. אדרבה, דווקא ההסרה מנימוק זה תשלח עוד כמה יהודים לבדוק ממה "היהדות חוששת" החל מן המאה השבע עשרה! ואני בכלל לא ידעתי כי היהדות נמצאת במצב של התגוננות. חשבתי כי ההיפך הוא הנכון.

טוב היה לו התמודד הרב קרדוזו עם תורתו של שפינוזה והנוהים אחריו כדרך שעשה זאת באופן ענייני עמנואל לוינס ("האם קראתם את ברוך בשנית"). גם ניסיונו של בן גוריון אינו נובע מתחושת הצדק שיש לעשות לאיש לאחר מותו; היה זה ניסיון מובהק לרתום את תורת האיש למטרות הפוליטיות של תנועת הציונות החילונית כפי שנתפסה על ידו. גם איינשטיין היה מוכן להכיר ב"אלוהי שפינוזה" רק כי הדבר עלה בקנה אחד עם ההתפתחות המדעית שהוא הוביל. ואם מדובר בחרם מן האספקט הדתי, להווי ידוע כי לאחר מותו של האיש הוא כבר אינו בחרם. את ספריו לא יקראו בעולם הישיבות בכל מקרה, ובאקדמיה איש אינו מתרגש מן החרם.

ולבסוף, על אף שה"אתיקה" הודפסה רק לאחר מותו, ולכאורה יש צדק בטענה כי הוא הוחרם מנימוקי ביטחון בלבד עקב המציאות ההיסטורית המיוחדת של אותה קהילה, אין הדבר עולה מכתב החרם עצמו. בסוף הכתב נאמר כך: "אנו מזהירים שאיש אינו רשאי להתקשר עמו בעל פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב". הקהילה, לפחות באופן פורמלי, הדגישה את התוכן של הגותו כסיבה לחרם, על אף שהספר המרכזי טרם הודפס.

חזות גבריאל

ד"ר גבריאל חזו הוא מנהל חברת הייטק ומרצה לתקשוב ותלמוד

——-

החרם הוצג כמסמך דתי

הרב נתן לופס קרדוזו משיב:

בדברי הביקורת שלו, מחמיץ ד“ר חזות נקודה קריטית. בכל פעם שעלתה בקשה להסיר את החרם מעל שפינוזה, הדחייה מצד רבני הקהילה היהודית–פורטוגזית באמסטרדם לא רק אישרה את החרם אלא גם חיזקה אותו בעיניהם של אנשים רבים.

על אף שבוודאות החרם הוטל על שפינוזה בגלל סיבות פוליטיות – בין היתר מתוך דאגה לקיומה של קהילה היהודית–פורטוגזית – לא זו הדרך שבה הוא הוצג בפני הציבור הרחב. הציבור חונך לראות את החרם כמסמך דתי אשר מבטא פחד מרעיונותיו של שפינוזה. ספרים פופולאריים רבים על שפינוזה שפורסמו לאחרונה מחזקים ביודעין השקפה זו. אם המציאות היתה אחרת, הייתי מסכים עם חזות ומניח לסיפור החרם.

אגב, לאחר הסימפוזיון בנובמבר האחרון באמסטרדם ביקשתי מהרבנות לפרסם הצהרה שהם לעולם לא יחרימו אדם בשל רעיונותיו. אפילו את זה הם סירבו לעשות.

על חזות להבין שסירוב להסרת החרם משפינוזה רק מחזק אותו. ולכך יש רק מענה אחד: פעם אחת ולתמיד יש להסיר אותו. מתן הסבר מדוע החרם לא הוסר עד היום לא יעשה את העבודה. אנשים רבים מדי חושבים שהיהדות מפחדת משפינוזה ושהחרם הוא ביטוי למחשבה מצומצמת. רק צעד קיצוני כמו הסרת החרם, תשים, באופן פרדוקסלי, לכך סוף.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד בסיון תשע"ו, 10.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 ביוני 2016,ב-גיליון נשא שבועות תשע"ו - 983, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מביא כאן דוגמא לפעילות אופיינית של חסידות ברסלב בשנים האחרונות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: