נתיבים מן האור הגבוה | שלום רוזנברג

 

האם בסיס המוסר הוא אהבת הרע או הקביעה שהאדם נברא בצלם? אולם מעליהם יש קומה נוספת והיא ההליכה בדרכי ה'

המוסר היהודי הקלאסי בנוי, לדעתי, כבניין של שלוש קומות ומעליו כמה עליות גג, שאותן עוד לא גמרתי לספור. שתי הקומות הראשונות מתוארות יפה במחלוקת הקלאסית (ספרא, קדושים ד): "ר' עקיבא אומר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה" (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה". בן עזאי סובר אחרת: "'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם' (בראשית ה, א) זה כלל גדול מזה". אמרתו של בן עזאי מעורפלת, אך אם נקרא את הפסוק בשלמותו נבין את דבריו: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם… בִּדְמוּת אֱ–לֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ". בסיס המוסר מצוי לפי בן עזאי בקביעה שהאדם נברא "בְּצֶלֶם אֱ–לֹהִים".

מעבר לשני עקרונות מוסריים אלו, מצאנו בתורה גם קומה שלישית, גבוהה יותר, והיא ההליכה בדרך ה' (בראשית יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". ובנוסח החז"לי: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו… מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה חנון, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום". רעיון זה מופיע גם בסיומה של תפילת העמידה: "בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ", המהווה מעין השלמה לברכת הכהנים: "יאר ה' פניו אליך ויחנך…ישא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ".

ההסתכלות הא–לוהית היא מקור לברכה והיא כשלעצמה ברכה. אך בנוסף לכך נותן לנו מבט זה אור, אור שדרכו מבינים אנו שגם אנו חייבים לדבוק במידות הא–לוהיות ובקבלת הערכים המוסריים. כי את ערכי המוסר לא מקבל האדם מן הטבע האכזר ולא מן החברה האנושית האכזרית לא פחות. את המוסר "רואים" אנו ממש, הודות לאור שמגיע אלינו כהשתקפות מהמבט הא–לוהי שממנו קיבלנו "תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם". וזאת, אגב, המשמעות העמוקה של ההתגלות הא–לוהית שבמעמד הר סיני.

לא רק כמוך

לשתי הקומות הראשונות שנבנו על ידי ר' עקיבא ובן עזאי יש מגבלות. בעולם המתעב לכאורה את ההפליה על בסיס צבע העור, גורלי ייקבע עדיין על ידי צבע הפספורט שברשותי! וכך בעולמנו, המחויבוּת ל"רֵעֲךָ" מצטמצמת לאזרח במדינתך – רק הוא כמוך. לא כך העיקרון הדתי של "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" שבעקבותיו פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים י, יב): "אפילו [לגבי] הגויים צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם עם כל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר 'טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' (תהילים קמה, ט), ונאמר 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם' (משלי ג, יז)". זו המשמעות המוסרית העמוקה של המושג "דרכי שלום", ולא כפי שהוא נתפס לצערי בטעות על ידי אנשים רבים. זו גם אחת מן העליות הבנויות על הבניין המוסרי של שלוש הקומות.

משלושת עקרונות המוסר האלו נובעת מחויבוּתנו החברתית, שאינה מצטמצמת למניעת הרע אלא גם מחייבת אותנו בעשיית הטוב. מניעת הרע באה לידי ביטוי, לדוגמה, באיסור העושק: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ… בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ… כִּי עָנִי הוּא" (דברים כד, יד–טז). "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר… מֵאַחֶיךָ" – אך גם "מִגֵּרְךָ" – הפועל הזר! מחויבות זו חוזרת גם בדרשה של אליהו הנביא (!) המצויה בספר המופלא תנא דבי אליהו (טו): "בני! כתיב לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ… רֵעֲךָ הרי הוא כאחיך ואחיך הרי הוא כרעך, הא למדת שגזל עכו"ם אסור, כי גזל הוא".

אחת הטרגדיות הגדולות של האנושות נעוצה בכך שהצדק נושא בחובו את הזרע העלול להרוס אותו. אשתמש בדוגמה המדהימה אותי כל פעם מחדש: התחיקה החברתית המתקדמת בנתה מערכת המגִנה על העובד, למשל, מפיטורים. אך כדי שהמערכת לא תחול על העובד מפטרים אותו כל תשעה חודשים, ולאחר מכן משביתים אותו באונס תקופה מסוימת. כך, כדי להימנע מבעיית זכויות העובדים, נמסרת העבודה לחברות כוח אדם העושקות את עמל כפיהם של העובדים.

העושק הכללי

עד כאן ביחס למוסר שבכלכלה, במסחר וביחסי עבודה. אך המוסר היהודי קורא לכל אחד מאיתנו להרחיב את מושג העושק הרבה מעבר לכך. זאת בעקבות שרשרת חכמים המסתיימת בדבריו של רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, הרבי החסידי הרדיקלי. הרבי עושה הכללה למושג העושק, זאת אולי בהשפעת דברי תנא דבי אליהו שאותם הכיר יפה: "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ… כל דבר טוב שיוכל האדם להמציא לחברו ולא ימציא לו נקרא שהוא עושק אותו" ("מי השילוח", קדושים).

הרבי מכליל את דבריו של רבה בר חיננא סבא בשם מורו, האמורא הגדול רב (ברכות יב, ב): "כל שאפשר לו לבקש רחמים על חברו ואינו מבקש, נקרא חוטא". רב עצמו מסתמך על דבריו של שמואל הנביא, שהכריז לאחר שהעם הבין כי בבקשה להמליך מלך היה מרכיב של חטא: "גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם" (שמואל א יב, כג). כשקראתי בפעם הראשונה את ההרחבה הזאת של העושק התלהבתי, עד שהבנתי ונבהלתי. הוא מדבר גם עליי! כמה קשה מצווה זאת!

נוסיף כעת קטע מדרשי (ספרא קדושים ב) שבו ניסיתי להתנחם: "לא תעשוק את רעך, יכול אפילו אמר איש פלוני גיבור הוא והוא אינו גיבור?… תלמוד לומר: לא תגזול. מה הגזל מיוחד שהוא של ממון, אף עושק דבר של ממון. ואיזה זה? הכובש שכר שכיר". לכאורה צמצם המדרש איסור זה חזרה לתחום המוסר שביחסי העבודה.

אך בכך לא התנחמתי ונשארתי עם שתי הערות סופיות: [א] לפני המוסר העילאי חייבים אנו להבטיח שלא יהיו בקרבנו רעבים ללחם. [ב] למרות הכל צדק בעל 'מי השילוח': חטאנו בעושק בשפתינו, לא נתנו את כל האינפורמציה האמתית בה היינו חייבים, אנא רבש"ע סלח לנו, אתה, ואתה שנפגעת או את שנפגעת. סלחו לנו כי חטאנו בכספינו, מחלו לנו כי פשענו בשפתנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד בסיון תשע"ו, 10.6.2016

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-13 ביוני 2016,ב-גיליון נשא שבועות תשע"ו - 983, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: