מבשרות את בוא החג | איתי אליצור  

חג השבועות מוזכר בתורה יחד עם שאר המועדים, אך בניגוד אליהם אין לו תאריך קבוע והוא תלוי במצוות הארץ. האם מדובר בחג של לוח השנה  או שזהו חג חקלאי?

פרשיית המועדים שבפרשת אמור עוסקת בכל המועדים ומתארכת את כולם בתאריכים מדויקים. כל זה נכון לגבי פסח, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. ואולם, בתוך הפרשה, באות שתי פרשיות החורגות מנוהל זה:

 וַיְדַבֵּר ה" אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'…

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'. מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'… וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

שתי הפרשיות האלה אינן מכילות תאריכים, ואלמלא ההקשר הכללי של הפרשה היה מקום לחשוב שעניינן של פרשיות אלה הוא מצוות התלויות בארץ. נאמר שיש לספור שבעה שבועות, להביא את שתי הלחם ואת הקרבנות הבאים עמו ולקרוא את היום הזה מקרא קודש. משמע, לא התאריך מביא את החג אלא מצוותיו.

בדברים הבאים אבקש להראות שהשאלה הזו – האם עיקרן של המצוות הללו הוא המועדים או הארץ – עומדת ביסוד כמה דיונים הלכתיים של חכמים. הדילמה הייתה האם יש לראותן כמצוות ששייכות לסדר זרעים או לסדר מועד.

חג‭ ‬התבואה‭. ‬דיוויד‭ ‬לואיס מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬דיוקנה‭ ‬של‭ ‬אלף‭" ‬המוצגת‭ ‬בבית‭ ‬חסיד‭, ‬עמק‭ ‬רפאים‭ ‬47‭ ‬ירושלים‎

חג‭ ‬התבואה‭. ‬דיוויד‭ ‬לואיס
מתוך‭ ‬התערוכה‭ "‬דיוקנה‭ ‬של‭ ‬אלף‭" ‬המוצגת‭ ‬בבית‭ ‬חסיד‭, ‬עמק‭ ‬רפאים‭ ‬47‭ ‬ירושלים‎

קרבן שאינו ביכורים

מה הדין כאשר התבואה בארץ ישראל לא ביכרה? האם ניתן להקריב אז את העומר ושתי הלחם? המשנה במסכת מנחות (פג, ב) עונה על כך תשובה פשוטה: "כל קרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ". משמע, אין טעם בהבאת העומר ושתי הלחם אם אינם ביכורי תבואת הארץ.

אלא שהברייתא חולקת: "עומר הבא מן הישן כשר. שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות, אלא שחיסר מצווה". התנא של הברייתא סובר שהחובה היא חובת היום, ולא חובת הארץ ותבואתה. תנא שלישי, ר' יוסי ב"ר יהודה, מתיר להביא את העומר ושתי הלחם אפילו מחוץ לארץ.

נמצאנו למדים, אם כן, שלפי המשנה הפרשיות האמורות כאן חובת השדה והקציר הן, אך לפי הברייתא חובת היום הן וקבוע להן זמן.

סוגיה נוספת המתבססת על הדילמה שבין חובת הארץ והזמן נוגעת ליחס שבין קרבן שתי הלחם וכבשי העצרת, כפי שמובא במשנה במנחות (מה, א) ובסוגיה שעליה. בדרך כלל בתורה, כאשר באים יחד בהמה ותבואה, הבהמה היא העיקר. אבל כאן המצווה היא להביא לחם ביכורים. האם ייתכן שהלחם הוא עיקר המצווה?

בשאלה זו נחלקו תנאים. רבי עקיבא מפרש שהמצווה היא הלחם, והכבשים אינם באים אלא בגללו. היום נקרא יום הבכורים והחלות הן חלות הבכורים, ולכן הן באות אפילו אם אין כבשים. בן ננס, לעומתו, סובר שכמו שהעולות שבפרשה הן חובת היום, כך השלמים הם חובת היום, והם קרבים אפילו אם אין לחם. ממילא אף לפני שבאו ישראל אל הארץ קרבו גם השלמים. הם חובת היום. זאת כאמור בניגוד לעמדתו של רבי עקיבא, שלפיו לא קרבו הכבשים במדבר.

בהמשך הגמרא מוזכרת גם דעת תלמידו של רבי עקיבא, רבי שמעון, שמסכים עם העיקרון של רבו, ולפיו הלחם הוא העיקר, אלא שלדעתו אי אפשר להביא את הלחם בלי כבשים, כי מהלחם עצמו דבר לא קרב על המזבח.

נמצא שיש כאן כמה דעות: לפי רבי עקיבא עיקר המצווה הוא הלחם, וזו מצוות הארץ. לפי רבי שמעון העיקר הוא אמנם הלחם, אך ללא הכבשים אי אפשר להביאו. לפי בן ננס העיקר הוא הכבשים, שהוקרבו אף במדבר, וממילא משמע שמדובר במצוות הזמן.

מי תואם לפשט

הדיון החשוב לענייננו הוא הספירה, המוזכרת בפרשייה השנייה למעלה. השאלה הבסיסית הנובעת ממנה היא: מנין אנו יודעים שהספירה היא מצווה? אולי אינה אלא תיאור זמנו של חג השבועות? את התשובה ניתן ללמוד מלשון הפסוק "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות". כל חג נקרא כאן על שם מצוותו העיקרית, ומכאן שמצוותו העיקרית של חג השבועות הוא מניין השבועות עד אליו. באופן מעניין למדי, מצוותו של חג השבועות נעשית לפניו.

כידוע, בעניין פירוש המילים "ממחרת השבת" הייתה מחלוקת גדולה בין הפרושים, הצדוקים והבייתוסים. חלק גדול מהדיון אנו מוצאים במסכת מנחות (סה–סו), שם מובאות דרשות רבות שדרשו הפרושים כדי להוכיח שממחרת השבת הוא ממחרת פסח. במבט ראשון קשה להבין את הדרשות האלה, שכן לכאורה דווקא הבייתוסים מדברים על שבתות תמימות. אצלם תמיד יש שבע שבתות שהן חמישים יום.

אולי נוכל להבין את הדרשות אם נבאר שהללו לא באו לברר שפירוש המילה שבת הוא יום טוב ראשון של פסח, אלא לומר שמצוות ספירת העומר תלויות במועד ולאו דוקא בארץ. טענתם של התנאים היא שאין זה נכון שהבייתוסים הולכים לפי הפשט והפרושים לא. הפשט לא נוקב בשום תאריך. לכאורה, לפי הפשט, יש לספור כשתבשיל התבואה, תיקָצר ותובא למקדש, ובלבד שיהיה זה ממחרת שבת כלשהי. זוהי מצווה של הארץ בלבד.

ואולם, לא מצאנו שום דעה שסוברת שכך צריך לנהוג. בימי בית שני היו כמה כתות ביהדות, והיו כנראה שלוש או ארבע דעות שונות בשאלה מתי מניפים את העומר, אבל לכל הדעות הייתה שבת אחת ברורה ומוגדרת שממחרתה יש להניף את העומר. כלומר: הכול מודים שזוהי מצווה של מועד ולא רק מצווה של הארץ, ואם כן נמצא שגם הבייתוסים אינם הולכים לפי הפשט.

מעתה תתברר טענתם של הפרושים בדרך הבאה: מכיוון שחג השבועות הוא מועד, חייב להיות מועד קבוע לתחילת הספירה. כלפי הכתות השונות אמרו הפרושים: הלא אף אתם לא נוהגים כפשט הפסוקים, אלא קובעים תאריך. אם כך השבת המדוברת צריכה להיות אף היא בעלת תאריך קבוע.

*

חג השבועות מיוחד מכל החגים בכך שלא הוא מביא את מצוותיו, אלא מצוותיו מביאות אותו. אם זכינו, נעשה אותו כדין. אם לא זכינו – אי אפשר לשנה בלא שלושה רגלים. החג יבוא גם בלי מצוותיו.

תובנה זו היא שעומדת ביסוד ההצגה התמוהה של חג השבועות בפרשיות שראינו למעלה. התורה מציגה את החג בכוונה לא כחג של לוח השנה אלא כחג של התבואה, כמו מצוותיו של סדר זרעים, כדי ללמד את דרך החגיגה הנכונה של החג. בניגוד לשאר החגים, שבהם נאמר שבתאריך כלשהו תקרא מקרא קודש ותעשה מצווה פלונית, כאן עלינו לעשות מצווה פלונית, ומתוך כך לחוג את החג. כלומר, לא הזמן אומר לנו לחוג אותו אלא המצוות שאנו מקיימים לפניו.

אף על פי כן, מקומו המיוחד של שבועות בתורה מלמד שהוא מועד. משמע, גם בלא קיום מצוות הארץ חג השבועות עדיין נוטל חלק בסדרת הרגלים, כפי שמצאנו בחמישה מקומות שונים בתורה. לכתחילה אמנם ראוי שהמצוות שלו הן שתבאנה אותו, אבל ביסוד העניין לפנינו מועד עצמאי, שאותו אנו חוגגים עד היום, גם בהעדר בית מקדש.

הרב איתי אליצור הוא חוקר במכוןמשפטי ארץ בעפרה

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ד בסיון תשע"ו, 10.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביוני 2016, ב-גיליון נשא שבועות תשע"ו - 983 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: