תגובות לגליונות קודמים – 982

בתגובה ל"לא עומדים באתגר" מאת ידידיה שטרן

אתגר ולא לגיטימציה

ניכר שסדרת מאמריו של ידידיה שטרן בנושא ההלכה הציונית ויחסה לריבונות, למדינת ישראל ולמוסדותיה נכתבה לא כדי לנגח אלא מחיפוש אמיתי וכן, ועדיין אינני יכול להסכים לרוב דבריו.

שטרן טוען ש"קיים דיסוננס חריף בין העמדה ההלכתית לבין מציאות החיים, שסכנתו רבה". אשר על כן הוא קורא לפוסקי ההלכה לבחור בדרך הלכתית לצמצום המתח בין התורה לבין המדינה, אף שזו האחרונה איננה מתנהלת על פי חוקי התורה. טרם שנדון במעמדן של הרשויות השונות על פי ההלכה יש לדחות את עצם הקריאה הגורפת. התורה לא נועדה כדי לתת לגיטימציה לעשייה האנושית, אלא להיפך, כדי לאתגר אותה. אשר על כן, גם בתחום המדיני העיון במקורות אינו אמור להפיק רק מתן אישור–בדיעבד לכל מה שממילא קורה, אלא דווקא קריאה לשינוי, במידה שהוא נדרש.

אמת הדבר שקריאה זו יוצרת מתח אישי בחייו של כל ציוני–דתי, אולם מתח איננו בהכרח דבר רע. מעבר לכך, לא ניתן לבטל מפני המתח האישי את האתגר שמציבה התורה בתחום הציבורי. אתגר שעל תוכנו נעמוד מיד.

א–לוהים בחיי הציבור

בעולם הכללי, מקומו של הא–ל נפקד ממדעי המדינה, לאור מסורת "שתי החרבות" הנוצרית, שעל פיה "תנו לא–ל אשר לא–ל, ולקיסר אשר לקיסר". לעומת זאת, מדעי–המדינה–היהודית עוסקים בעיקר בשאלת מקומו של הקב"ה בחיים הציבוריים. התשובה לשאלה זו קיימת בשני ערוצים: ערוץ ראשון הוא שהמסגרת החוקית היא חוקי התורה והפרשנות שלהם נתונה לתלמידי החכמים. ערוץ שני הוא שכל נבחרי הציבור צריכים להשתמש בסמכותם "לשם שמים", וזאת אף שהם אינם חייבים להיות תלמידי חכמים. כעת נדון ביחס ההלכתי לרשויות השונות.

הרשות המבצעתעמדת הפוסקים הציוניים, ובכלל זה גם החרדים–ציוניים, דוגמת הרב אליעזר ולדנברג והרב עובדיה יוסף, היא שלמדינת ישראל הסמכויות של "מלך ישראל". הכוונה בעיקר לסמכות הפיקוד על הצבא. כמעט אין ערעור על סמכות זו, גם כאשר פוסקי ההלכה סבורים שמדיניות הביטחון איננה מוסרית ואף מסכנת את אזרחי ישראל. לצד זאת, עמדת ההלכה הבסיסית היא שלא ייתכן שציות אנושי יגבר על הציות לחוקי התורה. עמדה זו מסתברת בעיני כל ליברל שאינו מוכן לקרוא לציות עיוור לחוקי המדינה, אלא תובע סירוב לפקודה בלתי חוקית בעליל. יתרה מזו, עמדה ליברלית אמיתית אינה דורשת מאדם לציית לפקודה הנוגדת באופן עמוק את צו מצפונו. כיצד אפוא דווקא האגף הליברלי של הציונות הדתית מאמץ גישה לאומנית, שעל פיה חוקי המדינה קודמים למצפון ולצו הדתי? כיצד פגיעה בחופש הדת יכולה להתיישב עם עמדה ליברלית?

הרשות המחוקקתשטרן כותב ש"ככלל, הכנסת וחוקיה אינם נתפסים כפסולים בפסיקה הציונית–דתית". קביעה זו שגויה. פוסקי ההלכה אינם מקבלים את חוקי הכנסת שנועדו להחליף את חוקי התורה. הכוונה בעיקר לחוקים הממוניים הבסיסיים, כגון חוק החוזים, חוק המכר ועוד. חוקים אלה נחקקו מתוך התעלמות מחוקי התורה ומשמעותם היא ויתור על חלק ניכר מהתורה, דבר שלא ייתכן.

פוסקי ההלכה הציוניים–דתיים מקבלים את חוקי המדינה בתחום הפלילי ובכלל זה חוקי התעבורה, במסגרת משפט המלך. כמו כן הם מקבלים את חוקי המדינה בענייני ממון כאשר מדובר על חוק שמטרתו להתמודד עם תופעה חדשה (יחסית), דוגמת חוק זכות היוצרים, חוק החברות וחוק המקרקעין, וכן דיני עבודה. כל אלה עוסקים בתופעות חברתיות וכלכליות חדשות יחסית שחייבו תיקון תקנות. בנוסף, כאשר מדובר על חוק ממוני, או על תיקון לחוק ממוני שנועד לתת מענה לבעיה ממוקדת, הפוסקים הציוניים נותנים לו תוקף הלכתי.

הרשות השופטתנקודת החיכוך העזה ביותר בין עולם ההלכה לבין רשויות המדינה היא הרשות השופטת. מקור ההבחנה בין הרשות המחוקקת לזו השופטת קדום, ונמצא כבר בשו"ת הרשב"א (ג, קט). להבנתי הוא משקף את מה שהוזכר לעיל, שמקומם של אנשי הדת על פי התפיסה היהודית הוא ברשות השופטת, "כי המשפט לא–לוהים הוא".

ההתנגדות האמורה עוסקת בשיפוט של בתי המשפט בתחום האזרחי (הממוני), אולם בתחום הפלילי על פי ההלכה ישנה סמכות לכנסת לקבוע כי השיפוט על פי חוקי הכנסת ייעשה בידי ערכאות שאינן דתיות (גם זאת במסגרת משפט המלך). אשר על כן, פוסקי ההלכה מהמגזרים השונים התנגדו לרשות השופטת של מדינת ישראל בחריפות, כאשר היא עוסקת בעניינים אזרחיים (דיני ממונות). לעמדה זו שותפים רוב רובם של רבני הציונות הדתית. הם לא ראו סתירה בין אמירת הלל ביום העצמאות לבין מאבק לשינוי עמוק של מערכת המשפט הישראלית. יתרה מזו, רבים מהשופטים הדתיים שהובילו את יישום המשפט העברי הודו ביושר שמערכת המשפט הישראלית איננה בבחינת "השיבה שופטנו כבראשונה" והחזון הוא להשיב את משפט התורה למכונו.

תקוות הפוליטיקאים

חידוש הריבונות הלאומית היה תהליך קשה ביותר, אולם הוא הצליח והפך את עם ישראל מקבוצה אתנית לאומה בעלת מדינה ותרבות פוליטית יציבה. תהליך כזה טרם התרחש בעולם היהדות. מהותו של התהליך היא הפנמת ערכי הממלכתיות (במלרע) אל עולם התורה. הפנמת ההבנה שהטוב המשותף חשוב מהייחודי והמפלג ושמחיר הפשרה זול בהרבה ממחיר הפיצול והפירוק, כמו גם ההבנה כי ממלכתיות מחייבת מוסדות חזקים, ולא ניתן להסתפק במנהיג בעל סגולות אישיות גדולות ככל שיהיו.

האם עולם התורה והרבנות מסוגל כיום להחיות את הממלכתיות הרבנית? אינני יודע. יש משהו עמוק בתרבות המחלוקת, שהיא חלק בלתי נפרד מתפיסת הלימוד היהודית האותנטית, שמפריד ומרחיק. ייתכן שהמפתח נמצא דווקא בשילוב בין דת ומדינה, בין רבנים ופוליטיקאים. האם יוכלו דווקא מנהיגים פוליטיים יראי שמים להוביל מהלך של חידוש הריבונות הרבנית? האם הם יוכלו להוביל את הרבנים לקבל את מרות המוסדות הרבניים הממלכתיים, וזאת מבלי לנסות לקדם דווקא את העמדות הרבניות המועדפות עליהם?

מבלי להאריך נאמר רק שפיתוח תורת המדינה היהודית כבר עבר את השלב העובּרי. תורה זו מחייבת אמנם הרחבה, פיתוח והעמקה, אלא שלצד חצי הכוס המלאה לא ניתן להתעלם גם מחצי הכוס הריקה. עובדה היא שהמחקר המסועף שכבר בוצע בנושא איננו חלק מתוכנית הלימודים במוסדות התורה הגבוהים. לטעמי, לא ייתכן שאדם יסיים לימודים בישיבת הסדר, ובוודאי בישיבה גבוהה, מבלי שעסק באופן מסודר בשאלת המעמד ההלכתי של מדינת ישראל ומוסדותיה. שהרי מדובר בנושא הקשור בטבורו לתפיסת העולם הציונית–דתית ויש לו השלכה על אורח חייו של כל אזרח, למשל בשאלת תשלום מיסים או שמירה על זכויות יוצרים.

נקודה נוספת שראויה לשיפור היא דווקא בתחום השאלות. רוצה לומר, הדיון ההלכתי הטוב ביותר הוא זה שנסב סביב שאלות בזמן אמת. בעניין זה יש לציין לשבח את פרויקט ישמ"ע שכולל כתיבת חוות דעת על פי המשפט העברי לשופטים. אולם החוסר העיקרי נמצא בתחום התקשורת עם המערכת הפוליטית. נבחרי הציבור אינם פונים לעוסקים בתחום, ובכך נמנע פיתוח משמעותי של תורת המדינה. אני משער שכדי לפתח דו שיח כזה יש צורך ליצור יחסי אמון בין הצדדים כאשר בבסיסם הסכמה על כך שמדובר בהמלצה, וזאת מתוך הבנה עמוקה שמדובר בשני צדדים המחויבים לאותה מטרה – "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

עדו רכניץ

הרב עדו רכניץ הוא חוקר במכון משפטי ארץ ודיין ברשת "ארץ חמדה גזית", בעל כושר דיינות ותואר שני במדעי המדינה

—–

המדינה בתחומנו

כאחד מעורכי "תחומין" באתי להגיב על דבריו הביקורתיים של ידידיה שטרן על הביטאון. בדבריו הביע שטרן אכזבה מכמות המאמרים המוקדשים לשאלות מדינה, או להלכה ציונית.

ראשית, נראה לי ששיטת הבדיקה העומדת בבסיס מסקנותיו אינה מתאימה. "תחומין" התרחב עם השנים לעיסוק בבעיות חברה, מדע, טכנולוגיה, משפט, כלכלה ועוד. אם כן, האחוז המתקבל מתוך אלפי מאמרים יכול להימצא קטן עבור המטרה של בירור שאלות מדינה כפי שהצהירה המערכת, אבל מבחינה מוחלטת הוא עשוי להיות מספר גבוה, שעונה על הצורך. שנית, המחבר עצמו מודה שקשה למיין מה נכנס להגדרה של שאלות מדינה. עדיף היה אפוא להציג נושאים מוגדרים שאין להם התייחסות ב"תחומין".

שאלות חדשות

עתה ניגש לגופו של עניין, ונבחן מהי משמעותה של הלכה ציונית שהמחבר חפץ ביקרה. ובכן, הלכה ציונית מהי? ושטרן עונה: הלכה שמתעוררת לרגל קום המדינה היהודית. אכן, "תחומין" עוסק במכלול של נושאים העוסקים בחברה המודרנית בכלל – כמו מדע וטכנולוגיה, מעמד האישה, מעמד הנוכרי, מעמד החילוני, המשפחה בימינו ועוד שאלות חדשות, שעלו עוד קודם למדינה. מעולם לא התכוונו לעסוק רק בהלכה ציונית במובן הנ"ל.

אבל גם בשאלות אלו לא טמנו ידינו בצלחת, שכן שאלות רבות של חברה ושלטון והמסתעף מהן מקבלות אופי שונה עם הקמת המדינה. עברתי ביעף על מפתח תחומין ודליתי משם מעט דוגמאות:

אישות ומשפחה – המצב המורכב של מתח בין החוק וההלכה, כאשר חוק המדינה מכיר חלקית בחוק ההלכה, מעורר שאלות חדשות ומעניינות, שלא נמנענו מלעסוק בהן. לדוגמה "הלכת השיתוף" בין בני זוג; נישואים אזרחיים, נישואי תערובת, הפקעת קידושין, מעמדם של בני אתיופיה ועוד כיוצא בזה.

גיור – הנושא מקבל פנים חדשות כאשר הגיור הוא ממלכתי. האם וכיצד לגייר, מעמדו של תלמיד אולפן לגיור, גיור קטנים מאומצים וכיוצא בזה.

חברה ושלטון – תקנות הרבנות הראשית, מדינה יהודית ודמוקרטית, חקיקה דתית, מעמדם של חוקי המדינה, כבודו של השלטון בישראל, חסינות משפטית לנבחרי ציבור, הקמת המדינה כמצווה, פורום תקנה ועוד רבות כיוצא בזה.

צבא ומלחמה – כמעט כל השאלות התחדשו עם הקמת צה"ל, וביניהם נזכיר את שאלות מוסר המלחמה שנידונו בתחומנו, נתינת גט של יוצאים לקרב, תקיעה בחצוצרות בעת צרה בימינו, מאכלות אסורות במלחמה (אגב, שאלה שעלתה במלחמת הלבנון השנייה), נוהל חניבעל על פי ההלכה, פיקוח נפש תקשורתי, החזרת מחבלים תמורת חטופים ועוד.

רפואה – לכאורה אין לנושא זה עניין להקמת המדינה, ולא היא. לשאלת ניתוחי מתים תשובה אחרת בחיי מדינה (ראה מאמרו של הרב יחיאל וינברג בתחומין יב). הרבנות הראשית נזקקה לשאלת רגע קביעת המוות. סדר הטיפול בפיגוע המוני הוא שאלה של מדינה. גם הדיון בשאלה אילו תרופות ייכללו בסל הבריאות נידון בתחומנו.

תנו את האמצעים

עד כה פרשנו דוגמאות למכביר של ענייני הלכה הכרוכים בהקמת המדינה. אמנם למחבר עדיין חסר עיסוק בעצם קיום המדינה כמדינה ריבונית ובדרכי הנהלתה. וכאן יש לדון: לאיזו מדינה אנו מתכוונים? יש שלוש אפשרויות:

א. מדינת המשיח – איך תנוהל מדינת היהודים בתקופת המשיח. ברור שאופי החיים אז ישתנה: ינהגו דיני טומאה וטהרה, עבודת המקדש תתפוס מקום מרכזי, השמיטה והיובל יופיעו בכל זוהרם. אך נשאיר מלאכה זו למשיח. בכל מקרה, ברור שלא זו הייתה כוונת מחבר המאמר.

ב. מדינת התורה – כיצד תנוהל המדינה כאשר יהא בה רוב דתי, וההגה יימסר לממשלה שומרת מצוות, הכפופה לתורה. זהו חזון שניתן לתאר אותו בימינו. בזמנו עסקתי בנושא זה (ראו שנה בשנה תשנ"ו), אך נתקלתי בתגובות קשות, גם בתוך מחננו. רבים מפחדים, לדעתי שלא בצדק, ממדינת הלכה, ולכן חדלתי מעיסוק זה. כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

ג. ההלכה במדינה בת ימינו – ניתן לבחון מהו יחס ההלכה למדינה יהודית ריבונית שהתחדשה לאחר אלפים שנות גולה. אכן אני מסכים שיש לבחון מחדש כמה נושאים, כמו מעמד הצומות והתפילות הקשורות בהם. נגענו בשאלות אלו ב"תחומין", אם כי יש מקום להרחיב. הודאה על הניסים שעשה עמנו הקב"ה נידונה במאמרים על יום העצמאות.

עם זאת, באשר לשאלות של ניהול ממלכתי של ענייני מדינה, אני מסכים מעט לביקורת, שכן למרות השפע שהובא לעיל לא עשינו די. אלא שכאן יש להבהיר: ראשית, לצערנו, המדינה מנוהלת כמדינה חילונית, עם כמה סממנים דתיים. קול התורה לא נשמע דיו. ויש מעט הסבר לכך. רבנים עונים לשאלות ולא כותבים תיאוריות, וגם כשהם כותבים הם רוצים לדעת ולהרגיש שקולם נשמע. הרב הרצוג כתב בזמנו מחקר מקיף ונועז בנושא ירושות (ראו תחוקה לישראל על פי התורה, חלק ב). חבריו כמעט לא הגיבו, כי אמרו שהמערכת המשפטית לא תתייחס, ואף הוא עצמו הסכים לכך בשלב מאוחר יותר. הווה אומר: הצמרת המשפטית לא התווכחה עמו, אלא לגמרי התעלמה מכתביו.

שנית, כדי להקיף נושא כמו איכות הסביבה למשל, אתה צריך להיות בקי גם בהלכה וגם בבעיות איכות הסביבה. אין הרבה כאלה. לו זכינו, המדינה הייתה מקימה מכון לאומי שיעסוק בשאלות כאלו, כמו שהמדינה הקימה את האקדמיה ללשון. משלא זכינו, מצפים מאיתנו לעסוק במלאכת קודש זו ללא תקציבים, וכמעט ללא שומע כאמור. למרות כל זאת, עלינו לעשות כמיטב יכולתנו.

ומכאן ליחסה של ההלכה למעמד המדינה וחוקיה. גם אם נמצא דרך להכיל כיום את בתי המשפט, הכול יודו שאין זו דרך של לכתחילה. מערכת משפט חילונית אינה יכולה להחליף את המערכת ההלכתית, ולכן לא נראה לי שאנו צפויים לחידושים הלכתיים בתחום זה.

וכן ביחס לאזרחים החילונים. ההלכה שלנו היא די גמישה, ובדרך כלל אינה רואה בהם "רשעים" במובן ההלכתי, אלא "תינוקות שנשבו". אלה שמייחלים לשינוי סבורים שהחילוניות היא תופעה קבועה ואי אפשר לנצח להתייחס אל נושאיה ומגידיה כתינוקות. אך אנו מאמינים שהחילוניות היא בגדר "מום עובר". גם אם היה לה, ואף לכפירה, תפקיד בתהליך הגאולה, כפי שכתב הרב קוק בכמה מקומות, אין זה אלא לזמנו ושעתו, וגם אם תקופה זו תימשך רבות בשנים סופה לחלוף מן העולם. לכן גם בתחום זה אינני צופה שינוי משמעותי.

סיכומו של דבר: "תחומין" ממלא ייעודו. אכן, יש מקום לשיפור. ואף הצעה מעשית בפי. תקום חבורת תלמידי חכמים, מביני מדע, ותחקור את גישת התורה באשר לתפקוד משרדי הממשלה. עם קצת יותר תעוזה אפשר גם לדבר על מבנה השלטון הראוי, ועל היחס בין הרשויות השונות לפי ההלכה.

איתמר ורהפטיג

הרב ד"ר איתמר ורהפטיג הוא מעורכי תחומין, מלמד במכון משפטי ארץ בעפרה ושימש כמרצה בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר–אילן

—–

כִּתבו ואנחנו נפרסם

מחמאות גדולות חילק ידידיה שטרן לכתב העת "תחומין", ואכן הוא ראוי למחמאות אלה. "תחומין" הוא אכן הבמה המרכזית כיום למאמרים הלכתיים העוסקים בתורה ומדינה, בתורה וחברה, בתורה וטכנולוגיה, ובכלל ב"תורה ו….". על קהל הכותבים (והקוראים) נמנים רבנים ומי שאינם רבנים מכל קצות הקשת הדתית, והרושם הכללי הוא שהמאמרים המתפרסמים ב"תחומין" מעוררים עניין אצל חרדים, חרד"לים, דתיים לאומיים ו"לייטים" כאחד.

לצד מחמאות אלה, גם ביקורת בפיו של שטרן על כך ששיעור המאמרים העוסקים במדינה הוא מועט. מובן מאליו שביקורת זו, יותר מאשר היא מלמדת על "תחומין" היא מהווה ביקורת על הציבור הציוני דתי בכלל ועל רבניו בפרט. שערי "תחומין" פתוחים לרווחה בפני מאמרים הלכתיים ברמה הנדרשת העוסקים בהשלכות ההלכתיות של תקומת מדינת ישראל. חברי המערכת מעדיפים באופן מובהק מאמרים העוסקים בתורה, חברה ומדינה על פני מאמרים העוסקים בנושאים ש"יכולים היו להיכתב גם בגולה". כיוון שמאמרים אלו אינם מחזיקים לבדם כרך שנתי עב כרס, מתפרסמים ב"תחומין" גם מאמרים בנושאים אחרים; אך המוקד היה ונותר שילוב ההלכה עם החיים המודרניים.

תשובה דומה תינתן גם לטענת שטרן בדבר מיעוט אנשי האקדמיה המפרסמים ב"תחומין". אדרבה, שִלחו מאמרים! "תחומין" הוא כתב עת הלכתי, ועל כן אינו מהווה במה ראויה למאמרים אקדמיים או הגותיים. אולם המערכת בוחנת בחיוב כל מאמר הלכתי העוסק בנושאי תורה ומדינה, וככל שיַרבו הפרופסורים לשלוח, כך יִרבו המאמרים פרי עטם.

ראוי היה למאמרו של שטרן להיחתם בקריאה גדולה: קומו ועלו לתחומין! רבנים, אנשי אקדמיה ואנשים משכילים אחרים – אם השילוב בין ההלכה לבין תקומת מדינת ישראל חשוב לכם, ואם אתם רואים כאחת ממשימות דורנו את פיתוח ההלכה בתחומים אלו, אזי אִחזו בעט, קחו את המקלדת בידיכם וכתבו מאמר הלכתי ראוי בנושאים האמורים.

יצחק ברט

יצחק ברט הוא חבר מערכת ועורך ב"תחומין". פרקליט במחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה


לא נוכל להמשיך ולהתעלם

ידידיה שטרן משיב:

בסדרת המאמרים על הלכה ציונית לא ביקשתי לקבוע את תכניה. זוהי אחריותם וסמכותם של פוסקי המדינה ולא של פרופסורים. ממילא ברור שלא טענתי כי יש לתת אישור הלכתי גורף לדין המדינה או שיש לכבוש את הצו הדתי מפני הפקודה הצבאית. מיקוד דבריי היה בקריאה לפוסקי ההלכה לכלול בשיקוליהם ההלכתיים את העובדה החשובה ביותר בחיינו היהודיים: יש לנו מדינה, יש לה מוסדות, ולהתעלמות ההלכתית מהם יש מחיר גבוה מאוד. הפוסקים אמורים להתמודד עם האתגר ולאזן בין השיקולים על פי העולה מכבשונה של תורתם.

המגיבים מודים במקצת הטענה: שלושתם, כל אחד בדרכו, מסכימים שנדרש "פיתוח תורת המדינה היהודית" (הרב רכניץ), ש"לא עשינו די" (הרב ורהפטיג) ושאין מספיק כתיבה תורנית בתחום (עו"ד ברט). מהי הסיבה לכך? המגיבים מעלים תשובות שונות: תרבות המחלוקת היהודית, העדר שיתוף פעולה מצד הפוליטיקאים הדתיים, חוסר בשאלות מצד הציבור, קפיצת ידה של המדינה במימון המפעל ההלכתי, הזמניות של המצב (עד שהחילונים יחזרו בתשובה) ועוד.

ואני, אינני מוכן לתירוצים. המנהיגות התורנית של הציונות הדתית חייבת להרים את הדגל באקטיביזם המאפיין את הציבור החשוב הזה בנושאים אחרים. כך, למשל, קיימת תנופה תורנית, רוחנית וחברתית רחבת–היקף תחת הדגל של שיבה להר הבית. המעש המשמעותי בתחום זה בשנים האחרונות – כולל בתחום ההלכתי – לא נסוג מפני טענות שונות של "אי אפשי" (ההתנגדות של הרבנות הראשית, של ה"גדולים" החרדים, של ממשלות ישראל ושל כל אומות העולם), ומנגד, היחס הדתי–הלכתי למדינה נגוע בפאסיביות ובהזנחה מתמשכת, שמוזנת בתירוצי תירוצים.

הציונות הדתית שמתפקדת זה עשורים כשאור בעיסה הישראלית, תופחת ומתפיחה בכל עניין חשוב, לא יכולה להמשיך להתעלם מליבת האחריות שלה: גישור בין המחויבות להלכה והמחויבות למדינה. האם יש איש?

בתגובה ל"מה שהגוף יודע" מאת יהודה יפרח

גיליון פרשת בהר

פרדוקס השמרנות

תקינות פוליטית משחיתה כל חלקה טובה בשיח הציבורי. ראשית, מפני שהיא מונעת את הדיון בסוגיות חשובות על סדר היום, "שמא מישהו ייעלב". שנית, היא גורמת לכל דעה המתנגדת לתקינות פוליטית להיראות כאמת. דבריו של יהודה יפרח ראויים בעיניי לדיון בגלל שהם מאתגרים את השיח הליברלי הקיים. ברם, נדמה לי שגישתו של יפרח מייצרת לא פחות בעיות מאלו שהיא פותרת.

תמצית דבריו של יפרח היא בהצגה לעומתית של תפיסה שמרנית מול ליברלית, כאשר הראשונה דוגלת בקשר הבריא לעולם הממשי והפיזי, בעוד השנייה נאחזת בעולם האידיאלים המופשטים, גם על חשבון הממשי. יפרח גם רואה את השמרנות כתפיסה ששמה לעולם גבולות וסייגים, בעוד הליברליות מערערת אותם ושואפת לעולם ללא גבולות ואיסורים בכל מובן שהוא.

הדוגמה שבה יפרח משתמש – נושא שינוי המין והכרה חוקית בו – באה להמחיש שליברלים עלולים להרחיק לכת, עד כדי כפירה בדיכוטומיה הברורה ביותר האפשרית – הבחנה בין גבר לאישה. כי בהחלט ניכר מבין השיטין, מבלי לומר זאת מפורשות, שהתפיסה הליברלית בגילומה הסופי עלולה להביא מבול לעולם, בהיעדר כל גבול והבחנה.

נגד התאבנות

נתחיל מהדיכוטומיה. אם שמרנות היא גבולות וסייגים וליברליות היא חופש ודרור, אזי נצטרך לספח את ר' יהודה הלוי, את הראי"ה קוק ואת הרב שג"ר אל המחנה הליברלי. הראי"ה קוק כותב ארוכות על הרצון לחוות את העולם ללא כל מגבלות וסייגים, כולל מגבלות ההלכה. אמנם הוא נסוג ומדבר על האלוהות המתגלה דווקא בגבולות וסייגים, אבל הוא עושה זאת דווקא בגלל עוצמת הגעגוע והרצון להתעלות מעליהם.

באותה מידה, להבדיל, אותה פעילה של מפלגת העבודה עושה שירות גרוע מאוד לליברלים כשהיא טוענת שליברליות פירושה מחיקת כל הגבולות. אני מסופק מאוד אם היא עצמה הייתה מעוניינת לחיות בעולם ללא גבולות ואני מאמין שיש תחומים רבים שבהם היא עצמה דוגלת בחיזוק הגבולות. למשל, גבולות הקשר התקין בין המינים וגבולות המגע המותר והאסור.

אך בדיוק כפי שלא ניתן להתקיים ללא גבולות, כך לא ניתן להתקיים בגבולות נוקשים ומאובנים. אורגניזם חי משנה את הגבולות של עצמו. הגבול היחיד שבו בני אדם חדלים להשתנות הוא חלקת הקבר. שינויים אלו מובילים חלק מבני האדם לסתירות מסוימות, לקונפליקטים ולמצבי ביניים. למשל, כבר נכתב רבות במוסף זה ובבמות אחרות על 300 אלף העולים מברית המועצות לשעבר שהינם יהודים בהכרתם העצמית ובעיני הסביבה אך על פי ההלכה היהודית הם אינם יהודים. כיצד שמרן אמור להתייחס לסוגיה זו? איך יהודי–לא יהודי שכזה אמור "להקשיב לגוף"? אולי הוא אמור להקשיב לאף היהודי שלו ולשם משפחתו היהודי ולהתעלם מהרבנים ומדעת ההלכה?

ונצעד צעד קדימה – בעולם שמרני של הבחנות ברורות, שבו הגוף מדבר אלינו דברים ברורים, כיצד יתאפשר הגיור? הרי בן אדם נולד לא יהודי וזה מה ש"הגוף שלו אומר לו". פתאום באה לה איזו "תפיסה אידיאליסטית" ליברלית ואומרת שאפשר להתגייר. אז למי צריך להקשיב – לגופו של המתגייר הבלונדיני בעל העיניים הכחולות, או לנפשו המופשטת ש"מרגישה יהודית עכשיו"?

גוף שאינו קיים

קיימים עוד מצבי ביניים שבהם הגוף מדבר בצורה ברורה. למשל, מצב של טרנסג'נדריות או "דיספוריה מגדרית", שבו אדם חי בתחושה ברורה של שייכות למגדר, אך שייכות זו לא תואמת את איברי גופו הביולוגי. איני יודע על מה יפרח מבסס את דבריו שמדובר בתופעה ש"לעיתים נובעת ממצוקה פסיכולוגית קשה", אך ידוע לי שמדובר בתופעה הקיימת ברוב התרבויות המוכרות לנו, אם כי בקנה מידה מצומצם ביותר. לכן ניתן לבטל את החשש שהאחוז המזערי של טרנסג'נדרים באוכלוסייה יסחף אחריו גל המוני של שינויי מין. בכמעט שני העשורים האחרונים שחלפו מאז שדנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון, לא נרשמה כל עלייה חדה במספר הטרנסג'נדרים בשום מקום, פרט לתוכניות ריאליטי.

לא מדובר באידיאליסטים מנותקים או בנערים מבולבלים. מדובר בבני אדם שגופם אומר להם משהו אחד והמוח משהו אחר. ומה לעשות שהמוח הוא חלק מהגוף. והכאב הזה, כאב הפאנטום של הגוף הלא קיים, הוא ממשי ביותר. וכשאני חושב על מאי פלג ז"ל, ועל הסבל שהיה מנת חלקה בחייה, על כל מכאובי הגוף והנפש שאיתם היא הייתה צריכה להתמודד – דיכאון, פוסט טראומה, אנורקסיה, פיברומיאלגיה, פרדה מהבת – אני מצליח לחשוב על נקודת אור אחת ויחידה שהייתה לה בחייה – היכולת שלה לעמוד על זהותה המגדרית כפי שהיא ראתה אותה. בחייה ובמותה. וכשקראתי את גזר דינו של השופט בעניינה, חשבתי על המטופל שלי שאמר לי שבפגישות איתי, כשאני פונה אליו בלשון זכר, הוא מרגיש כמו באי של שפיות בעולם מטורף.

אני מאמין שאסור לבטל את סיפורים מעין אלו כלאחר יד בטענה שמדובר ב"כמה בעיות של אנשים פרטיים". יפרח כותב ש"הסוד הגדול של השמרנות הוא ההבנה שהמוסריות שאיננה מחוברת למציאות לא תוכל להחזיק מעמד". לכן זה מוזר שזו בדיוק צורת הדיון שהוא נוקט ברשימתו – פירוט של עקרונות מופשטים, תוך התעלמות מיישומם במציאות ריאלית.

מציאות ריאלית היא, אכן, מורכבת. היא כוללת הבחנות בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין זכר לנקבה. הבחנות ממשיות. אבל היא כוללת, לפי המשנה בפרקי אבות, גם מספר בריות שנבראו בערב שבת בין השמשות. יש זמן שהוא לא יום ולא לילה. יש שטחים אפורים ומקרי ביניים. ואחד הדברים שנוצרו בזמן החד הזה הוא הקשת, שמזכירה לנו שמבול שוב לא יבוא לעולם כי איש לא ינסה יותר לבנות את מגדל בבל ולדחוס את כל האנושות לתבנית אחת. מעתה, החוויה האנושית תתגלה במגוון צבעי הקשת. במקום לנסות לצבוע את קשת המורכבות האנושית בשחור–לבן, כדאי לשמרנים לחשוב איך מניפים את הדגל עם צבעי הקשת לצדם של דגלים אחרים.

זאב שביידל

 —-

סכנה: פולשנות

יפרח מסלף את הליברליזם, מציג את השמרנות בצורה מעוותת ובונה את טיעוניו לפי המסקנה שאליה הם אמורים להוביל.

 אז נעשה קצת סדר: הליברליזם אינו העדפה של "רצון חופשי והגדרה אוטונומית על פני ריסון, גבולות ושייכות ברורה למגדר, למשפחה ולאומה", אלא הכרה בזכות הזולת להחזיק בכל העדפה שיבחר, גם היא נראית מוזרה מאוד, ובלבד שמימוש ההעדפה הזאת לא יפגע באופן משמעותי בזולתו.

 בדומה, שמרנות איננה "האיפוק, השליטה, הבלימה והריסון של הרצון החופשי" אלא שאיפה לשליטה, בלימה וריסון הרצון החופשי של הזולת. השמרן לא מסתפק בהצבת גבולות לעצמו אלא חותר להצבת גבולות לזולתו, גם כאשר תרומת הגבולות האלה להגנה עצמית שולית לחלוטין. השמרן לא יכול לסבול אנשים שעולמם שונה משלו, כי ערעור הללו על תמונת העולם הישנה והמוכרת שלו שומט את הבסיס לביטחונו העצמי וליכולתו לדבוק בערכיו שלו.

 קל להדגים את מופרכות הטיעונים של יפרח על ידי שיקופם. הנה דוגמה: העמדה השמרנית הימנית מתאפיינת בהעדפה של תפיסה מעשית, טוטליטרית כמעט, שכוללת מרכיבים אגואיסטיים מובהקים: היא תצדד בשלילת זכויות ממהגרים, מתוך חשש קלוש ובלתי מוכח שזכויות כאלה יהוו איום על השגשוג הכלכלי, יעלו את שיעורי הפשיעה ויורידו את הביטחון האישי של התושבים הוותיקים; היא תסרב להכיר בצורות של תאים משפחתיים אלטרנטיביים, בגלל הפגיעה הצפויה בשיעורי הילודה ובתהליכי התפתחות מתאימים של צאצאים הדרושים להגנה ולשירות הקבוצה השלטת; היא תתנגד להגדלת ההוצאה הממשלתית ולהגדלת הסיוע והקצבאות, בגלל הפגיעה הברורה בצמיחה ובתוצר שמהם תיהנה הקבוצה השלטת.

זהו אגואיזם צרוף: בשם הביטחון והרווחה האישיים המוחלטים השמרן מוכן לוותר על ערכי השוויון, ההוגנות והצדק. הוא איננו מוכן לשום ויתור למען האחר, וגם כשהוא מתחבא מאחורי טיעונים מוסריים הוא נושא בעומק חזון עוועים שחותר לקידום הרסני של "אדם לאדם זאב".

צבי ליפשיץ

 —–

בתגובה ל"הישיבות פורחות ומדעי הרוח קורסים"

גיליון פרשת בהר

ישיבתיות בלי רפלקסיה

בכתבה שהוקדשה לכבוד הרב אהרן ליכטנשטיין (גיליון פרשת קדושים), ראיין אריאל הורביץ את מנחם לוברבוים, ראש בית הספר לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שהיה תלמיד הרב בישיבת הר עציון ואחר כך עבר למכון הרטמן. בין השאר אמר לוברבוים את הדברים הבאים:

"עבורנו, כתלמידים, הסתירות בדמותו של הרב ליכטנשטיין היו מאוד קשות להכלה, משום שהוא לא שיתף אותנו בממד הרפלקטיבי שלו על הסתירות האלה. הצו הדתי היה הדבר היחיד שאפשר לדבר עליו. הרפלקסיה, שהייתה יכולה לתת ממד עומק לריבוי המוטיבים הזה ולמנף את התלמידים, לא הייתה חלק מהשיחה. דווקא בגלל זה אני חושב שהרבה תלמידים מרכזיים בישיבה הרגישו שהם מיצו את חווית הישיבה אחרי שנתיים או שלוש. הרב ליכטנשטיין, בגלל שהיה מסורתן נאמן, דחה מעליו את כל התלמידים בעלי היכולות היצירתיות, וטיפח את כל התלמידים המסורתניים. התחושה הזו הביאה גם אותי למכון הרטמן".

נראה שהדברים נגעו בבת עינו של הרב עמיחי גורדין, ר"מ בישיבת הר עציון. בתגובתו (גיליון בהר), שניתן לשמוע מבין שיתיה את העלבון, מגן גורדין על הישיבה בטיעונים הבאים: רבים מבוגריה עוסקים בחינוך ובתחומים נוספים שהרב עודד; יש תלמידים של הרב שהם יצירתיים; עולם מדעי הרוח קורס ועולם הישיבות פורח. ברם, אף אחד מן הטיעונים כמובן לא עונה על עיקר הביקורת.

יכול להיות שיש הרבה מישיבת הר עציון העוסקים בחינוך, אך אין זה אומר שהם יודעים לתת דין וחשבון רפלקטיבי על עולמם הדתי, ומתוך כך אין התורה שיכולה הייתה לנבוע מהם יוצאת באופן יצירתי ורלוונטי. יצירתיות תלויה ברפלקסיה; ביכולת שלי לתת דין וחשבון כן ועמוק – למי אני מחויב יותר, לעולם המודרני שאני בשר מבשרו או לעולם התורה, באיזו מידה הם מתנגשים וכיצד העולמות יכולים להפרות זה את זה. מחשבות מעין אלה יכולות להביא ליצירתיות בעולם התורה ובהמשכת שרשרת תורה שבעל פה, במובן העמוק של העניין.

אצל הרב ליכטנשטיין, פנימה, היה מקום לכל העולמות. אך לדברי לוברבוים, דברים שאני מזדהה עִמם, כלפי התלמידים שודרה בעיקר הפורמליקה הדתית המסורתנית מחד, ופה ושם הבלחות המעידות על עולם אחר לגמרי מזה, אך בלא דין וחשבון רפלקטיבי על מערכת היחסים ביניהם. זו ביקורת שיש להקשיב לה. הרב עמיטל אמר תמיד: "אל תהיו עמיטלים", ויש להניח שהרב ליכטנשטיין היה אומר דברים דומים.

לגבי הצלחת (?!) עולם הישיבות וכישלון הפקולטה למדעי התלמוד, הדבר קשור למשבר מדעי הרוח בכלל, ולכך שבחור בן 24 הרוצה ללמוד באוניברסיטה מחפש לו מקצוע. יש להניח שאם בפקולטה למדעי הרוח היו מציעים מסלול שירות מקוצר ועוד תואר–על–הדרך בהוראה, המצב שם היה טוב יותר.

לבסוף, הייתי מציע לרב גורדין בסקר הבא לבדוק עד כמה בוגרי הישיבות בכלל ובוגרי הר עציון בפרט פותחים דף גמרא אחרי חוק לימודם בישיבה. יש לקוות שאת התוצאות, הברורות לגמרי, הוא לא ידחה מתוך עלבון כמו הפעם, אלא ינסה לשאול מה הדבר אומר.

רועי הורן

רועי הורן הוא בוגר ישיבת הר עציון 
ודוקטורנט בחוג להיסטוריה של עם ישראל  באוניברסיטת בן גוריון

—-

סוף היצירתיות לבוא

הרב עמיחי גורדין משיב:

איש רוח שמתרץ את הצלחת הישיבות במסלול השירות הצבאי גם מראה חוסר הבנה (איך יסביר את הצלחת המכינות והישיבות הגבוהות?), וגם מפגין את אחת הסיבות לקריסת מדעי הרוח בישראל: אובדן האמון ברוח וכניעה לחשיבה ניאו–מרקסיסטית התולה הכול בחומר ובמאבקי כוח.

עולם הישיבות הציוני דתי אינו פחות יצירתי מהחוגים למחשבת ישראל ולפילוסופיה. שיעור בוגרי הישיבות הממשיכים ללמוד גמרא בזמנם החופשי עולה עשרות מונים על שיעור בוגרי מדעי הרוח הממשיכים ללמוד קאנט להנאתם. הסיבה להצלחת עולם הישיבות נעוצה באהבת התורה לשמה ובלימוד שלה מצד הערך שיש בה ולא רק מפאת הרלוונטיות והתועלת הישירה שנפיק ממנה. מסירות לידע מצד עצמו ועמל לשם רכישת ידע לשמו הם שהביאו את עולם הישיבות לפריחתו. אני ממליץ לידידי היקר רועי הורן, שאותו אני מעריך ומוקיר, לזנוח את העיסוק האובססיבי ברלוונטיות וברפלקטיביות וללמוד ידע מפני שהוא ידע וסוף היצירתיות והרלוונטיות לבוא.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 ביוני 2016,ב-גיליון במדבר תשע"ו - 982, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 33 תגובות.

  1. חובת הזהירות

    בס"ד כ"ט באייר ע"ו

    דומני, שאחת הסיבות לרתיעה של רבנים לעסוק בשאלות של מעמדם ההלכתי של חוקים והחלטות של רשויות השלטון, היא: חובת הזהירות, מאמר תורני תקני בנוי בצורה של העלאת מכלול השיטות והסברות, הן לקולא והן לחומרא, שרק בשלב הסיכום מגיעים לפעמים להכרעה כלשהי.

    כשמדובר בנושאים 'טעונים', גדלה הסכנה שחלק מהקוראים יבינו דברים בצורה מעוותת וחלקית, ויגיעו למסקנות מעשיות הפוכות לגמרי מכוונת הכותב. החשש בזה הוא כפול. הן לקוראים שיטעו ויוציאו מסקנה מעשית מסולפת
    בכיוון של הפרת חוק ואלימות שלא כהלכה; והן לקוראים שהבנתם המוטעית תביאם לשנאת היהדות ולפגיעה ברבנים הכותבים ורדיפתם. די להזכיר את הרב שכתב מאמר שלם בו קבע שאין לראש הממשלה רבין דין רודף, ודווקא הוא הוזמן לחקירה בעוון 'הסתה'.

    במצב זה צריך זהירות גדולה שלא לכתוב דברים שמהם עלול ח"ו לצאת נזק.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ו.

    • מלמד זאת, מרבית הנושאים נידונו בהרחבה ברמה העקרונית בימי קום המדינה.(בתגובותיי למאמרו האחרון של פרופ' שטרן ציינתי לכמה מאמרים המסכמים את הדיון העקרוני). כעת מופנית עיקר תשומת הלב ליישום הפרטני של העקרונות, ויש להקדים את השאלות המעשיות המתחדשות לפני שדנים שוב ושוב בשאלות היפותיטיות

    • אישיות שלימה (נוסח מתוקן)

      בס"ד כ"ט באייר תשע"ו

      לא נראים לי דבריהם של רועי הורן ומנחם לורברבוים על 'סתירות שאינן ניתנות להכלה' בנפשו של הרב ליכטנשטיין. הרב, באמונתו האיתנה והשלימה ובשליטתו המופלאה בכל מכמני ההגות היהודית והכללית, לא נזקק ל'פשרה' הלוקחת 'קצת מזה וקצת מזה', התורה היתה לו כפנס מאיר, שלאורו צעד בנתיבות העולם המודרני, ברר לו את הטוב שבו, בבחינת 'שמע האמת ממי שאמרו' ודחה את מה שאינו ראוי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • התורה, התרבות הכללית והלהט (ממשנתו של הרב ליכטנשטיין)

      בס"ד ראש חודש סיון ע"ו

      בהרצאתו בפני מועצת המחנכים של ארה"ב בשנת תשמ"ו (באור פניך יהלכון, עמ' 237-270), ערך הרב ליכטנשטיין את חשבון נפשו של הציבור הדתי מודרני.

      הרב סובר
      'שמתוך גישה נכונה ומאוזנת (ויש להקפיד על התנאים האלה – יש צורך בזהירות רבה), יכולה התרבות הכללית לשמש כח מאציל ומעשיר' (עמ' 245).

      כשם שהחמאה מוסיפה לטעמו של הלחם, כך בתחום הרוח
      'לדעתי יש דבר המקביל לחמאה, ואכן יש להפיק ממנו הרבה – גם בתחום ההשכלה כשלעצמה, בעצם הלימוד וגם בהכנה הרוחנית' (עמ' 257).

      אך תנאי יש בדבר
      "חייבים לחזור ולהדגיש בכל תוקף, שיש להיזהר בדבר זה מכמה בחינות: חייבים לשמור על איזון נכון, להישמר מאד מפני השפעות לא ראויות או מזיקות, ותמיד לגשת לתרבות הכללית בעין ביקורתית, מנקודת ראות תורנית. אולם אם כל זה נעשה, ניתן לשלב חלק מהתרבות הכללית בעולמה של תורה (שם)

      כשם שהאורז הנילוש עם החיטה נגרר אחריה, כך
      'יש התורה, ולצידה דברים אחרים, שאם הם מתקשרים ומוטמעים כיאות, יכולים להיחשב 'נגרר'. לא כל דבר יכול להיגרר, אבל יש דברים שיכולים. כאשר אנחנו מדברים על 'תורה ו-', אותה וי"ו החיבור לוקחת יסוד שיש לו יחס פנימי לתורה, ומצרפת ומחברת אותו אליה' ( (עמ' 258)

      דרך זו אינה מוסכמת, אך יש לה יסוד בדברי הקדמונים
      'המחלוקת סביב התרבות הכללית היא עתיקת יומין. ואמנם, עמדה זו היתה נחלתו של מיעוט עוד בתקופת הראשונים, ובוודאי במאות האחרונות באירופה המזרחית, אבל איש לא יטען שאינה לגיטימית. בתחומים אחרים, בויכוח לגבי ההתייחסות לחיים במלואם לבין המבט המצומצם, היתרון לדעתי הוא בידינו: מבחינה היסטורית זו היתה דעתם של הרוב…' (עמ' 259)

      השאלה היא איך מצליחים בזה?, וכאן אומר הרב:
      'מבחינה אידיאלית, עמדה מרכזית חיה ותוססת צריכה לנבוע מהמתח הדיאלקטי בין ערכים שונים, לעיתים מנוגדים. אורתודוקסיה מודרנית, הבוחרת בדרך האמצע, יכולה להיות חזקה רק אם הקשר לתורה הוא עמוק ונלהב, אלא שיש יסודות מסויימים שמשלימים אותו…' (שם)

      וכאן, אומר הרב, מתחיל חשבון נפשנו
      כמה מתוך השקפתנו המרכזית נובע ממתח דיאלקטי, וכמה מאדישות פושרת? האם אכן עמוקה מחוייבותנו לתלמוד תורה כמו זו של העולם החרדי, אלא שהיא מאוזנת למעשה על ידי הצורך לטפח ערכים אחרים? האם מקדישים תלמידינו את אותו הזמן והמאמץ לתלמוד תורה, רק בהפחתת מה שנדרש לבנות מדינה ולרכוש ידע תרבותי?' (עמ' 259-260)

      איך יוצרים 'קשר נלהב עם התורה'?
      'דיברתי לפני כן על קשר נלהב עם התורה. אכן הלהט הוא המפתח. התלהבות שהיא חשובה גם כשלעצמה בתור מרכיב בעבודת ה', והתלהבות שהיא גם מפתח לטיפוחם של מרכיבים אחרים, בבחינת "יראת חטאו קודמת לחכמתו". על מנת לשמר את אותה התלהבות, אנו כמחנכים צריכים להיות מוכנים להקריב – ואפילו להקריב בצורה משמעותית – חלק מההישג השכלי האובייקטיבי. התובנה שדברי התורה הם אכן "חיינו ואורך ימינו" ותחושת אהבת התורה – הן חשובות בהרבה מהידע עצמו' (עמ' 261).

      עם האהבה צריכה להיות כרוכה המחוייבות לתורה:
      'אנו חייבים לשמור על אש המחוייבות. רק אם נגיע למחוייבות נלהבת, תוכל דרכנו להתקיים ככוח רוחני תוסס ואמין. רק אם נייצר שכנוע פנימי עמוק, נוכל לחזק את עצמנו מבפנים ולעמוד בפני מתקפות חיצוניות: שכנוע באשר לחשיבותה הכללית של התורה, ובאשר לערך – ואכן יש ערך! – של גישתנו התורנית…' (עמ' 262-263).

      הבאתי כאן כמה 'טעימות על קצה המזלג'. אך ודאי שתועלת של ממש יפיק הקורא רק אם יילמד בעיון את המסה בשלימותה, הלא היא כתובה בספר 'באור פניך יהלכון' של הרב ליכטנשטיין (עמ' 237-270), ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

      ויהי רצון שנזכה כולנו לקבלת תורה בשמחה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 'הגדרות מרכזיות ומידע נוסף' - הר"א ליכטנשטיין על חקר התלמוד האקדמי

      במאמרו 'הגישה המושגית-בריסקאית בלימוד התורה: השיטה ועתידה' (נטועים יח, עמ' 30-32) דן הגר"א ליכטנשטיין על היחס לחקר התלמוד האקדמי.

      הוא רואה חשיבות בהגברת העיסוק של לומדי בית המדרש בנושאים של בירור הנוסח המדוייק, הריאליה וההקשר ההיסטורי והספרותי של דברי חז"ל. יש להכיר טובה לאנשי המחקר על תרומתם בזה, היכולה להצטרף כ'מידע נוסף' לעיסוק המרכזי בשאלות התוכן, ואומר: 'גם כאן יש לקוות שמודעות נוספת לערך הידע העובדתי, יכולה להשתלב בגישה הקונצפטואלית מבלי לדלל אותה' (עמ' 31).

      לעומת זאת נחרד הרב מטענת אנשי המחקר 'שהדרך המושגית היא בעצם מוטעית'. על גישה זו אומר הרב שהיא 'חותכת בבשר החי, ומציבה אתגר לא בפני בית בריסק , אלא בפני כל מסורת הלימוד של הוויות דאביי ורבא'

      הוא מזדעזע מכך ש'כללי הפרשות והנטייה ההיסטוריציסטית שגישת הביקורת דוגלת בהן, מגבילים את התחום שעשוי לשיטתם להתקבל על הדעת לגבי תכנם וכוונתם של טקסטים ראשוניים', עד כדי מצב שבו 'רבנו תם והרמב"ם פסולים בעיניהם כפרשנים של הגמרא, ועל אחת כמה וכמה שר' חיים נדחה כמציג אפשרות של הבנה אותנטית של כולם'.

      והוא קובע 'ש'דרך בריסק' (ועולם הישיבות בכלל), מבוססת על אמונות ברורות בחשיבתן ועמוקות בחווייתן: 'האמונה בגמישותה ועמקותה של התורה רבת הפנים, וגדלותם של חכמי המסורה… אמונה זאת אינה מבטלת את הצורך להתמודד עם אופיין של המשנה והגמרא כטקסטים, ויחס האופי הזה להבהרת כוונות מחבריהם ודברי מפרשיהם… אך האמונה ההיא מספקת את ההקשר לדיון, ודוחה בכך את הכנסתה של התורה שארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים לתוך מידת סדום' (עמ' 32).

      (המאמר נימצא בקישור לערך על הרב אהרן ליכטנשטיין ב'ויקיפדיה'. וראו עוד במאמרו של הרב חיים נבון 'הלימוד הישיבתי וחקר התלמוד האקדמי', באתר 'דעת')

    • פיסקה 3, שורה 2:
      … ומציבה אתגר לא בפני בית בריסק בלבד, אלא…

      פיסקה 4, שורה 1:
      … ש'כללי הפרשנות והנטייה ההיסטוריציסטית…

  2. 'בפרופורציה הנכונה' - 'מול עולם המחקר

    במאמרו 'השיטה המושגית-בריסקאית בלימוד התורה: השיטה ועתידה' (נטועים יח, עמ' 30-32), דן הרב ליכטנשטיין בטענותיהם של אנשי המחקר כנגד שיטת הלימוד בישיבות ומשיב:

    'נכון שיש פערים הנוגעים לדיוק טקסטואלי, דיוק פילולוגי וידיעת הריאליה, אך יש לשים אותם בפרופורציה הנכונה. אני מניח שאין מי שמפקפק בחשיבות טקסט מדוייק של הגמרא או בלגיטימיות של כתבי יד כדי לבסס אותה.. רבותינו הראשונים עסקו במלאכה זו… כמה מן הבולטים שבין ראשוני האחרונים… פעלו בתחום זה…

    אכן על עולם התורה לתת יותר תשומת לב לרכיב זה של הלימוד. גם אם ההכשרה הדרושה לשליטה בתחום זה יכולה או צריכה להיות נחלת בודדים – גישה למסקנותיו, יכולה וצריכה להיות יותר נפוצה מאשר זו הקיימת היום.

    אך אין צורך בהגזמה. העמדה הנפוצה, שהרוב המכריע של שינויי גירסה הנו בעל נפקות ממשית מועטת או אפסית – היא נכונה. בכל זאת יש מקום למודעות נוספת, ובמקרים מסויימים יכול התחום הזה לשמש ככלי מושגי בידי הלמדן… בנושא זה, שלא כמו בהרס עולמם של חז"ל תוך כדי חיתוך ודיבור על פי סברה, בית המדרש יכול להפיק תועלת ממלאכה שהיוזמה מאחוריה באה מחוץ לכתליו.

    רבות מן הנקודות שהעליתי לגבי דיוק הנוסח, נוגעות גם לידיעת הריאליה. גם כאן העניין מסור למומחים, אך מסקנותיהם נגישות לציבור רחב יותר. לכך יכולות להיות השלכות הלכתיות מסויימות, ופרופ' דניאל שפרבר אסף דוגמות לכך תוך כדי קריאה להגביר את תשומת הלב לנושא.

    אך גם כאן, לידע של המומחים אין הרבה משמעות קונצפטואלית, חוץ ממילוי הרצון הפשוט לדעת עד כמה שאפשר מה בדיוק מתואר בגמרא… אין בכך כדי לזלזל בחשיבות הידע העובדתי, או של אלה האמורים לספק אותו. כל מי שעוסק בלימוד רציני חב להם, ויש להכיר על כך תודה. אך דבריי נועדים להציב את הפן הזה בהקשר הנכון. לצורך זה יש להבחין… בין הגדרות מרכזיות ומידע נוסף. גם כאן יש לקוות שמודעות נוספת לערך הידע העובדתי – יכולה להשתלב בגישה הקונצפטואלית מבלי לדלל אותה.

    אודה שיש תחומי ידע, במיוחד ספרותיים והיסטוריים, שלהם עשוייה להיות השלכה ישירה ומהותית יותר על הבנת המבנה והאופי של הסוגיה התלמודית… גם עניין זה ראוי לתשומת לב יותר גדולה מזו הניתנת לו היום בעולם התורה, אבל אין זה מגיע למעמד מרכזי.

    הביקורת האקדמית השנייה – שהדרך המושגית היא בעצם מוטעית – חותכת עמוק יותר בבשר החי, ומציבה אתגר לא בפני בית בריסק בלבד, אלא בפני כל מסורת הלימוד של הוויות אביי ורבא. כללי הפרשנות והנטייה ההיסטוריציסטית שגישת הביקורת דוגלת בהן, מגבילים את התחום של ההסבר שלשיטתם עשוי להתקבל על הדעת לגבי תוכנם וכוונתם של טקסטים ראשוניים… על כן רבנו תם והרמב"ם פסולים בעיניהם כפרשנות של הגמרא, ועל אחת כמה וכמה ר' חיים נדחה כמציג אפשרות אותנטית של הבנה של כולם…

    יש לקבוע בכנות ש"דרך בריסק" (ועולם הישיבות בכלל) מבוססת על אמונות ברורות בחשיבתן ועמוקות בחווייתן: האמונה בגמישותה ועמקותה של התורה רבת הפנים, ואמונה בגדלותם ועמקותם של חכמי המסורה – "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

    אמונה זאת אינה מבטלת את הצורך להתמודד עם אופיין של המשנה והגמרא כטקסטים, ויחס האופי הזה להבהרת כוונות מחבריהם ודברי מפרשיהם… אך האמונה ההיא מספקת את ההקשר לדיון, ודוחה בכך את הכנסתה של התורה, שארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, לתוך מיטת סדום…'

    (המאמר מובא בקישור לערך על הרב אהרן ליטנשטיין, בויקיפדיה)…

  3. וראו עוד במאמרו של הרב חיים נבון, 'הלימוד הישיבתי ומחקר התלמוד האקדמי', באתר 'דעת')

  4. תגיד לוינגר, אתה דמות אמיתית?
    איך זה שתמיד יש לך מה להגיב על *כל* המאמרים, תמיד.
    ותמיד התגובות שלך, *תמיד*, באותו סגנון ואותה מהות.
    סגנון טרחני וארכני של דקויות, תיקוני תיקונים (עצמיים שבהם טעית..)
    ומהות, תמיד אפולוגטיקה אנכרוניסטית שנועדה לייצר הרמוניה כביכול.
    איך כתבת פה לאחד המגיבים, *רדוקציה* (בטח התכוונת לפרוייקציה, יעני השלכה) דומה שאתה משליך מהרצון שלך על אחרים

    • בס"ד ערב ראש חודש סיון תשע"ו

      לנתי – שלום רב,

      כשדנים על עולמו הרוחני של חכם שהוא איש אמונה ואיש הלכה בכל רמ"ח איבריו, כגון הרב ליכטנשטיין עליו היה הדיון כאן, יש להביא בחשבון שחשיבתו היא חשיבה תלמודית השואפת להרמוניה בין ערכים הנראים מנוגדים, תוך הבחנה בדקויות. זה עולמו הרוחני, אלה האמונות והערכים המהווים את יסוד חייו, ומתוכם אנחנו צריכים לפרש את אורחותיו, אחרת נחטא לאמת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      .

    • ושלמי תודה

      לנתי – שלום רב,

      לגבי הערתך על האריכות – אכן יש לפעמים מקום לקצר יותר כדי שהדברים יובנו, כהדרכת חז"ל: 'לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה'. מאידך, יש מצבים שיש לבאר את הנושא המורכב לכל צדדיו.

      לגבי הרדוקציה והפרוייקציה וכו', כל ההתעסקות בזה היתה מיותרת, ולכן ביקשתי ונעניתי להסיר את התגובה, ובמקומה העליתי 'נוסח מתוקן' שבו התייחסתי לטיעונים ולא לטוענים.

      תודה רבה על הערותיך, וברכת 'חג שבועות שמח', ש.צ. לוינגר

      .

    • הרש"צ לווינגר הוא דמות אמיתית לגמרי, והוא מגניב. בלי הטרחנויות האין סופיות שלו האתר היה נובל. 🙂

  5. יפה ענה הרב גורדין לרועי הורן

    רק אעיר שכדאי לשים לב לניסוחו של הורן על הקונפליקט בין עולם התורה לעולם המודרני שלגבי העולם המודרני הוא התבטא שהוא "בשר מבשרו" והוא משום מה לא התבטא כך על עולם התורה שהוזכר על ידו מייד אחר כך

    לי זה אומר דרשני. ……..

    רועי הורן מוזמן לתקן אותי על הרושם שקיבלתי במידה והוא חושב שהתרשמתי לא נכון

    • אורות וכלים

      ואולי יש משהו בהגדרתו של רועי הורן.

      העולם המודרני הוא בבחינת 'בשר'. המודרנה הצליחה לפתח ולשכלל.את חיי החומר ולשפר את איכות החיים – בעוד התורה היא ה'רוח', הנותנת לחיים ייעוד ומשמעות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש. צ שלום רב

        חן חן על הדברים, אילו לכך היה מתכוון רועי הורן הייתי אומר "דיינו" מכיוון שאני די משוכנע שלא לכך כוונתו אני
        נשאר באכזבתי מדבריו

        אצל הרב ליכטנשטיין זצ"ל התורה הייתה ספוגה בדמו ולכן הוא היה יכול ללא בעיה וללא שום "רפלקטיביות" ודילמות לעסוק בספרות אנגלית נוהגות מערבית. הדבר ב"ה גם נכנס להרבה מתלמידיו וממשיכי דרכו אך
        לצער הלב לא כל תלמידיו זכו לכך כנראה ולכן הזהות שלהם כה מסובכת

        העובדה שרועי הורן יכול להציג קונפליקט שהוא חווה בין העולם המודרני שהוא "בשר מבשרו" לבין עולם התורה שלא מתואר על ידו שגם הוא "בשר מבשרו" מראה באופן מובהק ומצער לאיזה עולם הוא יותר מחובר

        חבל שכך אבל זה מה שנראה ממש מדבריו

  6. צבי ליפשיץ, כמה מסתננים אתה מוכן שיגורו בשכונה שלך? או שאתה כל כך אלטרואיסטית ומוכן שיחיו עם אנשים בני מעמד הנמוך בדרום תל אביב? נו באמת.

  7. צבי, סביר להניח איפה שאתה גר היום יש הרבה יותר גזענים מכושים…למה אתה עכשיו לא עובר לדרום ת"א?

    הצלקת אותי!

    • תתפלא, ממש לא. אני נתקל בגזענים רק כאן בדף הזה.

    • בן לילה לעבור?

      בס"ד ב' בסיון תשע"ו

      לר' MOE – שלום רב,

      נראה לי שקצת הגזמת בביקורתך כלפי צבי. רק אתמול ב-11 בלילה העליתי את הרעיון להקים גרעין משימתי ליברלי בדרום תל-אביב, וב-7 בבוקר אתה כבר מצפה שהוא ישלים את המעבר ויעביר את ביתו, משפחתו, קהילתו ומקום עבודתו ויצא אל הגולה תל-אביב אשר על נהר הירקון.

      אמת שצבי הוא חסיד נלהב שלי (כנזכר בתגובתו לעיל ל'נתי'), וודאי שאחרי שיצא הדבר מפי אפילו בלשון 'ואולי' – חזקה עליו שלא ייתן שנת לעיניו ותנומה לעפעפיו עד שיביא את הדבר לידי גמר – ברם כחסיד נאמן שלי, הוא גם מכיר היטב את מה שחזרתי עליו לאין ספור, שיעקב אבינו, אף שקיבל הוראה ממלאך ה' לשוב לארצו, בכל זאת הוא הולך ראשית כל ומתייעץ עם נשותיו, וממנו למדו חז"ל שאדם צריך להתייעץ עם אשתו במילי דביתא , ויש אומרים שגם במילי דעלמא (בבא הציעא נט).

      כדאי לענ"ד להתייעץ בהקמת הגרעין גם עם התושבים הוותיקים של השכונות, ללמוד את מעלותיהם וגם את צרכיהם, לדעת כמה מידות נאות ניתן ללמוד מהם, ומאידך במה אפשר לעזור להם? המצב לא פשוט, הרבה חוסר אמון מכל הצדדים, וצריך אין סוף סבלנות והקשבה כדי להצליח. אף עצתו אמונה של רבה של תל-אביב, רגרי"מ לאו שליט"א, יכולה לעזור להגשמת הרעיון.

      שיהיה בהצלחה בעזר ה' יתברך!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיזור אוכלוסין ופתרון שורש הבעייה

      ובכל זאת המענה העיקרי לבעיה, במידה שאין אפשרות לרפטריאציה, היא פיזור המהגרים, שלא להפיל את כולם על אוכלוסיות מצוקה. יש לדאוג להביא חלק ניכר מהם גם לשכונות הבוססות, בכל שכונה קב וצה קטנה., כך ייקל על ותיקי השכונה להתמודד עם המהגרים, לקולטם ולשלבם בצורה ראויה..

      כדאי לציין את העובדה שמדינת ישראל קלטה פליטים ומהגרים מסודן ואריתריאה, ביחס למדינות אחרות פי כמה מגודלה. באחת מתגובותיי ל'גוי שההלכה לא הכירה' הבאתי נתונים בזה.

      והעיקר לפתור את הבעייה מהשורש. מדינות המערב תומכות במשטרי עריצות ודיכוי, רצח וטרור, ב'עולם השלישי', ומשטרים אלה מייצרים מיליוני פליטים המציפים את העולם. העולם נוהג כמו באגדות על חלם, שהיה גשר שנשבר המעקה שלו ואנשים היו נופלים ונפצעים, מה עשו חכמי העיר? הקימו ליד הגשר בית חולים כדי לטפל בפצועים.

      לגבי הנושא כדאי לקרוא את מאמרו של פרופ' שלום רוזנברג, 'אורחים של סדום' ואת מאמרה האופטימי של חגית גרוסמן, 'שכונה רב תרבותית', שניהם באתר זה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      אגב, בק"ק חעלמא כיהנו גדולי עולם, עמודי העיון והלמדנות, ובהם המהרש"א ורבי שלמה חעלמא בעל מרכבת המשנה על הרמב"ם ורבים אחרים, ואיני מבין מדוע הלבישו את המיתוס הידוע על אותה עיר ואם בישראל, שהיתה מציאה בחכמה ודעת.

    • ח"כ רויטל סויד על המצב בדרום ת"א

      את דבריה של ח"כ עו"ד רויטל סויד (מ'המחנה הציוני') ניתן לראות ולשמוע בכתבה 'ח"כ רויטל סויד: להכריז על דרום ת"א איזור מוכה אסון', באתר 'ערוץ 7'. היא מדברת על אוירת של פחד, שבה קשישים חוששים לצאת מפחד שיחטפו את כספם ונערים ונערות סובלים מהטרדה מינית ואלימת. לפי השתייכותה הפוליטית, נראה שח"כ סויד אינה משתייכת לחוגי 'הלאומנות הפונדמנטליסטית', ועם כל הרצון הטוב לעזור לפליטים ונרדפים, יש ליתן את הדעת לא פחות גם למצוקתם של 'עניי עמך'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • היא דורשת להקים מערכת יעילה שתבחין בין 'מבקשי מקלט' ל'מסתננים'. מבקשי מקלט ישוקמו במקומות אחרים, לא בדרום ת"א,; ומסתננים יגורשו.

  8. עוד משהו, סביר להניח אם כמה שסניקים עם מבטא של חית ועיין יגיע לבנין שלך אתה והחברים הנאורים שלך הם הראשונים שיעזבו…

    • זה מה שנקרא השלכה.

      הבניין שלי מלא באנשים עם חית ועין. אני עצמי משתדל לדבר בחית ועין. אני מרגיש בכיף בחברת חרדים, שסניקים, רוסים, ערבים ואפריקאים. רעייתי אסיאתית. כולם מתקבלים באהבה רבה. רק לגזענים אינני יכול להתקרב אפילו מאה מטר.

  9. ש.לוינגר רק עכשיו ראיתי הפוסט שלך אחרי שהגבתי,אני מתפעל מהתמימות שלך בהנחה שלא כתבת בציניות, אין לנו שום אחריות לאפריקאים מוסלמים, לפי ההגיון שהם מסכנים למה לא לאפשר מיליארדי כושים להגיע לפה?

    אפילו בנדמארק ואוסטרליה מגרשים אותם, אגב, האם מישהו באמת חושב שהחברה האלו היו מגיעים לרמת אביב הממסד היו מגיבים באותה מידה? חכמה גדולה להיות חזקים על החלשים אנשים במעמד נמוך שמפחדים לצאת בערב.

  10. צבי, אני מבקש סליחה אם טעיתי ובל"נ אעדכן אותך אם אחליט לגור אצלך כדי שלא תגור בכפיפה אחת עם גזען…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: