עוזי דיין איבד את אביו זוריק במלחמת השחרור ומאז גדל אצל משה רבינוביץ'. לראשונה בחייו הוא מבקר במיר, עיר הולדתו של האב המגדל, ומספר על האיש שלא הפסיק להעלות לכאן מעפילים

למעלה משני עשורים לאחר פטירת משה רבינוביץ', האיש שגידל אותו בפועל, החליט יו"ר מפעל הפיס, אלוף (במיל') עוזי דיין, לחזור לעיירה מיר במסע מיוחד בעקבותיו. "היו לי שני אבות, אבא זוריק שנהרג במלחמת השחרור כשהייתי בן 100 ימים, ולכן אני לא זוכר אותו, ואבא משה רבינוביץ' שגדלתי איתו כל החיים. אצלנו אסור להגיד אבא חורג או אבא ביולוגי".

לא הוגן כלפי אבא זוריק

זוריק נולד בנהלל בשנת 1926 כבנם השלישי של דבורה ושמואל דיין, אח למשה ואביבה. בנהלל גם פגש את רעייתו לעתיד, מימי לבית דופלט, שלמדה בבית הספר לנערות שבמקום. בשנת 1946 נישאו השניים וכעבור שנתיים נולד להם בנם הבכור, עוזי. בתאריך ה' בניסן תש"ח, 14 באפריל 1948, חודש לפני הכרזת העצמאות, נפל זוריק בקרב על רמת יוחנן והותיר אחריו אלמנה ותינוק בן 100 ימים בדיוק. כעבור שנה וחצי נישאה אמו של עוזי דיין בשנית, למשה רבינוביץ'.

"במהלך מלחמת העולם השנייה שירת זוריק בצבא הבריטי במסגרת הבריגדה היהודית", מספר דיין על אביו הביולוגי. "בסוף המלחמה הוא ועוד מספר חברים ערקו משורות הצבא הבריטי ונשארו באיטליה. הקבוצה הזו קיבלה את הכינוי 'החבורה' והם למעשה הביאו יהודים לארץ באוניות. הם עשו זאת תחת הכיסוי שלהם כחיילים בצבא הבריטי. היו להם מדים, מסמכים, תלושי דלק ומשאיות והם ניצלו את זה כדי להעלות יהודים לארץ".

בעוד זוריק וחבריו הבריחו מעפילים לאוניות, משה רבינוביץ' היה זה שפיקד על חלק מאותן אניות. באופן הזה, מספר דיין, התוודעו באותם ימים אביו הביולוגי ואביו החורג זה לזה. מאוחר יותר, במסגרת טיול אלמנות, תכיר מימי את משה רבינוביץ' ותינשא בשנית. "אחרי המלחמה אמא השתתפה בטיול עם אלמנות נוספות של אותה 'חבורה' ובטיול הזה הכירו לה את משה. אמרו לה שהוא הכיר את זוריק וככה זה התחיל".

רבינוביץ' נולד בבלארוס וגדל בעיירה מיר. בצעירותו הצטרף לתנועת השומר הצעיר ובשנת 1936, בהיותו בן 14, ניצל את אשרת העלייה שהוצעה לו ועלה לארץ כשהוא משאיר מאחוריו את כל משפחתו. בכך הפך רבינוביץ' לשריד היחיד ממשפחתו שלא נספה בשואה.

"עלייתו של אבא לארץ לא באה לו בקלות. הוא נאלץ לשבות רעב כדי לממש את הרצון שלו לעלות. בגיל 14 הוא קיבל סרטיפיקט. מכיוון שהוא התחנך בתנועת נוער ציונית הוא מאוד רצה לעלות, אבל המשפחה שלו לא התלהבה מהרעיון. בסופו של דבר הוא החליט לשבות רעב. כעבור שלושה ימים המשפחה נשברה ונתנו לו לעלות לישראל. הם לא באו איתו אבל אמרו לו שיבואו יותר מאוחר. בינתיים פרצה המלחמה וכולם נרצחו.

"כל משפחתו של אבא משה רבינוביץ' נהרגה בשואה", מספר דיין. "לא נשאר מהם אף אחד. חלק נרצחו כאן במיר וחלק הצטרפו לפרטיזנים ונפלו בקרבות ביערות הסמוכים לעיירה. אבא משה מעולם לא דיבר על מיר ולא רצה לחזור למיר. מבחינתו היה לו חשבון סגור עם המקום הזה, והוא מעולם לא הרגיש צורך לחזור הנה או לספר על התקופה הזו. לכן אני מרגיש שהביקור שלי כאן הוא יותר מסע געגועים לאבא משה מאשר למיר".

בשנת 1943 התגייס רבינוביץ' לפלי"ם (פלוגת הים של הפלמ"ח) והיה בין ראשוני החובלים שפיקדו על ספינות המעפילים. באחת מהפלגותיו חזרה לאירופה בתחילת 1946 נתפס על ידי הבריטים, והצליח להימלט מהכלא הבריטי שליד נמל טולון בצרפת. לאחר הקמת המדינה המשיך לשרת בצה"ל והשתחרר משירות בחיל הים בדרגת רב סרן ועבר לעסוק בחקלאות. לאחר נישואיו לאמו של עוזי דיין נולדו לו עוד שני ילדים.

כילד ביקש עוזי דיין לשאת את שם משפחתו של אביו החי ולהיקרא גם הוא רבינוביץ'. "כשהייתי בן שש או בן שבע דיברתי עם אבא משה וסיפרתי לו שאני רוצה להחליף את שם המשפחה שלי מדיין לרבינוביץ', כי החברים כל הזמן שאלו אותי איך יכול להיות שאני עוזי דיין ולאבא שלי קוראים משה רבינוביץ'. שוחחנו על זה והוא אמר לי שהוא חושב שזה לא רעיון טוב, ובטח לא בגיל כל–כך צעיר. הוא גם אמר שזה לא הוגן כלפי אבא זוריק. עניתי לו שזה בסדר כי אבא זוריק לא יֵדע על כך מכיוון שהוא כבר מת. אבא משה ענה לי שדווקא בגלל שהוא לא יכול להגיב, אנחנו צריכים לחשוב גם במקומו. זאת אומרת שאנחנו צריכים להיות הקול שלו. אבא משה ממש שכנע אותי לא לעשות את זה. כילד לא הבנתי את האצילות שבתשובה שלו. אני זוכר שהשתכנעתי לחכות עם ההחלטה הזאת לגיל יותר מבוגר". דיין כידוע לא שינה את שם משפחתו, והוא מציין כי הוא אסיר תודה על כך למשה עד עצם היום הזה.

שניים‭ ‬מבתי‭ ‬הכנסת‭ ‬העתיקים‭ ‬של‭ ‬מיר

מבלארוס ועד סין

כמעט 40 אחוזים משטח בלארוס מכוסים יערות וברחבי המדינה זורמים נחלים רבים. סיור בעיירה עצמה מעניק תחושה של חזרה לאחור בזמן. ניכר כי בשנים האחרונות לא נבנו במקום בתים חדשים ורוב הבתים עומדים על תילם עוד מלפני מלחמת העולם השנייה. רחובות העיירה נקיים וחצרות הבתים מוקפות גדרות עץ ישנות ובתוכן מכרכרים בעלי כנף. כמו כן מגדלים התושבים המקומיים בחצרותיהם גידולי קרקע לצריכה עצמית ולמסחר. את הגידולים הם מוליכים אל השוק המקומי שנמצא במרכז העיירה ופועל בעיקר בסוף שבוע.

מיר נמצאת מרחק שעתיים נסיעה ממינסק, עיר הבירה של בלארוס. במיר חיים כיום כשלושת אלפים תושבים, כמספר היהודים שחיו בה ערב מלחמת העולם השנייה והיוו כמחצית מכלל האוכלוסייה בעיירה באותם ימים. בעוד עיסוקם העיקרי של תושבי העיירה באותה תקופה היה חקלאות, היהודים עסקו בדרך כלל במסחר ובבנקאות. רוב יהודי העיירה נרצחו במהלך מלחמת העולם השנייה, והיתר נהרגו ביערות הסמוכים כשלחמו לצד הפרטיזנים. מאז לא שבו יהודים להתגורר בעיירה.

במיר היו לפחות שלושה בתי כנסיות ובמקום פעלה הישיבה הליטאית הידועה שקיבלה את שמה מן העיירה. הישיבה הוקמה ב–1815 על ידי הרב שמואל טיקינסקי, ובשיא תפארתה למדו בה כ–400 בחורים. במהלך מלחמת העולם השנייה העתיקה הישיבה את מקומה מספר פעמים בתוך בלארוס עד שהתגלגלה ליפן ולאחר מכן גם לסין, ומשם התפצלו רבני הישיבה והתלמידים, כאשר חלקם עברו לארה"ב וחלקם עלו לארץ ישראל.

בתי הכנסת של העיירה ומבנה הישיבה השתמרו, אך בתוך המבנים מנהלים המקומיים מספר עסקים. בית הכנסת המרכזי, בניין בן שתי קומות, נמכר לאחרונה על ידי השלטונות ובמקום מתוכנן לקום בית מלון. בבית כנסת אחר פועלת מסעדה ובבית כנסת שלישי ישנו בית ספר ללימודי נהיגה. חלל בניין ישיבת מיר חולק לשלושה חלקים. סניף הדואר המקומי ממוקם בבניין, ולצידו חנות חלקי חילוף לרכבים וחנות לחומרי בניין.

על אף שהוא אינו יודע להצביע על ביתו של אביו וככל הנראה גם אין לו כל דרך לדעת היכן התגורר, ניכר כי ההליכה במחוזות ילדותו של אביו מותירה על דיין רושם עמוק ונוסכת בו התרגשות. הוא חוזר ומדגיש כי הוא רואה במסע געגוע גדול לאביו שנפטר.

באחד הבתים שהיה שייך ככל הנראה לאחת המשפחות היהודיות בעיירה הקים אחד המקומיים מוזיאון קטן ובו אוסף של פריטים וחפצים לצד ספרים ואביזרים אחרים בעלי אופי יהודי שמצא באזור. בתוך הבית מוצגים ספרים ועיתונים ביידיש, ולצידם חנוכיות וסביבונים.

געגוע‭ ‬גדול‭ ‬לאב‭ ‬שנפטר‭, ‬עוזי‭ ‬דיין‭.
צילום‭: ‬באדיבות‭ ‬לימוד‭ ‬fsuý‭, ‬יח‭"‬צ

האומץ למרוד

"האומץ והחזון של אנשים כמו משה רבינוביץ', שנלחם בגיל 14 כדי לעלות לבדו לארץ, זה בתמצית סיפור הקמתה של מדינת ישראל משואה לתקומה", אומר חיים צ'סלר, יו"ר "לימוד fsu" שעומד מאחורי המשלחת. ארגון "לימוד fsu" מפיק כבר עשר שנים כנסי יהדות ברחבי העולם. "המטרה שלנו היא לשמור על קשר עם כל יהודי באשר הוא ועל הדרך גם לומר להם שכמו שמשה רבינוביץ' מהעיירה הקטנה מיר עשה היסטוריה, גם הם יכולים. כי החזון מתחיל באנשים", חוזר צ'סלר.

"אני חש הערכה עצומה לאבא משה על האומץ למרוד בגיל ארבע–עשרה ולעזוב את משפחתו", מתגאה דיין באביו. "אני חושב שהוא גם כעס על קוצר הראות ההיסטורית שלהם. במשך שנים הייתה לי סקרנות מסוימת לראות איפה הוא גדל. אני חושב שאם הוא היה יודע על הנסיעה הזו, הוא מצד אחד היה חושב שהחינוך שלו נכשל ומצד שני היה גאה בי. אני שואב עידוד מהמחשבה שהוא היה גאה בי באיזה מקום כי גם אני מרדתי כמוהו, הלכתי לראות איפה הוא גדל למרות שהוא עצמו לא חזר למיר ולא הסכים לדבר עליה מעולם.

"אפשר לראות את העומק התרבותי היהודי שהיה כאן ואת האהבה לשפת היידיש", מוסיף דיין. "אני גדלתי כילד על היידיש וזה לא בא על חשבון השפה העברית והחשיבות היתרה שלה. הוואקום היהודי פה התחיל ברצח של כל הקהילה היהודית של מיר. כולם נרצחו כאן, הם אפילו לא הגיעו למחנות".

כיליד שנת 1948 וכמי שהיה סגן הרמטכ"ל הוא רואה בביקור בעיירה שממנה נמלט אביו סמל לנחיצות ולהכרחיות של מדינת ישראל. "אנחנו נמשיך להתאבל, לא רק על האנשים אלא גם על התרבות והתרומה הענקית שלהם למסורת היהודית והישראלית, אבל המקום המתאים היום ליהודים הוא מדינת ישראל. הקמת מדינת ישראל איננה תוצאה של השואה. הקמת המדינה היא תוצאה של העשייה הציונית שקדמה לשואה. אבל קיומה של מדינת ישראל הוא ללא ספק חשוב כמגן מפני האנטישמיות שיש בעולם, אנטישמיות שלובשת כל פעם פנים אחרות. פעם לא היתה מדינה אז שנאו יהודים, התנכלו להם ורצחו אותם. היום, כשיש מדינת ישראל, האנטישמיות מופנית כלפי מדינת היהודים. לכן מדינת ישראל היא לא רק הצידוק אלא גם ההמחשה למה יכול לקרות אילו לא הייתה לנו מדינה".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016