להצטרף לציפורים במעופן | אביבה זרקה

 

אנשים בודדים, גרושים, רווקים וחסרי אהבה, המצויים בסיטואציות של בדידות וניכור, לעתים אבסורדיות, מאכלסים את קובץ הסיפורים. סיפורים שהם אופטימיים בסופו של דבר

קרבהספינות של קרבה

רווה שגיא

עם עובד, 2015, 173 עמ'

גיבורי קובץ הסיפורים המצוין "ספינות של קרבה" מצויים לרוב על פי תהום. הם מנסים להתרומם מעל פני המים ולגמוע מים חיים. הם גם מנסים לשלוח מסרים של אהבה, אבל ספינותיהם לרוב טובעות בים. מה שיפה בזה שתמיד יש מישהו סביבם שמנסה עדיין לחיות ולאהוב, שמזכיר להם שלכל זה יש עדיין טעם. גם אם בקיצוניות או שמא בנואשות המאפיינות את הגיבורים עצמם.

דומה שהמצפן שרווה שגיא השתמש בו ביצירת סיפוריו כוון לעבר היעד הבא: יצירת הבנה בקרב הקורא כי גיבורי קובץ הסיפורים שלפניו יתקשו במרבית המקרים להגיע לקו החוף. כך שליבו רוטט נוכח המאמצים הדחוקים שהם מפגינים כדי להטות במשהו את ספינותיהם מעל פני הזרמים התת קרקעיים שבהם הם לכודים.

נשיכת התוכי

מדובר בסיפורים קצרים ואפילו קצרצרים בני שלושה–ארבעה עמודים לכל היותר. גיבוריהם הם דמויות של אנשים בודדים, גרושים, רווקים שרוצים להינשא והדבר לא מתאפשר בידם או סתם אנשים שלא אוהבים את בני זוגם וסובלים בשקט בחושך. האפלולית שורה גם על הזירות הארעיות שבהן מתרחשות העלילות: חדרי אירוח בבתי זרים, מחסנים, בתי קפה, סופר שכונתי בשעת ערב, תחנות דלק או חדרי שינה של נשים שאך זה הכרת במסיבת פנויים פנויות.

הגיבורים עוסקים גם בעבודות שחורות או מזדמנות: כריתת עצים, צביעה, סבלות, תפסנות, מלגזנות, הדברת מזיקים, קטיף פירות, השגחה על עדרי בקר בלילות בצפון או התקנת כבלים. עבודות שגיבור הסיפור "הילד" המתנסה בהן כלל לא רואה בהן ממד של אקזוטיקה, אלא ביטוי לכך שהוא שונא את עברו באותה המידה שהוא ירא מפני עתידו. כי גיבורי הסיפורים הם אנשים ש"שבויים בעבר" (עמ' 43), כדברי אחת הדמויות בסיפור "ליוויניג לה וידה לוקה".

כמו למשל גיבור הסיפור "אוויר", שמצא בילדותו את סבא שלו "תלוי במחסן". כמו גם גיבורת הסיפור "גונדוואנה", אישה בשנות השלושים לחייה שנושאת עדיין זיכרון ילדות של טביעה בכנרת וחילוצה המאוחר משם, הואיל והוריה לא הבחינו אז במתרחש. יש ברוח תקופה זו גם טראומות עבר של גירושי הורים בילדות, או נטישת אחד מהם את הבית.

התוצאה בהווה היא בדידות. חוסר יכולת לבטוח באמת באדם אחר, לתקשר עמו. בדידות כזו חש למשל גיבור הסיפור "הילד", שבמרכזו חוויית מפגש בין הגיבור לבין ילדהּ הקטן של אישה שהכיר במועדון פנויים–פנויות. הגיבור אינו רואה בילד דבר מלבד השתקפותו: היותו שקט ואפאתי כמותו. אין ביניהם תקשורת, והשניים אינם מדברים זה עם זה. דרכם היחידה להביע את רגשותיהם או להשתלהב במשותף בהמשך היכרותם היא על ידי הנחת אצבע עד זוב דם במקורו של תוכי שמחזיק הילד. לקראת סוף הסיפור התוכי מוצא את מותו הטרגי. אפשר להזדעזע מהסוף הזה, אך זה לא קורה כי אין זה הרושם העיקרי שמותיר הסיפור, המדגיש בראש ובראשונה את המצב הנפשי שעומד בבסיסו: כאב כה גדול שחשות שתי הדמויות, שכאבו של התוכי הוא סובלימציה מעוותת שלו.

הגיבור‭ ‬הנואש‭ ‬מתנסה‭ ‬בכריתת‭ ‬עצים צילום‭: ‬שאטרסטוק

הגיבור‭ ‬הנואש‭ ‬מתנסה‭ ‬בכריתת‭ ‬עצים
צילום‭: ‬שאטרסטוק

הראש תקוע במקפיא

דמויות אלה מצטרפות לגיבורים המתקשים להעניק משמעות לחייהם ושניכור מאפיין אותם. ניכור כזה חשה למשל גיבורת הסיפור "גונדוואנה". אישה שאיננה חשה אושר בחיי נישואיה ואיננה מצליחה לבטא אהבה לבעלה. ויותר מזה, לחלץ עצמה מנישואיה אליו. היא כה מוצלחת אפוא בהתנכרות לרגשותיה עד שהיא הופכת לעובדת המצטיינת במקום עבודה מוזר ביותר: מקום שאליו מתקשרים אנשים המשתפים את העובדים שמעבר לקו בסודותיהם הכמוסים ביותר. האחרונים בניכורם הרב אמורים לשאת הכול, ולא להסגירם הלאה.

קשה שלא להבחין כי מסורת האקזיסטנציאליזם מרחפת בקובץ בחלל האוויר. דבר המסביר מדוע גיבור הסיפור "אוויר" חש בהשפעת טראומת עבר שרוקנה כל משמעות מחייו, כאילו "הוא הולך לשום מקום בעיניים פקוחות, בידיעה ברורה, מרחף תמיד קצת מעל הרצפה" (64).

לא ייפלא אפוא שלגיבורי הקובץ אין את שהם חפצים יותר מכול: אהבה. כי אם אהבה היא האמת המוחלטת, קשר ללא כל מחיצות עם אדם אחר, היא מתאיינת מאליה בהוויה שאיננה ברורה להם, ובמצב שבו אין הם גם ברורים לעצמם. לכן אומר גיבור הסיפור "התחתית": "אני וחברה שלי נפרדנו אחרי שנה ביחד. אני עזבתי אותה, כי פחדתי שהיא תעזוב אותי קודם, וזה כי בעצם אף פעם לא באמת הבנתי מה היא מצאה בי. וגם כי תמיד רציתי אהבה, אבל ברגע שקיבלתי קצת לא ידעתי מה לעשות אתה" (65).

גיבור הסיפור הפותח "גירושים מאוחרים" נותן את אות הפתיחה למצב התקיעות המאפיין את מרבית גיבורי הקובץ. סיפור אבסורדי על גרוש המנסה לשכנע את גרושתו שלא להתגרש מבעלה הנוכחי. הוא מנסה באורח משעשע לשכנע בכך גם את הבעל. הטעם לניסיונותיו: כדי שלא לפגוע ב"שלמות" כדבריו שנוצרה ביניהם כעת. וליתר דיוק: בלא כלום ביניהם השורר ביניהם עתה. לכן נחתם הסיפור בקריאתו המצחיקה והמהדהדת בלי שתזכה למענה: "מה איתי?" (עמ' 11).

הנונסנס גולש גם לסיפור "קמרה אובסקורה". וזאת על האיוולת שבמעשיו של סבו החמוד של המספר, שמנסה להתאבד כשהוא תוקע את ראשו בתוך המקפיא ולא כפי שאמורים לעשות זאת בתוך תנור. הסיפור מצחיק גם בשל כך וגם בגלל הסיבה למעשה ההתאבדות לכאורה: תסכולו של הסב אוהב החיים מכך שלא יספיק עוד בחייו לממש את חלומותיו ואת אלו שעדיין לא חלם עליהם.

לכידת הנצח בצילום

מה אפשר ללמוד מסיפור זה ועוד שכמותו? שבבסיס הקובץ, וזהו הגילוי המפתיע, עומדת בכל זאת כמיהה עמוקה לחיים. ודווקא היא מהווה נייר הלקמוס של הסיפורים או נייר הצילום שלהם. תוך שהיא מסבירה את מוטיב הצילום לצד מוטיב הציפורים השזור בהם. ברבים מהסיפורים הגיבורים עוקבים במצלמתם אחרי ציפורים, כמיהה המבטאת רצון ללכוד רגע או להצטרף לציפורים במעופן המשוחרר. חברתו של הגיבור בסיפור "האבולוציה של הסיפור" מטיחה בו כי המצלמה חוצצת בינו לבין החיים. והיא צודקת במידת מה. כי מה שאנו מצלמים כמו כבר נפקד מהם אבל הוא גם נוכח בהם בה במידה. וזאת כהבחנתה של המסאית והסופרת סוזן סונטג בספרה "על הצילום". יותר מזה, לפי סונטג הצילום כמו קורע את המצולם מהזמן והופך אותו לנצחי.

הגישה הביוגרפית בחקר הספרות עשויה גם היא לתמוך בפרשנות זו – גישה המבארת יצירה ספרותית כהשתקפות של קורות חיי הכותב. ואכן, כשבודקים בוויקיפדיה ניכר יסוד אוטוביוגרפי בקובץ. בערך של רווה שגיא נכתב כי "בנעוריו התאבד סבו בתלייה ושגיא היה זה שמצא אותו ללא רוח חיים". אפיזודה המהדהדת כזכור בסיפור "אוויר". שגיא גם עסק, כפי שמסר בריאיון עיתונאי ל"הארץ", בעבודות דחק בעת תקופת משבר בחייו.

הגישה הביוגרפית מעוררת אמנם הסתייגות משום האלמנט המציצני שבה, ומשום שהיא מעקרת את הממד הבדיוני שצריך לעמוד ביסוד כל יצירה ספרותית. ואכן לא היה טעם להתעכב עליה לולא הממד האופטימי שלה בהקשר לקובץ. שכן סיפוריו הקצרים של שגיא הועלו תחילה בפייסבוק. לאחר מכן, בהמלצת עורך הספריה לעם, משה רון, הם כונסו בספר שלפנינו. בהשפעתם גם התאהב שגיא ופתח בחיים חדשים עם קוראת נלהבת ברשת שהתרשמה מסיפוריו. ללמדנו אולי שלב הנשפך על מילים יכול למצוא דרכן מסילות ללב אחר.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 ביוני 2016,ב-גיליון במדבר תשע"ו - 982, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: