כולם משלמים במוקדם או במאוחר | יונתן דה שליט

לאחר עשרות שנים של טרור הפסיק הסכם שלום בין בריטניה לאירלנד את המשך שפיכות הדמים, אך לא עבור כולם. מותחן אפל שמעורר מחשבות אזוריות ואקטואליות

רוחותהרוחות של בלפסט

סטיוארט נוויל

מאנגלית: שי סנדיק

תמיר//סנדיק, 2016, 
429 עמ'

לא יכולתי שלא לחשוב על משפט הפתיחה המפורסם של "אנה קרנינה": "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה", כשקראתי את המותחן האפל והאלים "הרוחות של בלפסט", שיצא לאור לראשונה ב–2009 ויוצא כעת לאור בתרגום לעברית.

יהיה זה שטחי ומוטעה לעשות גזרה שווה בין הסכסוך שהתחולל באירלנד לבין הסכסוך המתרחש מאז שיבת ציון המודרנית בארץ ישראל. ועדיין יש היבטים רבים בסכסוך הדמים הקשה שהתחולל באירלנד שנראים לנו מוכרים, או לפחות יש בהם הד למה שעובר עלינו.

האנגלים פלשו לאירלנד כבר במאה השתים–עשרה. ב–1801 נוצרה רשמית הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. בתחילת המאה העשרים גבר מאבקם של האירים הקתולים לעצמאות ובעקבות מלחמה עקובה מדם הוכרזה עצמאות אירלנד ב–1921. בהסכם העצמאות נקבע כי המחוזות של צפון אירלנד, שבהם היה רוב פרוטסטנטי (רוב שנוצר, אם תרצו, על ידי מתנחלים או מתיישבים פרוטסטנטים שעברו מאנגליה לאירלנד בתהליך שארך כמה מאות שנים), יוכלו לבחור אם להצטרף לאירלנד או להישאר חלק מהממלכה המאוחדת. ששת המחוזות הללו, מתוך שלושים ושניים, אכן בחרו להישאר בממלכה, והאי האירי פוצל בין מדינת אירלנד החופשית (כיום הרפובליקה של אירלנד) לבין צפון אירלנד שנשארה חלק מהממלכה הבריטית. למרות החלוקה הארץ לא שקטה, ובסוף שנות השישים של המאה הקודמת פרצו "הצרות" בצפון אירלנד על רקע תחושת אפליה של המיעוט הקתולי וחתירה של המחתרת האירית הקתולית להתאחד עם הרפובליקה האירית.

במשך עשרות שנים התנהל מאבק אלים ומכוער, שגלש גם לתוך בריטניה עצמה, ובמהלכו נהרגו כ–3,500 אזרחים, חיילים ואנשי משטרה, ונפצעו יותר מ–47 אלף. הסכסוך הסתיים רק ב–1998, בהסכם שבו נקבע כי צפון אירלנד תנוהל על ידי שלטון משותף של פרוטסטנטים וקתולים, כשהיא נשארת חלק מהממלכה המאוחדת עד שרוב מתושביה יחליט אחרת באופן דמוקרטי. צפון אירלנד עברה תהליך פירוז, אשר לווה בלא מעט אלימות, ובסופו של דבר, לאחר שהטרור (הקתולי) איבד כל לגיטימיות אפילו בקרב קהילתו שלו, התפרקה המחתרת הקתולית, ה–IRA, מנשקה. הסכם נוסף, שנחתם ב–2007, הביא להקמת ממשלה משותפת, שבה היו חברים זה לצד זה, בחריקת שיניים, מי שהם או אנשיהם אחזו קודם לכן בנשק והרגו האחד את בני קהילתו של האחר. וכל זאת בכפיפות לממשלה המרכזית היושבת בלונדון, וכחלק מהממלכה הבריטית המאוחדת.

המעבר‭ ‬מחיים‭ ‬של‭ ‬אלימות‭ ‬לחיים‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬כללים‭ ‬של‭ ‬שלום צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימאג‭'‬

המעבר‭ ‬מחיים‭ ‬של‭ ‬אלימות‭ ‬לחיים‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬כללים‭ ‬של‭ ‬שלום
צילום‭: ‬גטי‭ ‬אימאג‭'‬

נאכלים מבפנים

הספר "הרוחות של בלפסט" (זה השם שנבחר לו בארצות הברית, במקור הוא נקרא "השנים עשר") עוסק בשאלה מה קורה לטרוריסטים בשלב המעבר מחיים של אלימות לחיים האמורים להתנהל על פי כללים של שלום. גיבור הספר הוא ג'רי פיגאן, שהיה חבר במחתרת הקתולית. הוא רדוף על ידי רוחות הרפאים של שנים עשר האנשים שרצח. הרוחות אינן נותנות לו מנוח ודוחקות בו לחסל את כל מי שנתן לו בשעתו את ההוראות או את המידע שהוביל למותן. מי שהיה רוצח בשורות המחתרת הקתולית יוצא אם כן למסע נקמה והרג בקרב אנשיו שלו.

וזה אחד הנושאים המרכזיים המניעים את העלילה ומהווים את התשתית הרעיונית של הספר. מדובר במאגמה רותחת של אלימות וברוטליות שאינן יכולות להיעלם בן רגע, במחי הסכם מדיני–פוליטי כזה או אחר. גלי ההלם של המלחמה המלוכלכת שהתנהלה משך עשרות שנים שוככים אט אט, אבל הם לא יכולים להיקטע באבחה אחת. מי שידע לקדם את ענייניו רק על ידי הטלת אימה ושימוש באלימות מתקשה מאוד לנהוג פתאום באופן שונה. הוא גם לא מכיר דרך אפקטיבית אחרת.

אולי מנהיגי הטרור, אלה שלא לכלכו את ידיהם בעצמם אלא שלחו אחרים לענות ולהרוג, עברו הלבנת שיניים ונכנסו לזירה הפוליטית; אבל אחרים הסבו את האלימות שלהם מ"מלחמת חופש" לעשיית רווחים בעולם הפשע; ואחרים, כמו ג'רי פיגאן, נאכלו מבפנים ואיבדו את שפיותם בגלל חטאי העבר.

גיבור נוסף בספר הוא דייבי קמפבל, המשרת כסוכן סמוי של המודיעין הבריטי בצפון אירלנד כבר שנים רבות. כדי להתקבל לעולם האלים של הטרוריסטים האירים הוא הפך רוצח בעצמו, מפלס את דרכו בקרבם ורוכש את אמונם תוך שהוא הופך נורא כמותם. משימתו הנוכחית היא לנסות לעצור את גל האלימות שמחולל פיגאן, המאיים על שרידותו השברירית של הסכם השלום.

הספר מגיע לשיאו בחווה כפרית בבעלותו של בול או'קיין, מהמנהיגים הקשישים של המחתרת הקתולית. הוא היה ונותר גם בזקנתו גבר קשוח, ערמומי ואלים במיוחד. מאז הסכמי השלום הוא מפעיל את כוחו הברוטלי כדי לנהל מערך מתוחכם של הברחת סולר בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית. הוא מגדל בחוותו כלבי תקיפה אכזריים ומנהל בחווה קרבות לא חוקיים של כלבים, מלווים בתעשיית הימורים. כשהתפאורה היא מלחמת הכלבים הנוראית, נערכים הגיבורים לקרב המכריע. ג'רי פיגאן לא נלחם רק על חייו. הוא מנסה להציל את נשמתו, לזכות במחילה ולגעת באזור תמים וטהור שאולי נותר בתוכו.

"הרוחות של בלפסט" מתואר כסיפורת נואר, ספרות אפלה, והסיכויים לקתרזיס ואולי אף לנחמה רגעית בספרות מסוג זה קטנים מאוד. "כולם משלמים, במוקדם או במאוחר", הוא מעין מוטו המלווה את הספר לכל אורכו. והתשלום מגיע, פעם אחר פעם. אף אחד לא נמלט מגורלו.

למעט דמויותיהן של מארי מק'קנה, עיתונאית בהירת שיער שחייה האישיים נגעו הן בצד הקתולי והן בצד הפרוטסטנטי, ובתה הקטנה אלן, כל הדמויות המרכזיות בספר אמורות לעורר מיאוס ודחייה. ובכל זאת אנו מפתחים הזדהות מסוימת עם שני הרוצחים, ג'רי פיגאן ודייבי קמפבל. אנו מקווים כנגד כל הסיכויים שמשהו טוב יקרה להם, שתהיה להם איזו שהיא ישועה. ייתכן שההזדהות הזו נובעת מיכולתו של נוויל להקנות להם, למרות האלימות שהפכה חלק עמוק באישיותם, גם צדדים נוספים, ההופכים אותם לדמויות מורכבות ואנושיות. כך למשל, במפגש הראשון בינו לבין מארי קורה לפיגאן דבר שהוא אינו רגיל בו: "פיגאן שאל את עצמו האם היא פוחדת ממנו, והוא שנא את הרעיון. פעם אולי היה שואב מכך הנאה, אבל כעת המחשבה אחזה בו כטפרים".

עמידה לא מתפשרת

שאלתי את עצמי פעמים רבות לאורך השנים מה באמת הביא לסיום המלחמה באירלנד, וחשבתי שהייתה זו הקשיחות הבלתי מתפשרת של אנגליה, שנלחמה בטרור האירי עשרות שנים, תוך הפעלת כל השיטות שהיא גינתה אצל אחרים (כולל חיסולים, עינויים, מעצרים מנהליים ומה לא). אבל העקשנות, האגרסיביות והנכונות של האנגלים להילחם היו נתון קבוע, שלא השתנה.

מה שכן השתנה היה התמיכה שהעניקה הרפובליקה האירית לטרוריסטים הקתולים בצפון אירלנד. בשנים שבהן שגשגה הכלכלה האירית והמדינה הקטנה כונתה "הנמר הקלטי" הפך הסכסוך בצפון לנטל מעיק ומיותר. "מתישהו… העולם השתנה. מדרום לגבול, ברפובליקת אירלנד, נעלמו המנהגים הקרתניים מימים ימימה, ונשטפו בכסף ובחזון החדש שהציבה המדינה לעצמה. הצפון הפך לקרוב המשפחה האביון, לילד הממזר שלאף אחד לא היה לב לגרש מעל פניו. המאבק לאיחוד מחדש של הצפון עם רפובליקת אירלנד הפך לחסר תוחלת" (עמ' 115).

כך, שילוב של עמידה בריטית איתנה, איבוד העניין של הרפובליקה האירית וחוסר הסובלנות של הציבור להמשך האלימות האכזרית והעיוורת הביאו לסיום המלחמה. עם כל הבעיות שעדיין נותרו בצפון אירלנד, נראה שהימים הנוראים של העבר לא יחזרו עוד.

התרגום של שי סנדיק (שזוכה לקרדיט חריג על עטיפת הספר) קולח וטוב. תרגום דרגתו של מפקד משטרת צפון אירלנד ל"הניצב העליון" נראה לי בעייתי, אבל זו נקודה שולית. עטיפת הספר אמנם אפלה כנדרש, אבל היא מטושטשת ולא מאוד אפקטיבית. אחרית הדבר מאת ד"ר גיא ביינר, הכותב על הסכסוך בצפון אירלנד, מוסיפה לקורא מידע חשוב, וטוב עשתה ההוצאה כשצירפה אותה לספר.

"הרוחות של בלפסט" הוא לא רק ספר מותח ומרתק, הוא גם מעורר מחשבה מנקודת מבט רחוקה על דברים שלפעמים קרובים מאוד לביתנו ולנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-4 ביוני 2016,ב-גיליון במדבר תשע"ו - 982, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: