האבסורד שבאהבה | שלום רוזנברג

המוסר היהודי איננו מורה רק להימנע להרע לזולת, אלא גם לתת לו את שאתה אוהב. על האהבה האוניברסלית ואהבת ישראל

עמדתי בשבועיים האחרונים על דעתו של אחד העם בנוגע למוסר היהודי ועל המחלוקת בינו לבין איש הרפורמה האנגלית הקיצונית, קלוד מונטיפיורי, אשר ביקש להכניס ליהדות את המוסר הנוצרי, שאותו ראה כשלב מתקדם מעבר למוסר היהודי המקראי. ברשימות הקודמות התייחסנו לדיון שהתקיים סביב השאלה האם חייך קודמים לחיי חברך. הפעם נדון במוקד חשוב נוסף בוויכוח זה, המתייחס לצורה שבה יש להבין את הפסוק הקלאסי "ואהבת לרעך כמוך".

לפי הלל, הפסוק מבטא שלילה, לא תעשה: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אחד העם מדגיש שהיהדות בחרה במודע דווקא בנוסח זה – השלילי – כנגד הנוסח החיובי, שהוא הנוסח של ישו. היה ברור למתמודדים שאם יימצא ביום מן הימים ניסוח יהודי חיובי להלכה זו, ימוטט הדבר את טענות שני הצדדים. ואכן, זהו כביכול פן נוסף במאבק האיתנים ההיסטורי שבין מוסר המבוסס על צדק לזה המבוסס על חסד, ועל כך מתווכחים רבים עד עצם היום הזה.

בין הכללי והפרטי

רבות נכתב על ההבדל שבין הנוסח החיובי והשלילי של חובה זו. לכאורה, הנוסח החיובי הוא אכן נוצרי והשלילי יהודי. אך האמנם תיאור זה נכון? הבה נקרא קטע הלקוח מטקסט קלאסי: "בכלל ואהבת לרעך כמוך… כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך, עליך לעשותם לאחיך". כמסיח לפי תומו, מביא כאן הרמב"ם בהלכות אבל (יד, א) ניסוח חיובי דווקא! והוא אף הביא מקבילות שונות לנוסח זה. לכן, אין לי ספק בכך שגם בעניין זה, כמו בדבריו האחרים, לא צדק אחד העם בהעמידו את המוסר היהודי כולו על הרגל האחת של עקרון הצדק.

דברים דומים מצויים גם בפירוש הרמב"ם למשנה (פאה א, א): "כל המצוות שבין אדם לחברו נכללים בכלל גמילות חסדים, התבונן בהם ותמצאם. הלא תראה שהלל הזקן כשאמר לו הגוי למדני תורה על רגל אחת אמר לו דעלך ביש לחברך לא תעביד". שני מקורות נוספים מפרקי אבות ודאי עזרו לו לארגן את רעיונותיו בכיוון זה: "יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ", ו–"יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ". הניסוח החיובי במשנה – "כשלך" – משקף בצורה ברורה את ה"כמוך" שבפסוק.

אם נתעמק בניסוח שבחר הרמב"ם, נלמד שאכן הצו "ואהבת לרעך כמוך" כולל שתי מצוות: האחת "לא תעשה" והשנייה "עשה". ה"לא תעשה" היא אוניברסלית ומחייבת ליהודים ולגויים ולכל האנושות כולה. זוהי מצווה כללית האוסרת לעשות רע לזולת. אך כשאנו הופכים את השלילה לחיוב, הרי שאין לנו אפשרות אחרת אלא לצמצם את גבולות המצווה ולשים גבול לחובות שלנו. בפן החיובי של המצווה, מותר לנו לשים גבולות ולהתמקד יותר באלה הקרובים אלינו דווקא.

ולמרות זאת, עלינו להדגיש שיש גם גבולות לגבולות, ועל זאת בהזדמנות קרובה. אסתפק בכך שאומר כי עקרונות המוסר היהודי יוצרות פירמידה ששלוש קומותיה משלימות זו את זו, ועליהן נבנו עליות נוספות. גם אליהן אחזור אי"ה בעתיד.

זרות מודרנית

את מסענו אסיים בהערה שמקורה לא במקור קלאסי, אלא בהגות המודרנית, תרבות שבה איבדנו אושר ונחת. החכם שבו אנו מדברים, שאת שמו לא אזכיר עד לסיום הרשימה, דן מחדש במצווה שהעסיקה אותנו, "ואהבת לרעך כמוך". אותו חכם מתייחס לציווי בנוסחו החיובי דווקא, כפי שהוא מכירו מציטוטים נוצריים, למרות שהוא מודה ש"אין ספק כי המצווה רבת המוניטין הזו קדמה לנצרות". על כל פנים, בדיונו מתקיף הוא את המצווה הזאת שהיא בעיניו מתמיהה ומפליאה. אהבה זאת איננה עשייה טבעית, על כן הייתה "זרה לבני אדם גם בתקופות שכבר יש בידינו תעודות היסטוריות עליהן" – לא רק לקניבלים פרימיטיביים, אלא אפילו לאדם המודרני (אך תמה אני על קל וחומר זה. היה הוא צריך לומר שדווקא לאדם המודרני האהבה היא זרה, הלוא אותו חכם זכה לקבל הזמנה מהגסטפו!).

גיבורנו מסתייג מן האהבה האוניברסלית, וזאת בגלל שתי סיבות: (א) "אהבה שאין עִמה בחירה דומה שהיא מאבדת חלק מערכה שלה עצמה משום שהיא גורמת עוול למושא שלה"; (ב) "לא כל האנשים ראויים שנאהב אותם". הוא ממשיך ושואל: "מהי החובה הזאת לאהוב את זולתי כמוני? מה ייתן לי הדבר ומה יוסיף?… איך תעלה זאת בידי? איך אפשר לנהוג כך? אהבתי היא לי דבר יקר ואין אני יכול לבזבזה בלא מחשבה".

לפנינו בעיה שניתן לכנותה "כלכלית". משל למה הדבר דומה? למי שיש לו נורה של מאה וואט. אם הוא ינסה להאיר בה את החדר שבו גרים הוא ומשפחתו, היא תספיק להם. אולם אם ינסה להאיר בזה קסרקטין גדול, או כרך שלם, אזי האור יאבד. במילים אחרות האהבה מתבזבזת:

האמת היא שהאהבה הזאת מטילה עליי חובות שעליי למלא, ולפיכך עליי לשקול האם לזולת הרחוק ממני ראוי שאהיה אוהב אותו, מעבר, כמובן, לשיקולים תועלתיים, או מיניים… האהבה האוניברסלית הלוא מקפחת את האהבה האמיתית, שהרי הקרובים לי מעריכים את אהבתי כאות להעדפתי אותם. האהבה המוקרנת על כולם חייבת להתחלק על כולם, ומכאן שייפול בחלקו של כל אדם חלקיק זעום ובלתי חשוב.

במילים אחרות, אין הבדל בין אהבה אוניברסלית לבין אהבת השונא. שתיהן אבסורדיות לחלוטין. כאן צדק אותו חכם. ולאבסורד שבאהבה מוקדשת רשימה זאת.

(אגב, שם אותו החכם בא"ת ב"ש הוא: עמריפטק וגפמק. וסליחה קוראים יקרים, הרשב"ם הכניס א"ת ב"ש לספר שמות (ג, ג). אני, להבדיל, מרשה זאת לעצמי בעמוד האחרון של מוסף השבת).

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ו באייר תשע"ו, 3.6.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 ביוני 2016, ב-גיליון במדבר תשע"ו - 982, מילה לסיום / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: