הנשר הגדול בארצות השמד | יצחק שילת

עיון בכתבי הרמב"ם מלמד שהשאלה ההיסטורית האם אמר את ה"שהאדה" – מאבדת את חשיבותה. גם אם נאלץ לעשות כן, נהג לפי ההלכה. בעקבות פולמוס "התאסלמות הרמב"ם"

בהמשך לדיון על גבי מוסף זה בשבועות האחרונים בנושא "התאסלמותו" של הרמב"ם, ברצוני להוסיף כאן היבטים אחדים. אפתח בהצגת שתיים מאמרותיו של הרמב"ם, המשקפות מוטיב מרכזי בהלך רוחו. האחת: "לא יירצה לו יתעלה כי אם האמת" (מורה נבוכים ח"ב פמ"ז). השנייה: "שמע האמת ממי שאמרה" (הקדמה לשמונה פרקים). בקשת האמת, והמוכנות הנפשית לשמוע כל דעה מכל אדם ולבחון אותה בכור השכל, הן תכונות יסוד באופיו של רבנו הגדול.

כך הוא מעיד על עצמו: "וגם קראתי בענייני עבודה זרה כולה, כמדומה לי שלא נשאר חיבור בעולם בעניין זה בלשון ערבי שהעתיקו אותו משאר לשונות עד שקראתי אותו והבנתי ענייניו וירדתי לסוף דעתו" (איגרות הרמב"ם עמ' תפא). אם לגבי ספרי עבודה זרה כך, על אחת כמה וכמה לגבי הקוראן, שנכתב בערבית, ואינו מספרי עבודה זרה (כפי שנראה מיד), ואין שום ספק שהרמב"ם קראו, ידע מה כתוב בו ויכול היה לצטט ממנו, גם אם לא "התאסלם". בשתיים מאיגרותיו הגדולות הוא אכן מזכיר את מה שכתוב בקוראן.

כך הוא כותב באיגרתו לעובדיה גר צדק, "שהיה ישמעאל ונתגייר":

אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומליבם, ומייחדים לאל ייחוד כראוי, ייחוד שאין בו דופי. ולא מפני שהם משקרים עלינו ומכזבים ואומרים שאנו נאמר שיש לאל בן, נכזב כן אנחנו עליהם ונאמר שהם עובדי עבודה זרה. התורה העידה עליהם "אשר פיהם דבר שוא", והיא העידה עלינו "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב" (איגרות עמ' רלח).

הרמב"ם מספר בכתביו על קשרים מדעיים שהיו לו עם אנשי מדע מוסלמים: במורה נבוכים (ח"ב פ"ט) הוא כותב דברים בענייני אסטרונומיה בשם "הפילוסוף המעולה אבו בכר אבן אלצאיג (הוא אבן באג'ה), אשר למדתי אצל אחד מתלמידיו", ובשם האסטרונום אבן אפלח אלאשבילי, "אשר נפגשתי עם בנו". בספריו הרפואיים "פרקי משה" ו"סמי המוות" הוא מוסר דברים בשם תלמידיו וחבריו של הרופא המוגרבי המפורסם אבו מרואן אבן זוהר, שאותם הכיר בעת שהותו מרוקו.

מלבד כנותו האינטלקטואלית הנדירה, ומוכנותו לקבל אמת ממי שאמרה, הייתה לרמב"ם עוד תכונה העולה בבירור מאיגרותיו ומכתביו, והיא יחס אנושי יוצא דופן לכל הסובבים אותו, למשפחתו, לקהילה היהודית ולגויי הארץ. באיגרת מפורסמת אל ר' שמואל אבן תיבון, הרמב"ם מתאר את סדר יומו בשנות זקנתו, כאשר הוא נאלץ להגיע בכל בוקר לארמון הסולטן בקהיר כרופא החצר ולחזור לביתו בפוסטאט בשעות אחרי הצהרים. וזה מה שעובר עליו מהרגע שהוא חוזר הביתה:

לא אגיע, ואני מתרעב, ואמצא האכסדראות כולן מלאות גויים, בהם חשוב ובלתי חשוב, ושופטים ושוטרים, ערב רב, ידעו את עת שובי. ארד מעל הבהמה וארחץ ידי ואצא אליהם לפייסם להמתין אותי עד שאוכל לאכול אכילת עראי, והיא מעת לעת, ואצא לרפאותם ולכתוב להם, לא יסור הנכנס והיוצא פעמים עד הלילה, ולפעמים, באמונת התורה, עד שתי שעות מן הלילה. ואספר להם ואני שוכב פרקדן מרוב העיפות, ויכנס הלילה ואני בתכלית החולשה, לא אוכל לדבר (איגרות עמ' תקנ).

אין ספק שבמעמדו הרם כרופא הסולטן וכנגיד יהודי מצרים, הרמב"ם היה יכול לקבוע "שעות קבלה" מצומצמות יותר לציבור הרחב, ואף להעמיד בפתח ביתו שוטרים שירחיקו את ההמון. הוא לא עשה זאת, אלא העדיף לקדש שם שמים כמי שנותן שירות רפואי לכול, "חשוב ובלתי חשוב" כאחד.

המקורות‭ ‬הערבים‭ ‬בדו‭ ‬כי‭ ‬הרמב‭"‬ם‭ ‬קנה‭ ‬בית‭ ‬בדמשק‭ ‬וזייף‭ ‬את‭ ‬תאריך‭ ‬הקנייה‭. ‬דמשק‭, ‬1900‎ צילום‭: ‬אי‭.‬אפ‭.‬פי

המקורות‭ ‬הערבים‭ ‬בדו‭ ‬כי‭ ‬הרמב‭"‬ם‭ ‬קנה‭ ‬בית‭ ‬בדמשק‭ ‬וזייף‭ ‬את‭ ‬תאריך‭ ‬הקנייה‭. ‬דמשק‭, ‬1900‎
צילום‭: ‬אי‭.‬אפ‭.‬פי

מן השפה ולחוץ

אחת האיגרות המבטאות יותר מכול את לבו הרחום והקשוב למצוקות הדור של הרמב"ם היא איגרת השמד, העוסקת במצוקתן של קהילות המערב שנגזרה עליהן בימיו גזרה: או שאתם מתאסלמים, דהיינו מצהירים את הצהרת ה"שהאדה" (= העדות, משפט האומר שאין אל מבלעדי אללה ושמוחמד שליח אללה), או שאתם מוצאים להורג. הרמב"ם מגיב באיגרתו על תשובה בעניין זה שנשלחה אל המערב על ידי תלמיד חכם שלא חי שם (איננו יודעים מי הוא), ולפיה הם חייבים להיהרג ולא להצהיר. אותו תלמיד חכם אף מגנה את האנוסים שהצהירו את ההצהרה והמשיכו לקיים מצוות בסתר, וטוען שאין לקיום המצוות שלהם שום ערך ושהם נחשבים כגויים.

בחלקה הראשון של איגרתו הרמב"ם תוקף את התשובה ואת המשיב בחריפות יתרה, ומתמרמר על כך שהמשיב מקטרג על ישראל במקום ללמד עליהם זכות, ומרפה את ידיהם של האנוסים מלשמור מצוות בסתר. בחלקה השני של האיגרת הרמב"ם פורש את הלכות קידוש השם וההתנהגות הנכונה בשעת השמד, ואת עצתו לבני הקהילות, והוא פוסק הלכה למעשה שמותר להצהיר את הצהרת ה"שהאדה" מן השפה ולחוץ כדי להינצל ממוות.

פסק זה של הרמב"ם יש בו משום חידוש, שכן לכאורה הוא אינו תואם את הכלל הידוע – שהרמב"ם כמובן מביאו – שבשעת השמד יש להיהרג ולא לעבור אפילו "אערקתא דמסאנא", דהיינו על מנהג יהודי בצורת הלבוש. הנימוק שהרמב"ם נותן לחידושו הוא כדלקמן: הואיל ואין הכפייה מתייחסת למעשה, אלא לדיבור האמור להצהיר על אמונה, והיות שהכול יודעים שהצהרה הניתנת תחת איום במוות היא הצהרה מן השפה ולחוץ שאין עמה אמונה – אין זה אפילו בגדר "ערקתא דמסאנא". זהו דיבור ריק, ואין בו משום חילול השם. על כל מי שנאנס להמשיך בשמירת המצוות בסתר, והעיקר: עליו להשתדל בכל יכולתו לברוח מארץ השמד לארץ אחרת, "והעולם גדול ורחב".

להודות או להיהרג

לפני שניגש ל"שאלת המיליון", האם הרמב"ם עצמו הצהיר את הצהרת ה"שהאדה" לפני שעזב את ארצות השמד ושם פעמיו לארץ ישראל ומשם למצרים, נעיר על נקודה חשובה, השייכת לעניין ומצריכה עיון. בהצעת הלכות קידוש השם באיגרת השמד, וכן בהלכות יסודי התורה (ה, ד), הרמב"ם פוסק שבמקום שהדין הוא יעבור ואל ייהרג, כגון במקרה שגוי אונס את ישראל לעבור עברה בצנעה שלא בשעת השמד (ואינה משלוש העברות החמורות), מי שמחמיר על עצמו ונהרג – הרי זה מתחייב בנפשו, כלומר: אסור בהחלט לנהוג כך. יש לעבור את העברה ולא להיהרג.

לעומת זאת הוא כותב באיגרת השמד בעניין ה"שהאדה": "כל מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו האיש – לא ייאמר עליו אלא שהוא עשה מצוה, ויש לו שכר גדול לפני ה' יתעלה, לפי שמסר נפשו על קדושת השם, אבל מי שבא לשאול אותנו אם ייהרג או יודה – אומרים לו שיודה ולא ייהרג" (איגרות עמ' נג). האין כאן סתירה? הלא אם מותר להודות ולא להיהרג, לכאורה אסור להיהרג ולא להודות, ואם כן מדוע משבח הרמב"ם את מי שנהרג?

בהערות למהדורת האיגרות כתבתי שאולי זהו יוצא מן הכלל הרגיל "יעבור ואל ייהרג", דהיינו שהרמב"ם סובר שבמקרה המיוחד של כפייה על דיבור מן השפה ולחוץ בשעת השמד – רשאי אדם להחליט שהוא מוכן להיהרג, למרות שמעיקר הדין הוא פטור, ויהיה בכך משום מצווה וקידוש השם. כעת אני נוטה לחשוב אחרת: ייתכן מאוד שלפני שהרמב"ם כתב את איגרתו היו מקרים שבהם אנשים צדיקים וחסידים מסרו עצמם למיתה מפני שלא רצו לומר את ה"שהאדה". הם עשו את המעשה בתום לב, כי לא העלו בדעתם את חידושו ההלכתי של הרמב"ם שבכפייה על דיבור הדין שונה מאשר בכפייה על מעשה, וסברו שיש לפניהם מצב של "ערקתא דמסאנא" בשעת השמד, המחייב להיהרג ולא לעבור. לכן הרמב"ם משבח אותם בדיעבד, ואומר שהם קידשו את השם ויש להם שכר גדול. אולם מכאן ולהבא, אומר הרמב"ם, מי שבא לשאול – מורים לו חד–משמעית שאסור לו למסור את עצמו להריגה, ואם יעשה כן הריהו מתחייב בנפשו. אולי בגלל מקרים מעציבים כאלה שכבר קרו נחלץ הרמב"ם לכתוב בדחיפות את איגרתו.

מעתה, השאלה האם גם הרמב"ם עצמו ובני משפחתו נאלצו לומר את ה"שהאדה" לפני שעזבו את המערב או שהם הצליחו לברוח לפני שנאנסו מאבדת את חשיבותה: גם אם הם עשו כן הם נהגו לפי ההלכה, ולא הייתה שום מידת חסידות וקידוש השם בכך שימסרו עצמם להריגה.

מעשיות ערב

באשר לסיפורי המקורות הערביים על התאסלמות הרמב"ם – חלקם בדויים בעליל, כיד הדמיון של מעשיות ערב, כגון הסיפור שלפיו הרמב"ם קנה בית בדמשק וזייף את תאריך הקנייה כדי ליצור לעצמו "אליבי". הרמב"ם מעולם לא היה בדמשק. מקור אחר מגדיל לעשות, ומספר על רצח על גדות הנילוס שתוכנן על ידי הרמב"ם כדי שלא יגלו את סודו.

המקור היחיד בעניין זה הראוי להתייחסות הוא ספרו של ההיסטוריוגרף המצרי אלקיפטי תאריך' אלחכמא. אלקיפטי היה בן דורו של ר' אברהם בן הרמב"ם, והוא מספר בספרו על גזרת השמד במערב, ועל כך שהעניים עזבו את ארץ הגזרה, והעשירים, וביניהם הרמב"ם, נשארו לשמור על משפחתם וממונם והתאסלמו למראית עין (הדברים הובאו במוסף זה, גיליון פרשת בהר, בתגובה של פרופ' זהר עמר). לומר שהרמב"ם נשאר כדי לשמור על ממונו זהו שקר. כך כותב הרמב"ם באיגרת השמד:

והעצה אשר אני יועץ לכל אוהבי ולמבקש ממני עצה, שיצא מאלו המקומות וילך למקום שיוכל להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס, ולא יפחד, ויעזוב ביתו ובניו (= הגדולים, שאינם רוצים לבוא עמו, ע' בהערה שם) וכל אשר לו, כי דת ה' אשר הנחיל לו גדולה, וחיובה קודם לכל אלו המקרים הבזויים בעיני המשכילים (איגרות עמ' נה).

בהמשך מספר אלקיפטי שבשעת הכושר נסע הרמב"ם מאנדלוס למצרים, ושם החל לנהוג כיהודי בגלוי, ומאוחר יותר הגיע למצרים איש דת מספרד שהלשין על הרמב"ם שהוא היה מוסלמי בעבר וחזר להיות יהודי, דבר המחייב עונש מוות, והסולטן המצרי הגן על הרמב"ם בעזרת פסק הלכה מוסלמי, שלפיו המתאסלם בכפייה אינו נחשב למוסלמי. גם דברים אלה אינם מדויקים. הרמב"ם לא נסע מאנדלוס למצרים, אלא למרוקו, ובה הוא שהה כחמש שנים, נשא ונתן עם חכמי התורה שם (ר' איגרות עמ' תכא), והשאיר רושם כביר על יהדות צפון אפריקה אשר כינתה אותו "משה הזמן" (ר' איגרות עמ' כה). כאשר הכבידה גזרת השמד גם במרוקו, עלו ר' מימון ומשפחתו על ספינה ונסעו לארץ ישראל.

הסיפור על אותו איש דת שהגיע למצרים ומתוך רצון לפגוע ברמב"ם סיפר שהוא התאסלם וחזר בו – יכול להיות אמיתי. זה עדיין לא אומר שהרמב"ם אכן "התאסלם". זה אומר רק שהיו מי שרצו לפגוע בו. לאדם בסדר הגודל ובמעמד של הרמב"ם יכלו להיות מקנאים ואויבים, בוודאי בין הגויים, ואפילו בין היהודים. ידוע שיהודי בשם בן זוטא ניסה לפגוע במעמדו של הרמב"ם כנגיד יהודי מצרים.

בסוף איגרת תימן, העוסקת אף היא בענייני גזרת שמד שנגזרה בתימן, ושבה הרמב"ם כותב דברים קשים כנגד הדתות האחרות הרוצות לכפות את אמונתן על עם ישראל, הוא מסיים את דבריו במשפטים הבאים: "ואשר אפייסהו ממך, שתשלח האיגרת הזאת לכל קהילה וקהילה במדינות וערי הפרזות לחזק אמונתם ולהעמיד רגליהם, ותקראה על ציבור ויחידים בעבור שתהיה ממצדיקי הרבים, אחר שתישמר תכלית השימור מרשע שלא יגלה לאומות העולם, ויארע מזה מה שישמרנו ה' ממנו. וכבר כתבתיה ואני ירא מזה הרבה, אבל ראיתי שהצדקת הרבים ראוי לסבול בעבורה הסכנה" (איגרות עמ' קסז).

לשאלה האם הוכרחו הרמב"ם ומשפחתו להצהיר את הצהרת ה"שהאדה" בטרם עזבו את ספרד ובטרם עזבו את מרוקו, או שהם הצליחו לברוח לפני שהוכרחו – אין אפוא בידינו תשובה חד–משמעית. כאמור, גם אין לה חשיבות יתרה. יותר חשוב לדעת מה היה יחסו של הרמב"ם אל המכריחים ואל אמונתם. במוסף "שבת", גיליון פרשת קדושים, הביא ר' יוחאי מקבילי מקורות חשובים בעניין זה. ברצוני להתייחס כאן אל מקור אחד.

תפקידן של דתות ההתגלות

באחד הפרקים האחרונים של חיבורו הגדול, פרק י"א מהלכות מלכים, אשר רובו הושמט בדפוסים הישנים על ידי הצנזורה הנוצרית והוחזר למקומו במהדורות החדשות שראו אור בדורנו, כותב הרמב"ם:

מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו, וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינם אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד". כיצד, כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב.

במבטו ההיסטוריוסופי מרחיק הלכת של הרמב"ם, מעל למאורעות זמנו, יש לנצרות ולאסלאם תפקיד חשוב בתיקון העולם: המעבר של רוב האנושות מעבודה זרה למונותאיזם, לדת של התגלות ולמגמה של גאולה עולמית – בא לעולם, בעקבות היהדות, גם באמצעות שתי בנותיה החורגות. לעומת הנצרות, שבה מוצא הרמב"ם צד של עבודה זרה בגלל אמונת השילוש (הל' ע"ז ט, ד; הל' מאכלות אסורות יא, ז), על הייחוד של האסלאם אומר הרמב"ם שהוא "ייחוד שאין בו דופי". בדורות שלפני הרמב"ם, ובדורו, הייתה באסלאם פריחה גדולה של תיאולוגיה, מוסר, הלכה, ואפילו מיסטיקה. ר' אברהם בן הרמב"ם, ראש חסידי מצרים, משבח במילים מדהימות את הפרושים הצופיים:

והלא אתה יודע איך המנהג אצל נזירי האסלאם, שנהוג אצלם, בעוונות ישראל, מנהג צדיקי ישראל הראשונים שאיננו נהוג עכשיו בקרבנו, או כמעט בטל מקרבנו (המספיק לעובדי ה', פרק הפרישות, וכך גם בפרק השקידה).

באיגרת תימן עושה הרמב"ם עוד הבחנה בין הנצרות לאסלאם: בעוד הנצרות הפיצה את אמונתה בדרכי פיתוי ומיסיון, האסלאם רצה להשתלט על העולם בכוח החרב. בשתי הדתות הללו, כל אחת בשעתה, היו סממנים של קדושה. נביקת הרוח של הנצרות – גם זו הפרוטסטנטית אשר שאפה למחות נגד העבודה הזרה – הותירה אחריה את "תרבות המערב" רווית החומרנות והנהנתנות. נביקת הרוח של האסלאם הותירה אחריה את תאוות הרצח של אלקאעידה ודאעש.

האם יש עוד סיכוי? "מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו". ההיסטוריה אינה מתקדמת באופן ליניארי. אולי דווקא השקיעה הרוחנית של הבנות החורגות תגלה לעולם מחדש את יופייה של הבת המקורית, הצנועה, דת האמת, אשר לא שאפה להתפשט על פני עמים רבים, לא בפיתוי ולא בחרב, אלא חיכתה ליום שבו ינהרו עמים רבים אליה, ויאמרו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. בשביל להגיע ליום הזה, צריכים אנחנו, קודם כול אנחנו, להרבה יותר שאר רוח משיש לנו.

הרב יצחק שילת הוא מראשי ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים, מתרגם ומהדיר כתבי הרמב"ם

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט באייר תשע"ו, 27.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במאי 2016, ב-גיליון בחוקותי תשע"ו - 981 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: