היכן ר' יוחנן בן זכאי שלנו? | ידידיה צ' שטרן  

האם ניתן להתייחס אל הרשות השופטת כ"ערכאות של גויים", כפי שפסקו גדולי התורה של הציונות הדתית? על הדיסוננס בין העמדה ההלכתית לבין מציאות החיים במדינת ישראל הריבונית

במסות קודמות הצגתי את הצורך בהלכה ציונית וטענתי שהוא לא קיבל מענה הולם על ידי פוסקי דורנו. הפרוץ מרובה על העומד בכל אשר נפנה, ולפתח השתיקה ההלכתית נוכח הריבונות רובצת חטאת.

במסה הנוכחית, האחרונה, אדגים את הקושי מזווית אחת בלבד: המעמד ההלכתי של מוסדות המדינה ושל תוצרי פעולתם. אכן, מוטת כנפיה של ההלכה הציונית אמורה להשתרע על פני מרחבים גדולים בהרבה, אך בחרתי להתמקד בהקשר המוסדי משום שהוא מבליט את המחיר הכבד שנשלם אם נמשיך להפטיר כבגלות. טרם נפנה לעיסוק במעמד המוסדות נקדים הקדמה חיונית לסוגיה.

בדורות האחרונים עומדת ההלכה לפני תופעה חדשה שלא הייתה מוכרת בתולדותיה: רוב היהודים נעדרים מחויבות אישית כלפי ההלכה. כתוצאה מכך מתעצבת המדינה, רשות הרבים היהודית, בהתאם לנורמות חוץ-הלכתיות והיא מובלת על ידי מנהיגים האדישים להלכה ולערכיה. נכון להיום, ככלל, הציבור הדתי מקבל עניין זה כעובדה מבלי שיתעכב על המשמעות ההלכתית שלו. אורח החיים של ראש הממשלה לא נתפס כרלוונטי לקביעת הלגיטימיות של שלטונו. ואולם, אין סיבה להניח שלעולם חוסן. בראייה צופה פני עתיד, נדרש דיון הלכתי שיבהיר האם שומרי המצוות בדורנו אמורים להתנהג כאליהו, שעל אף קנאותו לה' רץ לפני מרכבתו של אחאב.

על פוסקי ההלכה להתמודד עם העובדות: הגשמת התקווה בת שנות אלפיים נעשית על ידי מצע אידיאולוגי המנוכר להלכה; "ראשיה, שריה ויועציה" של המדינה הם, לפי הפסיקה המקובלת, "תינוקות שנשבו", במקרה הטוב, או "רשעים" במקרה הפחות טוב. החילוניות, כשלעצמה, היא אתגר רב-פנים עבור ההלכה, קל וחומר כאשר חילונים הם מנהיגי האומה, מי ששולחים את ילדיה לקרב ונושאים באחריות לגורלה.

איור: נעמה להב

איור: נעמה להב

משפט של גויים?

מהו הסטטוס ההלכתי של הרשות השופטת בישראל? הרב עובדיה יוסף קבע שמדובר ב"ערכאות של גויים", ולכן מי שנזקק להם אין לו חלק לעולם הבא. במקום אחר פסק, בהקשר של דיני ממונות, כי "לפי דין תורתנו הקדושה התובע את חברו בבתי המשפט שלהם גדול עוונו מנשוא" (שו"ת יחווה דעת, חלק ד, סי' סה).

ראשי הפוסקים הציונים דתיים מחרים-מחזיקים אחריו. הרב יעקב אריאל קבע כי "יהודי דתי היודע על קיומו של משפט התורה… ובכל זאת מעדיף להישפט לפני הדיוטות אלו, שמחמת אונסם כופרים בתורה, נחשב למחרף ומגדף ולמרים ידו בתורת משה, ואיסורו חילול ה' מדאורייתא ודינו כהולך לערכאות של גויים" ("המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות" תחומין א, תש"ם, עמ' 327). פסיקתם של שני רבנים ראשיים מהציונות הדתית – הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו – דומה. רב העיר חולון, חרדי חבר מועצת הרבנות הראשית, פסק כי יש לפסול את צירופם של שופטים דתיים למניין.

כיצד ניתן ליישב פסיקה זו עם המציאות שבה כל שומרי המצוות – פרטים, ארגונים, תנועות ומוסדות – נזקקים השכם והערב לבתי המשפט? ומה באשר לאלפי עורכי הדין שומרי המצוות; עשרות השופטים הדתיים, ובהם שלושה בגבעת רם שבירושלים; שומרי מצוות דוגמת היועץ המשפטי לממשלה או ראש ועדת חוקה ומשפט; מפלגת הבית היהודי שדרשה וקיבלה את משרד המשפטים? והאם עבודתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה דתית היא נגד ההלכה וכרוכה בהעמדת מכשול בפני מאות רבות של צעירים וצעירות?

קיים דיסוננס חריף בין העמדה ההלכתית לבין מציאות החיים, וסכנתו רבה. לכאורה, לפי הפסיקה ההלכתית הנוהגת, "כל ישראל אין להם חלק בעולם הבא". אף על פי כן כמעט אין בנמצא פוסקים ציונים-דתיים שמוכנים לערער על מידת ההתאמה של ההגדרה הגלותית של "ערכאות של גויים" למציאות של ריבונות יהודית.

והלא דבר הוא: האיסור על פנייה לערכאות של גויים עוצב במציאות שבה היהודים חיו תחת שלטון זר ונהנו מאוטונומיה משפטית. המערכת האלטרנטיבית הייתה של גויים, והחשש מפניה נבע הן מצד חוסר המהימנות שלה, הן מצד היותה מזוהה עם עבודה זרה וכפירה בא-לוהי ישראל, והן משום החשש שפנייה החוצה תערער את הסולידריות החברתית של בני הקהילה.

ואולם הטעמים המקצועיים, הדתיים והלאומיים לאיסור פנייה לערכאות בטלים בעת המעבר מגלות לריבונות ומזמן עבר לזמן הווה. הם אינם רלוונטיים למערכת המשפט הישראלית, שרוב מכריע של המכהנים בה הם יהודים, שיושבים על מדין לצד דגל המדינה וסמל המנורה וענפי הזית. הנורמות ששופטי מדינת ישראל מפרשים ומיישמים אינן מתיימרות להוות חלופה דתית; הן תוצר של הבחירה הפופולרית הרחבה של יהודים בדורנו, באמצעות נציגיהם בכנסת. קיימות טענות נגד סולם הערכים הגלום בדין זה, אבל עיקר הטענות אמור להיות מופנה נגד הכנסת, שבה נקבע החוק, ולא נגד בית המשפט, שעסוק רק בפרשנותו, גם אם לעתים זו פרשנות יצירתית ואקטיביסטית.

שלילת הכשרות ההלכתית ממערכת המשפט הישראלי איננה בגדר הכרח. הניתוח מראה שיש בנמצא מאגר מגוון של אפשרויות הלכתיות שמוליכות אל התוצאה ההפוכה. הבחירה הרבנית הגורפת להחיל את הקטגוריה הגלותית על מוסד ריבוני של מדינה יהודית היא ביטוי לכך שההלכה, באמצעות פוסקיה בדורנו, טרם יצאה מהגלות. נדרשת הלכה ציונית שתדון במציאות החדשה לגופה, ולא מתוך שמרנות שמעתיקה את מצב הגלות אל מצב הריבונות.

הכרעות מדיניות

ככלל, הכנסת וחוקיה אינם נתפסים כפסולים בפסיקה הציונית-דתית. ולמרות זאת סמכות הכנסת נמצאת תחת ערעור הלכתי כבד בסוגיה המרכזית ביותר בפוליטיקה הישראלית. כוונתי, כמובן, לסוגיית עתיד השטחים שמעבר לקו הירוק במקרה שתתעורר אפשרות של הסכם מדיני.

בצד הדיון הפוליטי, מתנהל גם דיון הלכתי ער בסוגיה. מאות רבנים ציונים דתיים חתמו בעבר על "דעת תורה", שלעתים גם מתוארת כפסק הלכה, שאוסרת ויתור על כל חלק מארץ ישראל גם במסגרת הסכמי שלום. מנגד, רבנים חרדים, ובהם הרבנים שך ועובדיה יוסף, הביעו דעה הפוכה.

אין ספק שרבנים, כמו כל מנהיגי ציבור אחרים, רשאים להביע את עמדותיהם ביחס לכל סוגיה ציבורית, ובכלל זה גם ביחס לשאלות של מדיניות חוץ וביטחון. ואולם, התרגום של עמדות אידיאולוגיות ורוחניות לשפה הלכתית איננו עניין של מה בכך. הן ה"יונים", המסתמכים על דיני פיקוח נפש, והן ה"ניצים", המסתמכים על "לא תחנם", ודאי ערים לכך שהשימוש בכוח ההכרעה ההלכתית בנושא המרכזי שעל סדר היום של הדמוקרטיה הישראלית מאתגר את הריבונות עצמה. פסק הלכה בעניין השטחים, אם יסתור הכרעה דמוקרטית, עלול לפרק את המסגרת של קוממיות ישראל בדורנו, חס וחלילה.

ישאל השואל: מה נעשה, וזו מצוות ההלכה ואסור "להתפשר"? ובכן, הלכה ציונית איננה מבקשת פשרה, אלא שקילה מודעת של פוסקי ההלכה את כל ההשלכות של פסק ההלכה מתוך הפנמה של המשמעות ההלכתית של הריבונות. בהינתן החשש לעיל, על פוסקי ההלכה לשקול – ולהם הסמכות, לא לאף אחד אחר – את האפשרות של סיווג המעמד ההלכתי של מוסדות הממשל הישראלי כ"מלוכה" (הרב שאול ישראלי) או כ"טובי העיר" (הרב א"י וולדנברג), או, למצער, להכיר בהכרעה הדמוקרטית כ"דינא דמלכותא" (הרב עובדיה הדאיה). לכל אחד מהסיווגים ההלכתיים הללו עשויה להיות משמעות מרככת בדילמה הקשה.

נהמת הלב של פוסקים ציוניים אמורה לתמוך ב"הפיכת כל אבן" כדי שלא להעמיד את ההלכה בעימות ישיר עם המוסדות הנבחרים של המדינה. לפיכך, אפשר שישקלו לאמץ את אחת העמדות ההלכתיות הבאות: (א) ההלכה בוחרת במודע ובמכוון שלא לחוות עמדה בנושאים מדיניים משום שהדינאמיות של המציאות מחייבת להניח לעם לקבל הכרעות בנושאים מדיניים (הרח"ד הלוי, עשה לך רב, חלק ד); (ב) ראוי שההכרעה בשאלות גורליות הנוגעות לסכנת נפשות תיחתך על ידי הסכמת העם (הנצי"ב, "העמק דבר", דברים יז, יד); (ג) מדובר בנושא מקצועי-ביטחוני שיש למסור את ההכרעה בו למומחים ולא לשיקול דעת משפטי-הלכתי (הרי"ד סולובייצ'יק, ריאיון במעריב, 5.9.1975).

הלכה ציונית איננה תומכת בהכרח בהכרעה נגד פסקי ההלכה שהושמעו בסוגיה לכאן ולשם. אבל היא מחייבת ערנות עצומה למשמעות של פסקים אלו עבור עתיד המפעל הציוני.

מחיר הסירוב

הצבא הוא חלק מהרשות המבצעת, ופקודותיו הן צו של המדינה. כידוע, לא מעט רבנים וחיילים ציונים-דתיים מצדיקים סרבנות פקודה ממניעים דתיים בהקשרים מגוונים. הדיון ההלכתי, ברובו, עוסק אך ורק בשאלת הכשרות ההלכתית של הפקודה ומניח כי אם היא סותרת את ההלכה – משירת נשים ועד גידול זקנים – יש לסרב לה. ואולם, האם הפוסקים מייחסים משמעות הלכתית להשפעת הסרבנות על אחדות הצבא וכנגזר מכך על עוצמתו?

טרגדיית הגלות לא זימנה לפוסקי הדורות אפשרות לפתח טיעונים הלכתיים ותקדימים ששוקלים את המשמעות ההלכתית של אחדות הפעולה של כוח יהודי נוכח אויב. הלכה ציונית אמורה לאזן בין הרצון הטבעי לשמר את פרטי ההלכה ודקדוקיה גם במחנות הצבא לבין ההכרח הקיומי הלאומי של ביצור המסגרת הצבאית כאורגן של המדינה המופקד על הגנת מדינת ישראל.

ומכאן לרבנות. הרבנות הראשית היא אורגן של המדינה ולכאורה חיזוק מעמדה אמור להיות אבן יסוד בהלכה הציונית. והנה, בשנים האחרונות אנו מגלים כי דווקא הפוסקים הציונים-דתיים מערערים על פסקיה עקב תסכולם מהשתלטות החרדים והשקפת עולמם על המוסד החשוב. רבים בציונות הדתית כועסים ומאוכזבים. ואולם, כשם שהלכה ציונית אמורה להנחות אותנו לשקול את ערך הריבונות והממלכתיות ביחס לבתי המשפט, לכנסת ולצבא, כך גם נדרש הדבר ביחס לרבנות הראשית. אדגים את הקושי בשני עניינים:

הרבנות הראשית אימצה מדיניות מחמירה בנושא הגיור הן באשר לדרישות המוצבות מהמבקשים להתגייר מלכתחילה והן באשר לביטול גיורים בדיעבד. סקירה של ספרות השו"ת לדורותיה מלמדת כי היו תקופות שבהן אומצה מדיניות גיור מקלה, ותקופות אחרות שבהן הועדפה מדיניות גיור מכבידה. היחס המורכב והמשתנה – של חיבוק ושל ריחוק, של קבלה ושל חשדנות – קשור לגלגולי ההיסטוריה היהודית והכללית ולנסיבות המתחלפות. למרבה הצער, הרבנות הראשית הנוכחית מעדיפה את ההתייחסות למבקשי הגיור כאל "ספחת" (יבמות, מז, ב) ולא כאל "חביבים" (תנחומא, לך-לך, ו).

בתגובה, וכמענה לצורך האנושי והלאומי והדתי הברור והדחוף, רבנים הקרובים מאוד ללִבי הקימו ארגון פרטי שמגייר את המעוניינים בכך בהתאם למדיניות הלכתית אחרת. משמעות ההתארגנות החדשה היא ערעור ציוני-דתי על סמכות האורגן המדינתי המוסמך לכך.

אמת, בגולת הדורות נהג כל בית דין לגייר על פי דרכו ובמובן זה אין שום חידוש בהתארגנות הנוכחית. אבל העתקת הנוהג שבגולה לכאן פירושו הפרטה של היבט חשוב בזהות היהודית במדינת ישראל. זאת ועוד: מי שהתגייר הופך להיות זכאי חוק השבות. הפרטת הגיור פירושה גם הפרטה של מדיניות ההגירה של מדינת ישראל.

דת עם מדינה

הקריאה להלכה ציונית איננה מבקשת לערער על האופי השמרני והזהיר שראוי שיהיה להלכה. אכן, אקטיביזם הלכתי ציוני, אף שהוא נדרש, עלול להיות מסוכן. בהיעדר ניסיון הלכתי רלוונטי בדורות קודמים – ניסוי וטעייה שמהם מתגבש איזון נאות – השטח הנורמטיבי במשפט הציבורי ההלכתי הוא שדה בור. לעומת מכלול הנושאים ההלכתיים דוגמת דיני אישות או קניין, אשר בהם עומדים לרשות הפוסק בן דורנו אלפי תקדימים שעידנו את התוצאה ההלכתית והתאימוה לצורכי החיים, המשפט הציבורי היהודי בנושאי הלכות מדינה הוא בגדר בריאה שהיא כמעט חדשה.

בדור התקומה מתחולל מאבק זהות בין יהודים בנוגע למשמעות המדינה ולחזונה. עיצוב הלכות המדינה בדורנו חייב להביא בחשבון עובדה זו, שכמובן מקשה על המהלך כולו. חשוב להתרחק משימוש בהלכה ציונית כדי לחתור תחת סמכויות רשויות המדינה. "הורדת ידיים" בין הדת לבין המדינה היא איום מרכזי על הבית השלישי.

בהלכה אין מוסד מחוקק. לפיכך, לכאורה, יכול כל פוסק ליטול לעצמו את כוח ההכרעה בנושאי מדינה. זכורים לרע פסקי ההלכה – אם ניתנו וככל שניתנו – בנוגע לדין רודף כלפי ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. לכן ברור שאין למסור את ההכרעה בשאלות של הלכה ציונית ליחידים. נדרשות ענווה גדולה, זהירות רבה ואחריות אין קץ מצד הפוסקים – ועל אלו להיות הגדולים שבינינו, מתוך שיתוף פעולה – כדי לעסוק בכך.

האתגר ההלכתי גדול, אבל היו דברים מעולם: תולדות ההלכה מנומרות התמודדויות מוצלחות עם אתגרים שהמציאות הציבה. בדרך כלל מדובר בטיפול באסונות. כך למשל, בזמן אובדן המרכז הדתי שלנו, בית המקדש, השתנתה לבלי הכר מציאותם הרוחנית של היהודים. רבן יוחנן בן זכאי היה שם כדי להנהיג אותנו תוך התאמת ההלכה לאתגר החורבן. זכינו, ובדורנו האתגר ההלכתי איננו כרוך באסון אלא במימוש הבטחת הנביאים לשיבת ציון. האם יֵדע דורנו להתקין את ההלכה בדרך שתהיה רגישה למציאות הריבונית כפי שהיא?

פרופ' ידידיה צ' שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור למשפטים באוניברסיטת בראילן

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט באייר תשע"ו, 27.5.2016

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 במאי 2016, ב-גיליון בחוקותי תשע"ו - 981 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. האים אפשר לחזור לארבעה
    מיתות שבתורה או על פי שני עדים בלי עד מדינה??
    ועוד ועוד לפי דעתי דיני התורה לא מתאימים לימנו…

  2. בס"ד כ"ד באייר תשע"ו

    סקירה מקיפה וממצה על מעמדם ההלכתי של חוקי מדינת ישראל ובתי המשפט שלה, תוקפם ומיגבלותיהם, במאמרים:

    *הרב מיכאל בריס, 'החקיקה במדינת ישראל בראי ההלכה: יצירתיות אנושית וגבולותיה', משפטי ארץ, א (תשס"ב), עמ' 21 ואילך (באתר 'אסיף').

    *פרופ' אליאב שוחטמן, 'מעמדם ההלכתי של בתי המשפט בישראל', תחומין, יג (תשנ"ב), עמ' 337 ואילך (באתר 'מכון צמת').

    *הנ"ל, 'הכרת ההלכה בחוקי מדינת ישראל' באתר 'תפוז'.

    חומר חשוב ימצא המעיין בפרק 'היחס למדינת ישראל ולאזרחיה', בספרו של הרב ד"ר בנימין לאו, ממרן עד מרן – משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, תל אביב 2005, עמ' 155-185, ובהערות לנ"ל, ו'תן לחכם ויחכם עוד'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מדברי פרופ' שטרן משתמע כאילו הרב עובדיה יוסף זצ"ל הוא הראשון שהעלה את שאלת ה'ערכאות' ביחס לבתי המשפט במדינת ישראל, ולא היא. כבר בראשית שנות המדינה כתב הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל:

      "לדעתי אלף פעמים גרוע מכל יחיד או יחידים או קהילה בישראל ההולכים לערכאות של גויים, כשעם ישראל בארצו, בתור שכזה, דן על פי חוקים זרים… שעם ישראל בתור שכזה ובארץ קדשו, כשהוא מזניח תורתנו הקדושה ודן על פי חוק זר, אע"פ שהחוק ההוא איננו מתיימר לנבוע ממקור על אנושי ואין לו אופי דתי, בכל זאת הרי הוא בועט בתורת אלקים חיים כפי שמסרוה ופירשוה הנביאים ורז"ל ורבותינו הפוסקים ממשה רבנו עד היום, ותוצאותיו של מצב מחפיר ומכאיב זה מי ישורן' (מצוטט בספרו של הרב בנימין לאו, 'ממרן עד מרן – משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, עמ' 179).

      במכתבו אל הרב פרופ' שמחה אסף (שלימים נתמנה כחבר בבית המשפט העליון) מיום ו' בתמוז תש"ח, משער הרב הרצוג שמנסחי חוקי המדינה לא יסכימו להכניס סעיף 'שהמשפט במדינת ישראל יהיה מיוסד על פי דיני ישראל'.

      במצב זה אין הרב הרצוג רואה טעם 'להתעמק בעצות ותחבולות להכשרת פסולים מחמת עבירות שבין אדם למקום לדיינים ולעדות, ולהכשרת נשים וגם גויים בקבלות סיטוניות "כלל ארציות", מבלי הגבלת זמן. אע"פ שזה בנוגע לממונות בלבד, מתגברת והולכת בי בחילה עצומה, מפני קבלה כזו, שלמעשה תעקור לגמרי חלק כ"כ של הלכות דיינים ועדות… אני מתחיל לפחד, שע"י שנכשיר את כל בתי המשפט של הממשלה, ייצא שלא הנחנו מקום לכשרים ח"ו… ולימוד משפט תוה"ק ייהפך מאליו ללימוד מקצועי חילוני…והרי זהו חלק כל כך חיוני של התורה' (תחוקה לישראל ע"פ התורה, א, עמ' 229).

      לפיכך מציע הרב הרצוג לעמוד על כך שתישאר 'קרן זוית אחת לתורה הקדושה בהיכל המדינה', הן בקיום משפט התורה בתחום המעמד האישי, והן בקבלת זכות הנתבע לדרוש ללכת לבית דין רבני הדן על פי התורה. במקביל עלינו 'לעבד מחדש את חושן המשפט ואת דיני הממונות שבאבן העזר, ולהוסיף גם דיני עונשין על יסוד תקנות… וגם לתקן תקנות בשטחים ידועים בדיני ממונות והשלמות ידועות'. כשיהיה בידינו 'קודכס' המיוסד על דיני התורה, אומר הרב הרצוג, גדל הסיכוי שגם מחוקקי המדינה יאמצו לפחות חלקים ממנו, ויקטן חילול השם שבאימוץ חוקים זרים.

      לגבי המשפט הפלילי, מזכיר הרב הרצוג (שם, עמ' 230) את האפשרות: 'בנוגע לעונשין אין זה כל כך קשה, כי זה ממילא יישאר הרקע של השופטים הממשלתיים. ויש סימוכים מדברי הפוסקים ז"ל, שאין לדקדק בדיני העדות כפי התורה, בעונשים שמטרתם לנעול דלת בפני עושי עוולה. ישפטו הם את הגנבים ואת הזייפנים וכו' וכו'. וכן רוב העונשין יהיו בעצם תקנות המדינה בכח דין המלך'.

      הצעה זו, להשאיר את המשפט הפלילי ל'דין המלך', מיוסדת על דברי הר"ן בדרשותיו (דרוש יא), שיש למלך כח מיוחד לשיפוט פלילי מעבר למיגבלות דין תורה 'למיגדר מילתא' הרב עדו רכניץ, במאמרו 'המשפט הפלילי בהלכה' (באתר 'דין תורה'), כותב שמעיקרא נטה הרב הרצוג שגם המשפט הפלילי ייעשה ע"י דיינים של תורה בתקנות מרחיבות, אך רבו עליו רבני דורו, כפי שהרב הרצוג עצמו מתאר: 'ואולם בכינוס הרבנים בתל אביב בראשותי, הביעו הרבנים כולם [דעתם] שאינם רוצים כלל לדון עונשי גוף או אפילו עונשי מאסר, וגם בימי 'ועד ארבע ארצות' היו ה'ז' טובי העיר' מטילים מסים ומענישים את הסרבנים, ולא בתי הדין של הרבנים' (תחוקה לישראל ע"פ התורה, א, עמ' 173)..

      שוחטמן, במאמרו הנז' לעיל על 'מעמדם של בתי המשפט בהלכה', קורא לזה בשפה משפטית: הבחנה בין 'משפט פרטי' ל'משפט ציבורי'. הואיל ואין השעה בשלה עדיין לעשות את משפט התורה למשפט המדינה המחייב, אנחנו מתמקדים בפיתוח משפט התורה בתחומים שבין אדם לחבירו, שם מוטלת עלינו כאנשים מאמינים לפתור את בעיותינו לאור התורה, ובעזר ה', הנסיון שיצטבר ביישום משפט התורה בינינו – יקרין ברבות הימים על הציבור כולו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ניתוח מקיף

      ניתוח מקיף של הדיעות השונות של רבני הציונות הדתית בשאלות המשמעות הרעיונית וההלכתית של מדינת ישראל, רשויותיה וחוקיה – ימצא המעיין בספרו החדש של ד"ר יצחק גייגר, 'היציאה מהשטעטל – רבני הציונות הדתית אל מול אתגר הריבונות היהודית', בהוצאת 'תבונות – מכללת הרצוג', אלון שבות תשע"ו.

  3. הכותב "עושה סלט" ומערבב בין סוגיות רבות, לא ממש קשורות אחת לשנייה. אגיב בקצרה לגבי כמה מהן:

    לגבי בית המשפט כערכאות – יש לחלק בין המשפט הפלילי שאינו נחשב כערכאות אלא כ"משפט מלוכה" לגיטימי, לבין המשפט האזרחי שנחשב כערכאות ויהודי דתי לא אמור להיזקק אליו. עם זאת, מותר לתבוע בערכאות (משפט אזרחי) מי שמסרב לדון בדין תורה, ולכן יש בהחלט היתר להיות עו"ד כדי להציל עשוק מיד עושקו (וייתכן שאותו היתר תקף גם לשופט).

    לגבי סירוב פקודה – לא ברור מדוע ל"גדולי הדור" של השמאל מותר להצהיר השכם והערב שהם יסרבו לפנות ערבים מבתיהם, ואילו לימין אסור להצהיר שלא יפנה יהודים. אני מסכים שקשה לעגן איסור כזה בהלכה, ואכן רבים מרבני הציונות הדתית סוברים שאין לסרב, ורבים עוד יותר סוברים שאין איסור לציית לפקודת פינוי.

    לגבי הגיור – אף דיין או רב לא יכול לשנות את ההלכה האומרת שגר חייב בקבלת מצוות, ואכמ"ל בזה.

    לגבי הצורך ב"הלכה ציונית דתית" – העניין הוא כמותי. כל עוד יהיו יותר לומדי תורה שמרנים – כך הפסיקה תהיה שמרנית. העולם הדתי הליברלי שממנו בא פרופ' שטרן לא טורח, ברובו, להשקיע בלימוד תורה לאורך שנים ובהכנת עתודה רוחנית משמעותית, אלא הוא בונה על קיצורי דרך כמו מאמרים פורצי גדר בכתבי עת אקדמיים, בניסיון לצאת חוצץ נגד פוסקי ההלכה בימינו. לא זו הדרך. אם אתה רוצה להיות במשחק – תצטרף למשחק ותעבוד לפי הכללים שלו. ואכן, ההלכה יכולה להשתנות. אך מדובר בתהליך הדרגתי ופרטני, ולא באיזו הכרזה גלובלית של "בואו נתאים את ההלכה לימנו". דבר כזה מעולם לא היה (אפילו בימי ריב"ז) וכנראה שגם לא יתרחש בעתיד.

    • דיון מקיף בסוגיית 'הפרת פקודה במקום מצווה' בשו"ת 'באהלה של תורה' לרה"ג יעקב אריאל, חלק א, סימן ה (ניתן לצפייה באתר 'מכון התורה והארץ'). התשובה מיוסדת על מאמרו של הרב אריאל ב'תחומין' ו', עם תיקונים והוספות.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • וראו עוד: 'מו"מ בין הגאון הרב אהרן ליכטנשטיין והרב אברהם ישראל סילבצקי בעניין סירוב פקודה – בעקבות פסק דינו של מרן הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל בעניין סירוב פקודה', ניצני ארץ יח (תשע"ג) עמ' 294 ואילך (ניתן לצפיה באתר 'אסיף')

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: