החזון התרוקן מתוכן 

ההתקרבות למסורת בציבוריות הישראלית איננה "מהפכת נגד" ולא "כיבוש", אלא תגובה טבעית לכישלונות הציונות החילונית שאיבדה את הכיוון הרוחני שהניע אותה בעבר. תשובה לאריק כרמון

במאמר שהתפרסם לאחרונה במוסף זה (גיליון פרשת קדושים) ושנשא את הכותרת "הכיבוש הדתי", ביקש ד"ר אריק כרמון, מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה, לאתגר את הציונות הדתית בשאלה שהיא מרכזית בעיניו: "נא התמודדו עם אופני תפיסת המציאות כפי שהיא נתפסת בעיניים חילוניות, על מנת שנבדוק האם וכיצד נוכל לבנות גשרים בין שכמותם לבין היפוכם; על מנת שנוכל לבחון האם ניתן למתן את הסכנות שבקונפליקט הזהויות, אם לא להתגבר עליהן".

כרמון דן במאמרו בנגיסה שנוגס הציבור הדתי בחזון הציוני החילוני. בין היתר ציין את הממד הדתי שחדר/חזר אל טקסי הזיכרון ("יזכור א–להים" ולא "יזכור ישראל") וכן את האופי הדתי ששב והשתלט על חגי ישראל. בסוף תיאור התהליך, שאותו כינה "מהפכת נגד דתית", שאל: "האם קיימת עדיין אנרגיה לברר היתכנות של בניית בסיס לחיים משותפים?"

כרמון ניסח את דבריו בצורה פרובוקטיבית כדי לגרור תגובות, ולכן ניתן אולי לסלוח לו על חוסר ההיגיון שבחלק מטענותיו. ואולם, עדיין מתבקש הדבר ששאלותיו יזכו למענה. לכך יוקדשו הדברים הבאים.

קיבוצים‭ ‬חילוניים‭ ‬ודתיים‭ ‬התקיימו‭ ‬זה‭ ‬ליד‭ ‬זה‭. ‬חדר‭ ‬האוכל‭ ‬בקיבוץ‭ ‬בית‭ ‬אלפא צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬אייל‭ ‬מרגולין‭ - ‬ג'יני‭, ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

קיבוצים‭ ‬חילוניים‭ ‬ודתיים‭ ‬התקיימו‭ ‬זה‭ ‬ליד‭ ‬זה‭. ‬חדר‭ ‬האוכל‭ ‬בקיבוץ‭ ‬בית‭ ‬אלפא
צילום‭ ‬אילוסטרציה‭: ‬אייל‭ ‬מרגולין‭ – ‬ג'יני‭, ‬למצולמים‭ ‬אין‭ ‬קשר‭ ‬למאמר

נשאר עם בני הישיבות

הדרך הטובה ביותר לבחון כוונות וכיוונים של יחיד וציבור היא עיון בעבר, לא דיבורים על העתיד. מבחינה זו, מספר דוגמאות יוכיחו שהתשובה לשאלתו של כרמון ניתנה כבר שנים רבות לפני שהוא חשב שיש שאלה. לדוגמה: בעמק בית שאן של שנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, התקיימו זה ליד זה קיבוצים חילוניים ודתיים. התהום האידיאולוגית בין שתי קבוצות אלו הייתה אדירת ממדים בהשוואה למחלוקת הנוכחית. ואף על פי כן, בעלי הפלוגתא נהנו משיתוף פעולה במישורים רבים של החיים. למרות שהיה ברור מי המחנה הדומיננטי ומי הוא המיעוט, לא עלתה כלל שאלה בנוסח שאלתו של כרמון. המעשה בשטח נתן את התשובה לפני השאלה.

דוגמה שנייה: לפני יותר מעשור נוצרה שותפות אד–הוק של חבורת אריאל שרון וחבורת שמעון פרס לצורך הריסת עשרים יישובים של הציונות הדתית במהירות ובגסות אדירה. לא היה מעשה שאיים לשבור את השותפות יותר ממעשה חמור זה. בין היוזמים של ההתקפה החריפה הזו היו שאמרו בפירוש שהם מצפים למלחמת אזרחים, לא פחות. ואולם, גם לאחר שבר שאין למעלה ממנו, הרוב המוחלט של הציונות הדתית לא הסיק מכך שאין בסיס לשותפות. זו המשיכה למרות התוקפנות שהופגנה כלפיו. עד היום בני הציונות הדתית ממשיכים את השותפות הציונית ואת האחריות לביטחון המדינה, וזאת חרף ההליכה המפורשת לסף של מלחמת אזרחים ביוזמת הצד החילוני.

מעתה יש לתהות: האם לאחר כל זאת עוד יש בכלל מקום לשאלתו של כרמון? הרי התשובה היא שבמשך מאה שנות התיישבות, ולמרות בעיות רבות שגרמו הגופים הדומיננטיים, הציונות הדתית כלל לא העלתה על דעתה לפרק את השותפות. השאלה שצריכה להישאל אפוא היא אחרת. מדוע שואל כרמון את השאלה דווקא היום? מדוע לא שאל זאת קודם?

התהליך שכרמון מתאר לא כולל שום פעולה אקטיבית של הציבור הדתי. להיפך, הוא מתאר תהליך של נסיגה, למשל היעלמותן של ההגדות החדישות מחדרי האוכל של הקיבוצים וחזרתם להגדה המסורתית. בהעדר מחיצות קשיחות, כאשר גוף אחד מפנה את מקומו ונוצר ריק, חוק טבע הוא שהריק לא יכול להתקיים, ולכן החלל מתמלא במי שנמצא במקום. התהליכים העוברים על החברה הישראלית בדור השלישי של הציונות הם תהליכים של יצירת ריק שבאופן פסיבי, בלי שום יוזמה, מתמלא בכוח שנשאר בשטח. הנה כי כן, לפני 21 שנה פגשתי את הרמטכ"ל דאז לשיחה אישית. בסוף השיחה שאלתיו על מצב המוטיבציה בצה"ל. תשובתו הייתה קצרה וחדה: "היחידות מלאות אבל כאשר זה בא להתנדבות אני נשאר עם בני הישיבות ועם עיירות הפיתוח בלבד. הצפוניים אינם". הצפוניים יצרו ריק שהתמלא במי שהיה מוכן להתנדב.

המדינה לא תהיה נורמלית

כרמון משתמש במושגים "מהפכה חילונית" ו"מהפכת נגד דתית". כדאי לזכור  שבדרך כלל מהפכות לא מחזיקות מעמד ומסתיימות בכישלון, אלא אם הן אקורד סיום של תהליך התפתחותי ממושך. כך, לדוגמה, נכשלה המהפכה הקומוניסטית כישלון חרוץ תוך דור אחד. לכן, מי שחשב שאפשר לבסס את הציונות על מהפכה, כלומר ביטול העבר ובניית עתיד חדש יש מאין ("יהודי חדש" ומסורת חדשה), טעה טעות עקרונית ונדון לכישלון מראש. אף אחד עוד לא הצליח ליצור מסורת חדשה יש מאין. מסורות על פי הגדרה נבנות בצעדים של אבולוציה ולא רבולוציה, במשך כמה דורות, תוך התקיימות במבחן חילופי הדורות. לכן הציונות של היהודי החדש הייתה ציונות ללא עתיד.

מכל זאת ברור שאין "כיבוש דתי" ואין "מהפכת נגד דתית". הציונות הדתית ממשיכה מסורת של 3,500 שנה. מדובר במסורת שעוברת התפתחות הדרגתית, מסורת שהיא הגשמה של חלום של אלפיים שנים ונבואות של יחזקאל וישעיהו מלפני 2,600 שנה. לכן הציונות הדתית אינה מעורבת בשום מהפכה. צעד התפתחותי חשוב תרם הרב אברהם יצחק הכהן קוק במעבר מגלות לציונות ולכן השפעתו ניכרת עד היום. זו לא הייתה מהפכה אלא המשכיות מובהקת.

ובמה נבדל המצב היום מזה ששרר בעמק בית שאן בתקופת ההתיישבות, כאשר המחלוקת האידיאולוגית הייתה חריפה וקשה? בעיקר בדבר אחד. הדור הראשון של השומר הצעיר חלק עם החלוצים הדתיים את הייעוד הרוחני, הלא טבעי, הלא כלכלי, של יישוב ארץ ישראל. אלה חלמו על יישוב קומוניסטי בחסות הצבא האדום ואלה חלמו על חידוש המקדש, אולם בשני החלומות ניצב עיקרון רוחני מכונן, שהיווה בסיס לשיתוף וכבוד הדדי. בשנות השבעים חל משבר עמוק בציונות של היהודי החדש. מלחמת יום הכיפורים שברה את החלום הזה וחילופי הדורות הביאו להנהגה דור שחלומו היה חלום הנורמליזציה. לכן כרמון שואל היום את השאלה שלו. הוא, שמייצג את חזון הנורמליזציה, כבר איננו בעל עיקרון רוחני מכונן, ולכן מבחינתו אין זה מובן מאליו שיש בסיס לשיתוף וכבוד הדדי.

אך מדינת יהודים לעולם לא תהיה נורמלית. זאת משום כך שעצם הגדרתה סותרת את התהליכים הטבעיים. ממילא קיומה של מדינה יהודית דורש פעולה המנוגדת לטבע. חוק טבע ידוע הוא שאי אפשר לשנות כיוון של מערכת מתוך המערכת עצמה. נחוץ כוח חיצוני למערכת כדי לפעול בניגוד לטבעה של המערכת. הווה אומר: הכוח המאפשר את השקעת האנרגיה הנחוצה לקיום המדינה היהודית, בניגוד לכוחות הטבע, יכול להיות רק כוח חיצוני לטבע, דהיינו עיקרון רוחני מכונן. בהעדר עיקרון רוחני מכונן אין קיום להגדות לא מסורתיות ואין לצפות מהדור הצעיר להקריב חיים (כן, זו המשמעות העיקרית של התגייסות לשרת בצבא הקבע) כדי לקיים איזה חלום של מדינה יהודית. לכן ההגדות הלא מסורתיות קמלו ונעלמו בלי שמישהו גנז אותן, בלי פעולה אקטיבית, וביחידות הקרביות של צה"ל נשארו "בני הישיבות ועיירות הפיתוח" ובני הקיבוצים נסוגו. לא הייתה שם שום פעולה של "הדתה" ולא "כיבוש". הייתה רק פעולה של נסיגה.

המצוות כמגדירות זהות

ד"ר כרמון הקים את המכון לדמוקרטיה. דמוקרטיה נותנת לרוב את האחריות ואת הכוח להוביל. תהליכי הנסיגה בעקבות הכישלון הבלתי נמנע של המהפכה החילונית הביאו את הציבור למסקנות הנכונות של חיפוש הזהות היהודית המסורתית במקום זו של "היהודי החדש". בשל כך קיימים בציבור היהודי בישראל זרמי עומק של פנייה אל המסורת והזהות היהודית. זרמים אלה שעדיין לא נראים מעל פני השטח משפיעים מאוד על עמדות הציבור והופכים אט אט לעמדת הרוב.

לאור זאת, מי שבאמת מאמין בדמוקרטיה צריך לשאול שאלה הפוכה מזו ששואל כרמון. השאלה היא כיצד הוא יחיה עם דמוקרטיה שהעבירה את ההובלה לציבור המסורתי? כיוון שהתשובה של הציונות הדתית ניתנה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים במשך כל ההיסטוריה של מדינת ישראל, הרי שהוא יכול להיות סמוך ובטוח שיש מקום לחיים משותפים. השאלה היא האם הוא מסוגל לקבל את דין הדמוקרטיה, ולמצוא מצידו עיקרון רוחני שיאפשר חיים משותפים, דוגמת ההיסטוריה של עמק בית שאן.

לאור אבדן העיקרון הרוחני–סוציאליסטי–חילוני אני מבקש להציע עיקרון רוחני חלופי שלעניות דעתי יכול לשמש בסיס לקיום משותף של יהודים שומרי מצוות ויהודים שאינם שומרי מצוות במדינה ישראל. העיקרון שאני מציע הוא קבלת העיקרון של עול מצוות כמגדיר זהות, ופלורליזם במידת ההקפדה על קיום המצוות.

סט המצוות הוא סדרה של הגבלות על הפעילות הביולוגית–פסיכולוגית–כלכלית, היוצרת הבדלה, והיא הזהות היהודית. כלומר, בעצם קיום המצוות אין בהכרח אמירה של אמונה דתית אלא רק אמירה של הצטרפות לקבוצה נבדלת. בדומה למקרה שבו כל תושב במדינה מקבל על עצמו את ספר החוקים, בלי קשר להזדהותו עם הבסיס הרוחני של הספר, כל יהודי שיושב בארץ ישראל מקיים את אחת המצוות הגדולות ביותר בתורתנו.

אם ד"ר כרמון וחבריו, שאיבדו את רעיון היהודי החדש, יתחברו לעיקרון היהודי המסורתי, וישאירו לכל אחד את החופש לבחור עד כמה הוא מקבל עליו את העול מגדיר הזהות ומה פרשנותו לגבי הבסיס הרוחני של סט המצוות המגדירות זהות, יהיה שוב בסיס משותף לבניין הבית הלאומי הלא–טבעי, כנגד הכוחות הטבעיים, אבל בכוחות משותפים. נחוץ כאן חשבון נפש אמיתי, והבנה של התהליכים. לא מהפכות ומהפכות נגד אלא התפתחות המתגברת על משברים שנגרמו בעקבות כישלונות.

פרופ' אלישע האס הוא מרצה לביופיזיקה בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר אילן וחבר בהנהלת המועצה האקדמית למדיניות לאומית

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט באייר תשע"ו, 27.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-27 במאי 2016,ב-גיליון בחוקותי תשע"ו - 981. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אקדים ואומר שאני עצמי חילוני חבר בקבוץ השוה"צ ניר דוד בעמק בית שאן.
    בהיותי כזה יכול אני לאבחן את שגיאתו של פרופסור האס , כי אין הוא מודע לעובדה שהוא מציע לטפל בסימפטומים ולא בבעיה עצמה של המחנה החילוני. כי בעיית החילוניים היא העדר משמעות לעצם הזהות היהודית ובוודאי לציונות כיום. לרוב הציבור היהודי החילוני לא יהיה איכפת אם מישהו מצאצאיו יינשא לגוי. רוב הצבור החילוני חי בארץ רק מתוך אינרציה, כי כאן חיים בני משפחתם, כאן נעים ונוח. פרופ' האס מתעלם מהעובדה שהציונות באה רק כדי לפתור את בעיות הקיום הפיזי והבטחוני של עם ישראל.
    גם כיום יהודי החי בגולה ואיננו מרגיש שם בטוח, יכול להתנצר, לענ"ד הסיכוי לאנטישמיות גזענית קטן בהרבה מאשר סכנות בטחוניות אחרות כנגד מדינת ישראל.
    האתגר המונח לפתחנו הוא מציאת משמעות ערכית עדכנית לזהותנו היהודית חילונית!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: