דילמה בגן עדן | שלום רוזנברג

 

הנצרות צידדה במוסר של חסד, אחד העם במוסר של צדק. והיהדות? היא מצדדת במחלוקת

הצגתי לפניכם בשבוע שעבר את ניסיונו של אחד-העם לאפיין את המוסר היהודי האותנטי, השונה מגישות המוסר של דתות ותרבויות אחרות ובעיקר מהמוסר הנוצרי. למרות החיוב שבכמה מקביעותיו, נראה לי שעמדתו הינה בלתי שלמה ולפיכך אף בלתי נכונה.

באופן פרדוקסלי, בניסיונו להבחין בין המוסר היהודי והנוצרי הפנים אחד-העם את ההסתכלות הנוצרית הזרה והעוינת על המוסר היהודי. עמדתו היא שהמוסר היהודי מבוסס על צדק ולא על חסד, ונאבק להביא לשוויון משקל בין ה"אני" וה"אתה". המסורת הנוצרית ניסתה להראות שהברית החדשה הביאה לעולם דת של חסד ואהבה, המנוגדת כביכול לתורת הנקמה והקנאה של הברית הישנה. כאן, אמנם, תיקן אחד-העם תיקון חשוב: לא נקמה אלא צדק. אולם אינני רוצה לוותר על החסד.

בכניסה לגן עדן

כדי להסביר זאת אפנה גם הפעם אל הברייתא הידועה (בבא מציעא סב, א) על שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותים שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. אחד העם מקבל את דעתו של ר' עקיבא הטוען: חייך קודמים לחיי חברך, ודוחה לחלוטין ואף מוציא מכלל היהדות את דעתו של בן פטורא, הטוען: ישתו שניהם ולא יראה אחד מהם את מותו של חברו. אכן, לדעת אחד-העם, ה"אלטרואיסמוס" איננו יהודי.

כדי להסתייג מגישתו אעשה מעשה שלא ייעשה, ואסתמך על יצירה ספרותית חסרת שורשים אך המבטאת לדעתי את אחד ההיבטים של הרוח היהודית. כוונתי לסיפורו של ש"י עגנון "מפני מה לא הניחו את מורנו הגאון רבי ישראל איסרליין ליכנס לגן עדן מיד לפטירתו" (אלו ואלו, עמ' שיח-שכא). להלן מה שעגנון סיפר שם:

בשעה שנסתלק ר' ישראל, בעל "תרומות הדשן", הצדיקים שישבו בגן העדן, "עמדו כולם מכסאותיהם ואמרו 'ישראל אשר בך אתפאר' ויצאו כיתים כיתים והקבילו את פניו". ששים ריבוא של מלאכי השרת, ודאי אלה שנולדו מהתפילות וממעשים טובים שעשה, הובילו אותו לגן עדן, ורצו להכניסו. אולם אז מופיע מלאך אחד צנום "שכנפיו לא העלו נוצות ועמד בפתח ופרש כנפיו לכאן ולכאן ועיכב מן המלאכים מלהכניס את הגאון לגן-העדן… מחמת עברה אחת שרבי ישראל עבר".

אמר להם גמרא זו תוכיח, הציצו וראו שמסכת בבא מציעא היא.

שאלו לפרק "שנים אוחזין בטלית", וכי אחז רבי ישראל בטליתו של חברו ואמר שלי היא? ענו הדפים ואמרו חס ושלום.

שאלו לפרק "אלו מציאות", שמא מציאה מצא ולא הכריז עליה? ענו הדפים ואמרו חס ושלום.

שאלו לפרק "הזהב", שמא לא עמד רבי ישראל בדיבורו? נענע פרק הזהב ואמר חס ושלום.

כיון שהגיעו לפרק "איזהו נשך" הטיחו הדפים זה בזה ולא אמרו כלום. אמרו חס ושלום שרבי ישראל אחינו הלווה סאה בסאה? נענו הדפים ואמרו חס ושלום.

אמרו אם כן, זה מהו?

התחיל אותו מלאך קורא בגמרא, "שנים שהיו מהלכין בדרך…", אמר להם: פעם אחת היה רבי ישראל וחברו מהלכין בדרך ובידו קיתון של מים שלא היה בו אלא כדי שישתה אחד מהם. נתן את הקיתון לחברו. הרי שעבר על דברי רבי עקיבא שהלכה כמותו מחברו ולא עשה כדין.

מוסר של אלו ואלו

סופו של הסיפור הוא שר' ישראל הוכנס לגן עדן ודרש שם דרשה "עד שהבהיקו כנפיהם של מלאכי השרת… ובמה דרש, במשנת רבי עקיבא, אשריכם ישראל". עגנון יצר לנו סיטואציה המנוגדת בתכלית לגישתו של אחד-העם, שלא העלה על דעתו כלל שתיתכן עמדה מוסרית יהודית שתפסוק כבן פטורא, ובעצם למעלה מכך, המתירה ליהודי לתת את הקיתון לאחר.

האלטרואיסמוס איננו יהודי. אחד העם לא צדק. עגנון ודאי הכיר את עמדתו של הראי"ה קוק, הטוען  שאמנם ההלכה היא כר' עקיבא, אך דעה זו לא הובנה נכונה. היא רק שוללת את דעתו זו של בן פטורא הגורס שאף אחד מהשניים לא יישאר בחיים. ואכן, על פי ההלכה – כך פוסק הראי"ה – אם ייתן האחד את קיתון המים שלו לחברו, תהיה זו הקרבה עצמית ומעשה מוסרי במסגרת ההלכה. בסיטואציה הקונקרטית, עמדתו של ר' עקיבא אינה פוסלת את החלטתו של ר' ישראל, ולא את מעשיו של קצין המקריב את חייו על מנת להציל חייל מפקודיו. נכון, החובות הצבאיות שונות מהחובות האזרחיות, אך האם לא ייחשב מעשה זה לקידוש השם ממש?

מהותו של המוסר נעוץ בקיומן של דילמות שפעמים רבות אין להן פתרון חד-משמעי. והמוסר היהודי בא לידי ביטויו המלא דווקא בהתלבטות ובעצם קיומה של המחלוקת, כמו זו בין ר' עקיבא לבן פטורא. הנחת היסוד שלכל דילמה מציב המוסר תשובה חד משמעית איננה נכונה. המוסר מנסה לחפש את המוצא הנכון מבין אלטרנטיבות לא פשוטות, בבחינת "אלו ואלו". מכאן הצורך להימנע מתשובות פשטניות כמו גם חד-משמעיות. המוסר היהודי בא לידי ביטוי במחלוקת, בעצם המתודה של הדיון, ובכללים המתבררים בדיון בדילמות הנוצרות, כשעל האדם מוטלת הבחירה. ועל כך הוא יישפט.

מוסר יהודי? האם אפשר לדבר על "מתמטיקה יהודית"? לכאורה המוסר הוא אוניברסלי. נכון! אבל זה נכון רק ב"גדול". כשמיישמים אותו מופיעות דילמות רבות ונפתחים כיוונים שונים וסותרים. פרופ' ליאון רוט ביטא זאת בעברית של ימי הביניים. יש במוסר "מושכלות ראשונים", יסודות כלליים ומופשטים, שעליהם קל להסכים. לא כך במקרים קונקרטיים. אז, בדברי רוט, זקוקים אנו ל"מושכלות שניים", לפתחים השונים של קומה עליונה יותר. וכאן שיטות המוסר משתנות ונוצרות מחלוקות. או אז אנו זקוקים ל"מוסר יהודי".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ט באייר תשע"ו, 27.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-26 במאי 2016,ב-גיליון בחוקותי תשע"ו - 981, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. *האדם קדוש הוא*, מוטי לקסמן, אייר, תשע"ו

    motele777@gmail.com

    לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת…"

    שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ

    חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה

    לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא רַק בַּטּוֹב,

    לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.

    בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם,

    הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,

    אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק

    וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל

    *הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.*

    לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט

    אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי

    בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר

    עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה

    בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם

    יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם

    כָּל אָדָם, כָּל אִשָּׁה;

    חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת

    *הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא*.

    *אני שר באמונה מלאה, *

    *מצטרפים?*

    *הנה הקישור לשירתי*

    *https://www.youtube.com/watch?v=THr3A-TW2ck
    *

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: