פעם אני ופעם אתה | שלום רוזנברג  

בעוד האלילות מבכרת את ה"אני" והנצרות את ה"אתה", היהדות מבכרת את הצדק האובייקטיבי. על המוסר היהודי ומונטיפיורי

מסענו אל עולמו של המוסר היהודי מתחיל בפולמוס רעיוני שהתעורר בראשית המאה העשרים. במרכזו עמדו שתי דמויות: "אחד העם" כנגד קלוד מונטיפיורי (1938-1858), שהיה מייסדה של התנועה הרפורמית הרדיקלית באנגליה. בעבודותיו ניסה מונטיפיורי להתקרב לנצרות ואף כתב פירוש על שלושת האוונגליונים הראשונים. אמורה הייתה זו להיות התחלתה של עמדה דתית חדשה, שתכניס ליהדות את היצירה הנוצרית ובמרכזה דמותו של ישו.

במוקד העניין עמד היחס למוסר. לפי מונטיפיורי, מוסר האוונגליון הוא פסגתו ושיאו של המוסר היהודי. עבורו, הנצרות התגלמה בפרוטסטנטיזם הליברלי שהתרחק מרחק רב מהדוגמות הנוצריות הקלאסיות, בייחוד מאלו הקשורות לדמותו האל–אנושית של ישו. ועתה, על היהדות, אליבא דמונטיפיורי, לקבל את האוונגליונים ולקרוא אותם כספרים יהודיים, שעיקרם במוסר הנוצרי כפי שלימדו ישו.

דילמת המדבר

נגד גישה זו כתב אחד העם, בשבתו באנגליה, את אחד המאמרים הקלאסיים שלו: "על שני הסעיפים" (כל כתבי אחד העם, הוצאת דביר, עמ' שעג–שעה). במאמרו ניסה אחד העם להציב את ההבדלים שבין היהדות והנצרות. את מוקדה של היהדות הוא ראה בהפשטה רב–ממדית של רעיונות מרכזיים: [א] הפשטת הא–לוהים מהגשמיות והצורה; [ב] הפשטת התורה מקשריה אל אישיות הנביא והשליח, ומתוך כך ביטול פולחן אישיות; [ג] ההפשטה כבסיס תורת המוסר.

בדרך זו ניסה אחד העם לברר את מהותה של האתיקה היהודית, ולהצביע על ההבדל היסודי בין המוסר היהודי למוסר הנוצרי. אין זה הבדל הדרגתי בלבד, המסתכם בכך שיהודים ונוצרים מתווכחים ביניהם איזו מדרגה גבוהה יותר. יש כאן "הבדל יסודי בעצם ההשקפה על תכונת הבסיס המוסרי" [עמ' שעג]. וכך, מתוך הרצון להפריך את הבסיס ההגותי של יצור הכלאיים שקלוד מונטיפיורי ניסה לבנות, הציב אחד העם סיכום קלאסי של אידיאות היסוד של האתיקה היהודית – סיכום שלא איבד את הפופולריות שלו עד עצם היום הזה.

במרכז דיוניו של אחד העם עמדה הברייתא הידועה (בבא מציעא סב, א): "שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיטון של מים. אם שותים שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב". ברייתא זו מעמידה בפנינו דילמה, שכמוה מוצאים אנו במקומות שונים לאורך הדורות. ביחס לפתרון, כאן חלוקים החכמים בדעותיהם: "דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי חברך". מבין שתי עמדות אלו מעדיף אחד העם ללא היסוס את דברי ר' עקיבא, העמדה שאכן נפסקה להלכה, אך הוא עושה זאת תוך נימה צורמת: "אין אנו יודעים מי היה בן פטורא, אבל אנו יודעים את רבי עקיבא ובטוחים אנו בו שרוח היהדות מדברת מתוך גרונו".

אלא שבכך לא די. אחד העם מקשר את דברי ר' עקיבא, ללא ספק בצדק, עם עמדתו של רבא במקרה אחר, וכך הוא משלים את בניית השיטה המוסרית היהודית. אדם בא לרבא ומספר שהציעו לו הצעה "שאי אפשר לסרב לה": או שהוא הורג את פלוני, או שיהרגו אותו. מה עליו לעשות? רבא השיב לו: "יהרגוך ואל תהרוג", שהרי "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (פסחים כה, ב). אינך יכול לקבוע שהדם שלך אדום יותר. אסור לנו – במקרה מעין זה – להציל את עצמנו על חשבון חייהם של אחרים.

אידיליה לא ריאלית

מתוך דבריהם של ר' עקיבא ורבא בונה אחד העם את הסינתזה המבטאת את מהותו של המוסר היהודי, הנאבק מול שתי אלטרנטיבות: המוסר הנוצרי והמוסר האלילי. התשובה האלילית היא ה"אגואיסמוס", בלשונו של אחד העם. כשהוא מצוי בדילמה בין ה"אני" וה"אתה", הוא בוחר תמיד ב"אני". המוסר הנוצרי נלחם נגד האגואיסמוס. אולם האלטרואיסמוס שהוא מציע איננו אלא אגואיסמוס הפוך – כאשר אנו נמצאים בדילמה הזאת, עליי להקריב את עצמי למען הזולת.

לפי אחד–העם, שתי אלטרנטיבות אלו הן סובייקטיביות, בעוד המוסר היהודי עומד על בסיס אובייקטיבי מופשט: "על הצדק המוחלט הרואה את האדם בתור ערך מוסרי עצמי… וכשם שאין לי רשות להרוס חייו של אחר בשביל חיי אני, כך אין לי רשות להרוס חיי אני בשביל חייו של אחר". האגואיסמוס עונה בכל דילמה: "אני". האלטרואיסמוס עונה תמיד: "אתה". רק העמדה השלישית המיוסדת על הצדק שוקלת את המצבים השונים ועונה פעם "אני" ופעם "אתה".

רעיון זה נראה לאחד העם כתמציתו של המוסר היהודי. לדעתו, לא ניתן בשום אופן ופנים לחבר את המוסר היהודי המבוסס על הצדק עם מוסר המדבר על אלטרואיזם מוחלט. זאת בניגוד למונטיפיורי שדיבר על מוסר יהודי–נוצרי ולא הרגיש שתהום פעורה בין שתי הדתות.

בדרכו של אחד העם הלכו הוגים אחרים. ביניהם רוצה אני להזכיר את דמותו השכוחה של ישראל אפרויקין (חשבון הנפש, תל–אביב תש"י, עמ' 67 ואילך), שהדגיש באירוניה מרה את האידיאליות הבלתי ריאליסטית של האופציה הנוצרית, אשר לא במפתיע טומנת בחובה את אפשרות הרשע השטני שנחשף בשואה. וכך כתב אפרויקין על המקרה שבברייתא: "ישו ודאי היה אומר שבעל הקיתון חייב למסור אותו לחברו. אך אילו היה זה נוצרי מן השורה, לא קשה לשער כיצד היה נוהג: עומד והורג את בעל הקיתון ונוטל את המים לעצמו". אכן נאה דרש אחד העם. האם הוא צדק? על כך ברשימה הבאה.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ב באייר תשע"ו, 20.5.2016

מודעות פרסומת

פורסם ב-22 במאי 2016,ב-גיליון בהר תשע"ו - 980, מילה לסיום / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: